"דודו אני חולה עליך, אבל אנחנו לא יכולים שתמשיך איתנו", כך נשמעה שיחת הפיטורין על קו הטלפון שבין ישראל וארה"ב. מן העבר האחד בישראל מאי פיאמנטה, המנכ"לית בת ה-21 של הסטארט-אפ Vee. מהצד השני, בביתו שבארה"ב, בן הדוד שלה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני מקבלת החלטות קשות כל יום", היא אומרת לי כשאנחנו יושבים באחד ממשרדי החברה במתחם WeWork בשרונה. היא פונה לאבי אמור, אחד משני השותפים שלה שנכנס באותו רגע לחדר. "אתה זוכר איך אמרתי לכם - וואי למה אני?", היא משחזרת. "למה שמישהו אחר לא יעשה את זה? אבל אם את רוצה שזה יצליח, את תעשי את זה. אנשים טועים, מקימים סטארט-אפ ומצרפים 50 איש. מספיקים השניים הנכונים".
אפליקציית Vee היא לא פריצת דרך טכנולוגית. הידע של פיאמנטה בתכנות מסתכם בבניית אתרים בסיסית בפלטפורמת Wix. כששותפה אמור נכנס למשרד ומבקש לעבור איתה על המספרים, היא אומרת לו: "עזוב אותי מהמספרים, סומכת עלייך".
אבל דווקא זו הסיבה שסיפורה מרשים כל כך. זה סיפור של ביטחון עצמי ונחישות, לא פחות משהוא סיפור של חזון ועבודה קשה. זו הייתה ללא ספק דרך חתחתים עבור הילדה מדימונה, שאביה עובד במפעלי ים המלח ואמה עבדה שנים במלונאות.
"הבנתי שהחיים הולכים למקום לא טוב"
פיאמנטה מעידה על עצמה כי הייתה אומללה בחטיבת הביניים. סבתה וחברתה הקרובה נפטרו שתיהן מסרטן והיא החליטה לגלח את ראשה ולתרום את השיער. אבל היא לא ראתה במראה את המעשה האלטרואיסטי, היא מכנה את הנערה שהייתה בשיחתנו: "הילדה המכוערת שלא הייתה אהובה". החברים לספסל הלימודים היו אומרים לה: "את נראית כמו בן".
"הייתי יושבת בישיבות ושותה אלכוהול", היא נזכרת. "הגעתי כבר להבנה עם עצמי שלשם העולם שלי הולך, לא למקום טוב. שום דבר בילדות לא הכין אותי לזה, מאי שאתה רואה מולך וזו שאנחנו מדברים עליה אז הן לא אותו אדם. כבר כתינוקת הייתי היפר-אקטיבית, חלמתי על משחק ותיאטרון ואני עדיין מאמינה שאעשה את זה, גם אם כתחביב".
"היזמות לא הייתה בילדות שלי בדימונה, לא ידעתי בכלל שזה קיים", היא ממשיכה. "היום זה עולם שאולי מתחיל לבצבץ בדימונה איפשהו, אבל אז כשהייתי ילדה זה לא היה בשום מקום. אם היית עובד 'במחשבים' זה היה השיא. זה היה ככה עד שגיליתי בעצמי את הנחישות שלי, עד שהבנתי שאין דבר שאני רוצה ולא יקרה, אגייס את מי שצריך".
נרשמה לחוג אופנה – ועברה לרובוטיקה
פיאמנטה כותבת הרבה למגירה, ככה היא פורקת. בשאר הזמן אסור לה לשדר קושי. זה התחיל כשהייתה ילדה עם השכן שלה, ניצול שואה מבוגר בשם יוני. היא הייתה מגיעה אליו עם המחברת שלה, שומעת את הסיפורים וכותבת.
מאז המחברות תמיד איתה, אחת על השולחן במשרד. היא פותחת את המגירה ומראה לי עוד כמה. כל דבר שהיא לא יודעת, שומעת ולא מבינה, היא כותבת לעצמה ובודקת אחר כך. יש לה משבצת יומית בלו"ז ללמידה של דברים חדשים.
פיאמנטה נרשמה לחוג אופנה, החברות אמרו לה לבוא במקום לחוג רובוטיקה והיא החליטה ללכת על זה. "לא יודעת אם לקרוא לזה ככה, אבל ניצלתי", היא מתארת. "אני בטוחה שהחיים היו מסלילים אותי למקום אחר, אם לא הייתי נכנסת לזה אז. הייתי עובדת היום בקניון בדימונה או במקרה הנדיר הולכת לעשות תואר".
"הייתי ילדה סקרנית, מרימה סיגריות מהרצפה כי עניין אותי להבין מה זה. מאוד קשה לקבל בדימונה הזדמנות. חלון ההזדמנויות כזה צר", היא מחווה עם היד. "גם מי שמצליח לעבור אותו זה ברמה די בסיסית, לא מגיע לאקזיט או הנפקה בבורסה".
"דם, יזע ודמעות"
חוג הרובוטיקה שינה את חייה של מאי. הקבוצה שלה מדימונה התחרתה במסגרת הארגון הבין-לאומי First, המעודד ילדים לעסוק במדע וטכנולוגיה באמצעות תוכניות רובוטיקה חדשניות. היא פגשה שם מהנדסים, יזמים ותלמידים מכל העולם. זה היה הלם עבורה, צוהר לעולם שלא הכירה. מי שהכווינה אותה בדרך הזו הייתה המורה לביולוגיה אתי יצחק שגם זכתה בתואר המורה של המדינה.
יצחק הקימה את קבוצת הרובוטיקה הראשונה לבנות בדימונה. "אמרתי לעצמי שאין מצב שיש רק בנים בזה", היא מספרת בשיחה עם N12. "מאי הגיעה, מה שמשותף לה היום ואז זה הברק בעיניים. אבל את הביטחון היא רכשה לאורך השנים והתוכנית".
"הקבוצה שלי מתנהלת כמו חברת היי-טק קטנה", היא משחזרת. "יש מקום לא רק למתכנתים אלא גם לאנשי שיווק – זה חלק מהעניין. זו דרך שרצופה הצלחות וכישלונות, ומלמדת את המשתתפים לאסוף את עצמם מהכישלון. יש רגע שהם חושבים שהם בנו את הרובוט הכי טוב בעולם ומשהו לא עובד, חייבים להמשיך".
"אף פעם לא דרשתי מהתלמידים ידע", מציינת יצחק. "את הידע הם לומדים בתוכנית, הם צריכים לבוא עם מוטיבציה ולעבוד קשה. בדרך הזו אפשר להגיע רחוק. ארגנו יום התנדבות בין-לאומי שממשיך עד היום והקבוצה גם קיבלה הכרה בתחרות ביוסטון שבה השתתפנו. זה כבוד גדול שמאי תיארה אותי כמישהי שהשפיעה על הדרך שלה. אני כמובן גאה בה ובכל התלמידים שלי שמנפצים תקרות זכוכית".
הזכייה בתואר סגני האלופים בתחרות ביוסטון היא הפעם הראשונה שבה פיאמנטה הבינה את הכוח של עבודת צוות, חזון והתמדה. המסר של יצחק (וגם של צ'רצ'יל) "דם, יזע ודמעות" כמפתח לניצחון – לא ניסים וגם לא היות האדם הכי חכם או הכי מוכשר – נחקק במוחה. "בחיים לא התרגשתי ככה", היא נזכרת בשיחתנו.
השיחה לדוד היחיד שהיה לו מחשב
לפתע דממה. הלימודים בתיכון הסתיימו וגם ההשתתפות בחוג הרובוטיקה. פיאמנטה התגייסה לצבא ולרגע נראה היה שהשאירה את העולם ההוא מאחור. "הייתי במסלול ורגע לפני שהלכתי לישון באחד הימים צפו לי הזיכרונות", היא מספרת. "התחרויות, העשייה החברתית שלנו, כמה ארגונים ראו התנדבות בצורה אחרת. יום אחר כך התחלתי לעבוד על זה - ידעתי שאני רוצה לעודד התנדבות".
במשפחה של פיאמנטה רק לאדם אחד היה מחשב, לדוד גיל. הוא הגאון של המשפחה, זה שהצליח לעשות תואר רלוונטי ולהגיע להיי-טק. באותה עת הוא היה מנהל צוות פיתוח בחברת Dell EMC. "התקשרתי אליו וסיפרתי על הרעיון לאפליקציה שתחבר בין חברות שרוצות שהעובדים יתנדבו ובין מי שצריכים מתנדבים", נזכרת בשיחה הראשונה, יריית הפתיחה. "סיימתי לספר, הייתה שתיקה קצרה ואז הוא אמר: 'טוב, לא יודע אם יש לך מנהל פיתוח, אם יש לך תפטרי אותו, אני רוצה לנהל את הפיתוח של זה'"
.
מאותו רגע התחילה פיאמנטה לעבוד. "לקחתי את הלפטופ הישן והכבד איתי לצבא", היא משחזרת. "הייתי מחביאה אותו בתיק כי היה אסור להכניס אותו לבסיס ועובדת כל יום מ-11 בלילה ועד שלוש לפנות בוקר. מחפשת מידע על מתחרים, מכינה מצגות".
לפיאמנטה היה חזון ואיש פיתוח אבל היא הייתה צריכה גם איש מכירות. כמה חודשים אחרי שהעלתה לראשונה את הרעיון, דודה הכיר לה את חברו אבי אמור והם נפגשו בבית קפה. באותה עת היה אמור, שהשתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן, מנהל מכירות של אחד מסניפי "איקאה".
"בתעודת הזהות היא הייתה בת 20 אבל היא הייתה יותר בוגרת ממני", הוא משחזר את הפגישה. "הבנתי גם שיש פוטנציאל. היום זה קורה פעם בשנה, כל העובדים מתנדבים במקום אחד ביום המעשים הטובים. שאר השנה נתוני ההתנדבות בישראל נמוכים מב-OECD. למנהלת משאבי אנוש קשה לקחת מאה עובדים ולהתאים לכל אחד התנדבות שיתאפשר לו לעשות באופן שוטף ולפי העדפותיו".
אמור מתעקש כי פער הגילאים והניסיון הרב שיש לו בניהול במגזר הציבורי והפרטי לא עושים את העבודה עם המנכ"לית בת ה-21 למביכה. "כל החיים הייתי בפוזיציה של מאי", הוא מספר. "תמיד הייתי המנהל של גדולים ממני בפער גדול. תמיד הזדהיתי עם המקום של לבוא ממקום צעיר יותר מבחינת הגיל ולתת את ה'סיי', להוביל תהליכים".
הספקות של אמור שמא הפיתוח לא יבשיל יש נבעו רק מחוסר הוודאות של תקופת הקורונה. כשישב מול פיאמנטה באותה פגישה בבית קפה באמצע 2019, הוא אומר שדווקא היה בטוח. "לא היה לי רבע של ספק. יצאתי מהפגישה ואמרתי לאשתי: 'פגשתי בחורה בת 20 מפחידה בקטע אחר ורצים איתה'".
למרות שהעבודה נעשתה בתחילה בהתנדבות וההוצאות יצאו מכיסם של שלושת השותפים, בסביבתו של אמור תמכו ברעיון. "התגובות השליליות היו בעיקר למה חיכיתי עד עכשיו, לגיל 35 לעשות את זה. מי שדווקא נתנה לי את הבעיטה האחרונה, רגע לפני שהחלטנו לצאת להשקעה ולשים בזה את המאה אחוז שלנו, הייתה אשתי".
"אפילו אבא שלי לא האמין ברעיון"
בסוף 2019 עברו פיאמנטה ושותפיה משבר. באותם ימים נפטר סבה של פיאמנטה ואביו של דודה אמסלם. במקביל, אחרי חודשים של עבודה עם עשרות אנשים שהצטרפו בהתנדבות ובעבור אופציות, האפליקציה לא הבשילה.
"זה הרגיש הסוף, שאנחנו נכנסים ל-90% מהסטארט-אפים שנופלים", היא נזכרת. "היה רגע שהתקשרתי לאימא בוכה. אמרתי לה שנכשלתי, שנגמר לי הכסף ושסחטתי כסף גם מהם. יש לי 300 שקל בחשבון ואני חוזרת לדימונה. היא אמרה לי שאני חייבת להמשיך ושלחה לי 3,000 שקל. בסוף הבנתי שיש אנשים שעובדים בזה ואי אפשר לאכזב אותם. אז החלטנו לאסוף את השברים ולהתחיל לעבוד. למדנו מכל הטעויות שעשינו קודם, נפרדנו ממי שלא התאים וגיבשנו צוות מנצח".
כמה חודשים קדימה, הסקיצות של האפליקציה כבר קיימות והשותפים מחליטים לרשום את החברה ולצאת לגייס השקעות. "עו"ד ביקש מאיתנו לקבוע איזה אחוז מהחברה בבעלות כל אחד מהשותפים", משחזר אמור. "אני זוכר את השיחה בינינו. מאי רצתה שנעשה את זה שליש לכל אחד. אבל לי ולגיל היה ברור שהיא היוזמת והרוח החיה מאחורי הרעיון אז היא נרשמה כבעלים של 40% וכל אחד מאיתנו קיבל 30%".
על מנת לגייס את המשקיעים הנכונים, פיאמנטה יצאה להיפגש עם יזמים מוכרים שיוכלו לסייע לה. היא מציינת לחיוב את דובי פרנסס, מייסד של Group 11, יואב דגני שיזם בין היתר את My Privacy וליעד אגמון, מנכ"ל ומייסד שותף של Dynamic Yield. הם עוזרים לה עם קשרים למשקיעים ויזמים שונים ונוספים, וכך נוצר מארג הקשרים שמאפשר לה להגיע לפגישות עם משקיעים.
"בתקופה הזו אני מתאמנת על הפיץ' שלי בפני כל אחד", מספרת פיאמנטה. "בפני המלצרית, אימא, דודה ואפילו אנשים שאני לא מכירה ויכולים להגיד לי מה לא ברור, מה אפשר לחדד. כל פעם שעולה בפגישה עם משקיע מושג שאני לא יודעת אני כותבת ובודקת אחר כך. על כל כן מקבלים קודם 200 לא. את יוצאת ואוספת את עצמך מחדש כי את מבינה שזה לא רק את. יש אנשים שלא הולכים לישון בלילה כדי שזה יצליח".
אפילו אביה של פיאמנטה לא האמין בתחילה ברעיון. "בפעם הראשונה שסיפרתי לו על זה הוא אמר: 'זה לא יעבוד, זה גרוע'. אמרתי לו חכה ותראה. הוא המעריץ הגדול ביותר שלנו היום. כל אדם שלא האמין בנו, כל משקיע שעכשיו חוזר ורוצה להצטרף אחרי שאמר לא, זו תחושת ניצחון".
"לראשונה בחיי ויתרתי על מיליונים"
שתי פגישות בחודש יולי זכורות לפיאמנטה במיוחד. "הפגישה הראשונה היא עם מנכ"ל של קרן מאוד נחשבת", היא אומרת. "רעדתי ממש לפני. אני מציגה לו ואז הוא קוטע אותי ומציע לנו לגייס שני מיליון דולר לפי שווי של ארבעה מיליון, פי שניים ממה שרצינו. אבל אז הוא אומר: 'אני רוצה להחליף מנכ"ל'. אמרתי 'לא, תודה' ובאותו רגע ויתרתי לראשונה בחיי על שני מיליון דולר".
בהמשך אותו יום נפגשה פיאמנטה עם בכיר בקרן ההשקעות הורייזון שהאמין בה וברעיון ואף סייע לצרף את הקרנות ויולה וורטקס. Vee השיקו את האפליקציה בסוף אוקטובר וכבר גייסו כמה לקוחות. פיאמנטה הצליחה באמצעות קרן הורייזון והשותפות האחרות להשלים בתחילת השבוע גיוס של מיליון דולר.
נעצור לרגע להסביר את הפיתוח והמודל העסקי. VEE היא אפליקציה שמיועדת לפי שעה לשימושן של חברות. הן משלמות עבור מנוי לפי מספר העובדים שלהן והם יכולים להתחבר אליה עם הקוד שקיבלו מהחברה.
כל עובד ממלא תחילה שאלון אישיות קצר עם מקום מגוריו, תחביביו והכישורים שלו. בהמשך האלגוריתם, בו משולבת בינה מלאכותית, מתאים לו התנדבויות פעילות באזור שלו. כבר היום קיימות 700 הזדמנויות להתנדבות ב-Vee שמאפשרת גם לעקוב אחר מספר השעות שכל עובד התנדב.
ישנן שלוש רמות של מנוי במחירים שנעים בין שניים לארבעה דולרים לעובד. הרמה הבסיסית, שנועדה בעיקר עבור חברות קטנות, יודעת להתאים את ההתנדבויות לעובדים. ברמה הבינונית המערכת כבר מאפשרת לעובדים להוסיף מקומות התנדבות ולשתף בהם את הקולגות. הרמה הבכירה, לחברות גדולות ש-VEE נמצאת כרגע במשא ומתן עם כמה מהן, כוללת הטמעה של השירות במערכות ובאפליקציה קיימת של החברה.
זה לא הגיל
"מאי הגיעה עם מערכת מאוד מוכנה ומארג קשרים שיצרה לאורך הדרך", מתארת תמי ברונר, בכירה בקרן ורטקס שהחליטה להשקיע ב-VEE. "יש עניין רב עם הגיל שלה, אבל ג'ק דרסי התחיל לעבוד על טוויטר בגיל 22 ומארק צוקרברג התחיל עם פייסבוק בגיל 19. אף אחד מהם לא היה ב-8200 ועבור כולם זה היה הסטארט-אפ הראשון".
"בהשקעה בסטארטאפיסט מתחיל יש סיכון אבל גם הבטחה", היא ממשיכה. "למאי יש את תכונות האופי שאנחנו מחפשים, את הנחישות להשיג מה שהיא רוצה ולעבוד קשה ואת התשוקה שהיא החשובה ביותר. אנחנו משקיעים במיזמים פורצי דרך שרוצים לשנות את פניו של שוק מסוים והיא רוצה להפוך את עולם ההתנדבות. זו לא פריצת דרך טכנולוגית, אבל עבודה טובה של ביצוע וכעת מאמץ להגיע לקהל היעד".
ברונר התרשמה מאוד ממאי בשיחת הזום הראשונה שלהן. "אתה קולט את החוכמה שלה מאוד מהר", היא מתארת. "כמו שהיא גרמה לנו להאמין בויז'ן שלה, אנחנו מאמינים שהיא תגרום ללקוחות של Vee. לא עברה בנו המחשבה להחליף מנכ"ל. אנחנו לרוב מלווים סטארט-אפים משלב מוקדם. כמו עם כל סטארט-אפ, מתחילים בגישוש בארץ ואז עוברים לעולם".
"יש את הממהרים לאמץ את הטכנולוגיה החדשה ויש את מי שייקח להם יותר זמן", מסבירה ברונר. "נעבוד קשה ביחד עם מאי ונלווה אותה כמו שאנחנו מלווים את כל היזמים שלנו. היא תנצל את היכולות שלה כדי לייצר קשרים גם בארצות הברית. עוד שלוש שנים אני רואה את Vee כשם נרדף להתנדבות, כמו ש-Wolt במשלוחים. זה צורך שיש היום במרבית החברות".
פיאמנטה ושותפיה ממש לא שוקטים על השמרים, היא כבר חולמת על החיים על קו תל-אביב - ניו-יורק ואמור שותפה העלה בפני אשתו את האפשרות העתידית של מעבר לאירופה. "אני יודעת שיפרגנו לי על מהלך של פתיחת זרוע בניו-יורק", היא אומרת. "לפני חצי שנה הייתי חושבת שלא, אבל כל אחד בלב שלו יודע מה הוא רוצה לעשות. התשובה אולי משתנה משבוע לשבוע, פשוט צריך לקחת את הרעיון שלכם ולהתחיל לרוץ".