בכל פעם שהחותרת יסמין פיינגולד חולפת עם סירתה סמוך לגשר הירקון, היא מנסה לשחזר את התאונה ששינתה את חייה. 11 שנים מאז נפלה אל מימי הירקון המזוהמים - תאונה שגרמה לה לפגיעה מוחית - הזיכרון לא מפסיק לבגוד בה. "זה מתסכל מאוד", היא משתפת. "אני יוצאת מהדירה בבוקר, תוהה למה יצאתי, חוזרת לבדוק ברשימות ויוצאת שוב. הרי מן הסתם רציתי ללכת למקום מסוים, היה הגיון במה שעשיתי".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אבל את מה שקשור למלאכת החתירה התאונה לא מחקה, וכך מקפידה פיינגולד לרדת לירקון בכל הזדמנות, למרות שגם היא לא יודעת להגדיר אם זה למטרות הנאה או כדי לעמוד ביעדים של ספורטאית מקצועית. "קשה לי נורא לוותר על החלום", היא אומרת. "אני יודעת שיגיע היום שבו אצטרך להפוך את זה לתחביב אבל קשה לי נורא לבוא ולומר את זה".
יש משהו מתעתע ביסמין. מצד אחד, היא חזקה וספורטיבית - בכל זאת אלופת ישראל בחתירה לשעבר. מצד שני, מדי פעם צצים רגעי השכחה, הפחדים הקטנים והטראומה ההיא סמוך לגשר. "אני לא חותרת לבד", היא מבהירה. "עכשיו אתם פה איתי אז אני לא לבד, אבל יש סיכונים שאני לא לוקחת".
"הייתה שקיעה ודכדוך עמוק"
זה היה אחר צוהריים של עוד אימון שגרתי כשפיינגולד התהפכה עם הסירה. כחמש דקות קריטיות הייתה מתחת למים, עד שעובר אורח אבי טויבין זינק למים והציל אותה. צדיק יחיד בין הרבים שעמדו באותה שעה על הגדה וצפו, אבל חששו לקפוץ לירקון המזוהם. עד היום אף אחד לא מבין מה בדיוק קרה ולמה לא הצליחה להיחלץ בעצמה.
פיינגולד פונתה לבית החולים במצב קשה, מורדמת ומונשמת. כשהתעוררה, לא זיהתה את סובביה ולא הצליחה לזכור אירועים לטווח קצר. "הייתה שקיעה", היא מתארת את התקופה הקשה. "היה דכדוך עמוק אפילו. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה, בשביל מה".
זמן קצר אחרי התאונה, עברה פיינגולד לשיקום. כולם התפעלו מהצעירה שהצליחה לחזור במהירות לעמוד על הרגליים. כמה חודשים אחר כך, היא כבר הייתה שוב במים ואפילו עמדה על הפודיום. אבל מהר מאוד התברר שהגוף אמנם התחזק, אבל ההתמודדות האמיתית היא עם מה שקורה בתוך הראש. הפגיעה גרמה לנזק קוגניטיבי, בעיקר לפגיעה בזיכרון שמשפיעה עד היום.
"אני לא זוכרת וזה מטריד אותי"
מי שמזכיר לפיינגולד בכל בוקר מהו אושר הוא איתמר, עוד מעט בן שנה, והמשפחה הקטנה שהקימה עם בן זוגה ההודי קרטיק. הם הכירו כשהוא הגיע לישראל לאוניברסיטת תל אביב, לפוסט דוקטורט בפיזיקה. אחרי שהשניים נפגשו באירוע התרמה, הם הפכו חברים בפייסבוק וקרטיק התפעל מהתמונות בפרופיל של הבחורה עם המדליות.
"היית סקרן אז עשיתי חיפוש בגוגל ורק אז הבנתי שיש לה סיפור חיים רציני", הוא משחזר. "כמובן שאז נפגשנו שוב, היא סיפרה לי את הסיפור ואני רק יכול להגיד שזה ממש מעורר השראה".
לפני שנתיים התחתנו השניים בחתונה טמילית מסורתית שלוותה גם במסיבה בתל אביב ובטקס בקפריסין. שם, בהודו, בין הריקודים והפרחים עם הסארי והחינה, אף אחד לא עסק בהשוואות בין יסמין של פעם, לפני התאונה, לזאת של היום. "היה יכול להיות נחמד לראות את ההבדל בין יסמין של אז לזו של היום", מודה קרטיק. "אבל יסמין שפגשתי זו יסמין שהתאהבתי בה. אני ממש אוהב את איך שאנחנו ביחד, זה נפלא".
קרטיק מקבל באהבה גם את הרשימות של יסמין שמאפשרות לה לנהל את היום-יום, את החיים, אך לא תמיד היא זוכרת שהן קיימות. כשהיא עוברת על שורת המטלות שרשמה לעצמה, יסמין לא בטוחה אם סידרה את הכדורים שלה לשבוע הבא. "אני לא זוכרת ועכשיו זה מטריד אותי", היא אומרת וממהרת לשאול את קרטיק. אחרי שהוא מזכיר לה שעשתה זאת אתמול היא מסבירה: "לא זכרתי אם זה היה אתמול או בשבוע שעבר. קורים לי דברים כאלה".
"אפשר להחזיר שליטה על החיים"
תחום נוסף שבו נלחמה פיינגולד כל השנים האלה הוא הלימודים. בתור ילדה תל-אביבית מחוננת היא התחילה את לימודי התואר במתמטיקה כבר בגיל 16. גם אחרי התאונה והבעיות הקוגניטיביות, היא התעקשה להמשיך. בחודש הבא, בטקס מקוון יחד עם אלפי בוגרים מהארץ ומהעולם, היא תקבל סוף-סוף את התואר הראשון מהאוניברסיטה הפתוחה.
במשך כל שנות הלימודים הארוכות שלה מצאו באוניברסיטה את הדרך מצד אחד לבוא לקראתה, להיות גמישים, לנסות לתמוך בכל הבעיות שצצו בעקבות התאונה. אך מצד שני, מקפידים להדגיש שם, לא ויתרו ליסמין בשום שלב מבחינה אקדמית עד לתואר הנכסף.
"כל תרגיל שאני פותרת זה ניצחון על עוד שנייה במים, ממש ככה", היא מדגישה. "כל שנייה במים שווה אחר כך המון שנים של עבודה. עצם היכולת לעמוד עכשיו ולהחזיק תעודה שאומרת שסיימתי את המסלול הזה היא באמת מדהימה".
נשיאת האוניברסיטה, פרופ' מימי איזנשטט, החמיאה לתלמידה המצליחה. "יסמין, ברכות על סיום התואר", אמרה לפיינגולד בשיחת זום. "הסיום הזה הוא בעצם סיום של עוד תהליכים גם בחיים האישיים שלך, גם בחיים הספורטיביים וגם בחיים האקדמיים. אם לשפוט לפי העבר שלך והביצועים שלך עד עכשיו אני בטוחה שנכונו לך הרבה דברים נהדרים ומצוינים. בשם האוניברסיטה הפתוחה, גם מזל טוב וגם בהצלחה".
עד האימהות והקורונה, הסתובבה פיינגולד בכל רחבי הארץ עם הסיפור שלה. השבוע יצאה להקליט סרטון לקידום ההרצאות שהיא מעבירה. מבחינתה אין מקום טבעי יותר לעשות את זה מפארק הירקון - מרחק הליכה מהבית שבו גדלה, מהדירה שבה היא מתגוררת היום וגם ממימי הנחל ששינו את חייה.
"גם בנקודות שהכול נראה שחור, אפשר למצוא זיק של אור בתוך כל הבלאגן", היא אומרת. "אני מוצאת שזה נותן כוח להרבה ילדים שמתמודדים עם קשיים. כמעט כל דבר בסיפור שלי נוגע במישהו. אני כאן כדי להגיד להם שאפשר להחזיר שליטה על החיים שלהם. אני יודעת שזה קשה ושזה נראה לפעמים בלתי אפשרי".
"לא הרגשתי חסך, פשוט לא היה אבא"
מי שנמצאת שם כל השנים לצידה של פיינגולד היא אימא שלה, אליזבת, שגידלה אותה לבד. אבא שלה, פעיל השלום אייבי נתן, התכחש לה עד יום מותו. "אימא שלי מילאה חלק גדול מאוד בחיים שלי", היא מספרת. "אף פעם לא הרגשתי חסך. פשוט לא הייתה את הדמות הנוספת שהיא אבא". אימה של יסמין, שליוותה מקרוב את מסע השיקום, מביטה בה בעיניים נוצצות: "אני גאה בה הכי בעולם, אין עליה. אני בעיקר שמחה בשבילה, כל נקודת אושר שלה זה העניין".
עם אבי טויבין, שקפץ למים להציל אותה, שומרת פיינגולד על קשר הדוק. האיש שעשה את המובן מאליו, או אולי דווקא לא, הפך לחלק מהמשפחה. הוא חוגג איתה את כל ההישגים שלה מאז ובכל שנה ב-4 במאי, יום התאונה, הם נפגשים לחגוג גם יום הולדת נוסף ומשחזרים את אותם רגעים.
"יצא לי טבעי מאוד כל העניין הזה", הוא משחזר. "לא חשבתי הרבה. אם מישהו במצוקה, צריך לעזור לו. לפני שנתיים-שלוש, כשרכבתי בירקון, ניגש אליי מישהו שסיפר לי שהוא מפקד ביחידה מובחרת בצבא. הוא היה נוכח בתאונה וקפא. כל השנים הוא הולך עם ההרגשה איך זה יכול להיות שאדם מבוגר ממנו בכמה שנים עשה את הדבר הזה".
כשהיא נשאלת אם לפעמים עולה בה המחשבה מה הייתה עושה אם הייתה בצד השני של הסיטואציה, פיינגולד משיבה: "אני מפחדת נורא לענות על השאלה הזאת. אני רוצה להאמין שכן, אבל גם מודעת לכך שאנחנו לא יודעים מה יקרה לנו ברגע שאנחנו רואים משהו מפחיד".
"למה קרתה התאונה? שיט הפנס"
במהלך השנים אימצה לעצמה פיינגולד את הסלוגן "שיט הפנס". "איך אפשר להסביר את התאונה אם לא על ידי שיט הפנס", היא תוהה. "למה קרתה התאונה? שיט הפנס. למה לי? שיט הפנס".
אז "שיט הפנס", אבל יסמין בחרה להעמיס את מה שקרה לה על סירת המסע שלה ולשוט הלאה. להתמודד, לחיות, להתחיל מחדש, לחלום קדימה, להיות השראה לאחרים ולהמשיך לחפש את הטוב. את זה היא דווקא זוכרת לעשות כל יום.
"איכשהו בסופו של דבר דברים מסתדרים", היא מתעקשת. "יש להם יכולת מופלאה להסתיים בטוב. אם אני חושבת על מה היה קורה אילו - אז לא היה לי את איתמר עכשיו? דבר מוביל לדבר ולא הייתי רוצה לשנות כלום, אני אוהבת מאוד את החיים שיש לי עכשיו".