אירית, בת 54 מירושלים, הייתה רגילה לומר במשך שנים שהיא האחות החמישית במשפחתה, הקטנה ביותר, אלא שלא כך הדבר. לפני 62 שנה נולד להוריה ילד ושמו שלמה. הוא נפטר בגיל שנה ותשעה חודשים לאחר ששתה חומר ניקוי, ומאז לא דיברו עליו. "שמעתי על זה לראשונה רק כשהייתי בצבא", היא מספרת. "ההורים שלי אמרו שהיה ילד שנפטר אבל לא באמת דיברו על זה עד שאבא שלי נפטר, ואז פתאום אימא שלי הזכירה את זה. היה לי ברור שארצה למצוא את הקבר שלו לפני שתלך לעולמה".
אנחנו מתהלכות בין הקברים בבית העלמין גבעת שאול שבירושלים. בין כל ימי הגשם שפקדו אותנו לאחרונה, השמש הבוהקת והשמיים הבהירים נראים חריגים במיוחד. בניגוד מוחלט למזג האוויר המושלם, המקום אפוף עצב. אנשים מעטים, לבושי שחורים, מתהלכים בין הקברים. אירית עומדת בתחילת השביל כשבית הקברות הגדול נפרש מולה. ברקע נשמעים מספר קולות במרחק, מתפללים יחדיו.
"היה לנו ידוע ממש במעורפל מה קרה", מתארת אירית. "ההורים שלי אמרו שהיה ילד שנפטר. הוא נולד אחרי שתי האחיות שלי. אחריו היו שני אחים ואני. זה לא באמת דובר אף פעם, רק הוזכר. אולי שלוש או ארבע פעמים בכל החיים. זה תמיד היה ברקע אבל אף אחד לא דיבר ולא שאל. אני שמעתי על זה לראשונה רק כשהייתי בצבא".
זה הפתיע אותך?
"לא זוכרת בדיוק איך הרגשתי. לקחתי את זה בתור 'זה היה וזהו'. אף אחד לא התעסק בזה".
רק לפני שנה וחצי, כשנפטר אביה של אירית, עלה הנושא שוב. אמה, כמעט בת 90 עם דמנציה מתקדמת, החלה מדברת שוב על הילד שהלך לעולמו בטרם עת. "אימא שלי מדי פעם מזכירה עכשיו את 'התינוק שנפטר'" אומרת אירית. "אנחנו יודעים שהשם שלו היה שלמה, אבל אימא שלי כל הזמן מתבלבלת בטעות עם השם של אחד האחים הגדולים שלי ואומרת - 'כן, הוא נפטר כשהיה תינוק'".
"אי אפשר להדחיק"
אירית מפסיקה לפתע לספר ומצביעה על אחת מחלקות הקברים. חלקת המערביים, של יוצאי מרוקו. "הנה, פה אבא שלי קבור. הקבר עם העציצים הירוקים. ופה", היא מצביעה על חלקת הקבר הצמודה, "אמורה להיות אימא שלי. אני משתדלת לבוא לכאן בכל ראש חודש ובערבי חג. אבל לפעמים אני גם קמה סתם באמצע שבוע בתחושה שאני צריכה להגיע לכאן וזה מה שאני עושה".
אנחנו מתקדמות למקום בשביל הצר והיא ממשיכה: "אחותי הגדולה אמרה לי פעם שזה נורא מוזר שהיא לא זוכרת בכלל שהם עלו למנוחות של הילד בשנה לפטירה. אחותי הבכורה הייתה בת ארבע והקטנה יותר בת שנתיים כשזה קרה. הקטנה לא זוכרת כלום ואחותי הגדולה זוכרת מאותו היום רק את כתמי הדם על הרצפה בבית".
אירית מלטפת את קבר אביה ומתבוננת לאופק. "פתאום, אחרי שאבא שלי נפטר, אימא שלי הזכירה את זה מדי פעם. דווקא מכל הדברים זה מה שהיא זוכרת. לכן אני רוצה לקחת אותה לקבר שלו. אני בטוחה שיש לה עדיין את המועקה הזאת. זה לא משהו ששוכחים או שאפשר באמת להדחיק. אנחנו רוצות לקחת אותה למקום ולהגיד לה שזה הקבר של שלמה. אולי זו תהיה סגירת מעגל, להוריד ממנה משהו".
"החלטנו להתחיל לחפש איפה הוא קבור", ממשיכה אירית. "אבל אנחנו לא יודעים כלום. פשוט לא דיברו על זה. את אימא שלי אין מה לשאול, היא לא זוכרת כלום. למזלנו, יש לנו דודה אחת, אשתו של אחיה של אימי, שעוד זוכרת דברים. היא הייתה חברה טובה של אימא שלי. היא אמרה שהיא זוכרת שאימא רצתה לנקות באותו היום את הפלטה מהשמן של החמין, השתמשה באיזשהו חומר ניקוי והתינוק פשוט שתה את זה. הבנו מדודה שלי שהוא טופל בבית החולים הדסה ושאחד האחים של אימא שלי תרם לו דם. היא זוכרת שהן ישבו ליד הגופה של הילד לאחר שהודיעו להן שהוא נפטר ושהייתה הלוויה בגבעת שאול. כאן, איפה שאנחנו עומדות".
אירית לא הסתפקה בזה והמשיכה לאסוף פיסות מידע ממכריה של אימה: "יום אחד פגשתי שכן שגר ליד הבית הקודם שלה והוא אמר לי: 'כן, אני זוכר את אותו היום. איך היא יצאה בריצה מהבית כשהיא מחזיקה את הילד על הידיים וצועקת: 'תצילו אותו! תצילו אותו!'. הוא היה ממש תינוק, בן שנה ותשעה חודשים".
"אני רק רוצה לדעת"
כך, עם מידע בסיסי ביותר, החלו אירית ואחיה בחיפושים אחר קברו של שלמה. היא פנתה כמעט לכל גוף אפשרי - חברות קדישא, משרד הפנים, בית החולים הדסה, המשרד לשירותי דת, ביטוח לאומי ורשות האוכלוסין וההגירה - אך דבר לא עלה בחכתה. כל אחד מהגופים השיב שאין רישום של שלמה.
"נראה לי שמסתירים ממני מידע", היא אומרת. "אני לא בטוחה, אבל זה לא נראה לי הגיוני. איך יכול להיות שיש ילד שנולד בישראל, טופל בבית חולים, נפטר, נקבר ונעלם? אף אחד לא אומר איפה הוא קבור. אין לי שום עניין לתבוע או משהו כזה. זה קרה לפני 62 שנה, אני לא יכולה להחזיר את מה שהיה. אני רק רוצה לדעת. גם אם שמתם אותו עם עוד נפטרים, גם אם פיניתם אותו. אנחנו רוצים מקום עם מצבה ללכת אליו. לא מעניין אותי מה עשו, אני רוצה קבר לאחי. איפה העצמות שלו קבורות? יש לי רשימה של כל חברות קדישא ואני פשוט עוברת אחת אחת עד שאמצא אותו".
בעוד תל אביב נחשבת מסודרת להפליא בכל הקשור לרישומי הנפטרים, ירושלים מבולגנת במיוחד. בתי הקברות השוכנים בה - ובייחוד גבעת שאול - עתיקים ביותר. גוף הקבורה השולט בירושלים היה בעבר הכולל הספרדי ובהמשך הוקמה חברת קדישא נוספת באזור, שטיפלה בעיקר בעדות אשכנז. בתקופה שבה נפטר אחיה של אירית פעלו בירושלים לא פחות מ-13 חברות קדישא שונות, בחוסר סדר מוחלט. כל חברה מעבירה את אירית לחברה אחרת ולמעשה מתנערת מאחריות.
בשנה שעברה השיק פורום חברות קדישא אפליקציה לאיתור קברים בשם "Graves" - המאגדת לכאורה את כל המידע המצוי בידי החברות, אך גם שם לא נמצא הקבר של שלמה. לפני שהחלו בדפוסים מסודרים, בתוך כל השינויים הרבים שידעה ירושלים, רשומות קברים עתיקים מסוימים פשוט נעלמו. לכן, למרות המקרה החריג, לא פעם נתקלים בחברות קדישא העכשוויות ובמשרד הדתות בבקשות לאיתור קברים ישנים שאבדו.
"בודקת את הקברים ומבקשת סליחה מהמתים"
אירית מספרת שמתוך ייאוש, היא אפילו שאלה את העוברים והשבים בבית העלמין אם הם יודעים איפה קבורים ילדים. היא מצאה חלקה קטנה, נסתרת, של קברי ילדים מיושנים ומוזנחים. אנחנו מתהלכות בין המצבות הזעירות. על חלקן רישום דהוי לזכרם של ילדים בני שלוש וחמש, וחלקן מחוקות לחלוטין.
"שאלתי את האחראי אם אפשר, הבאתי סקוץ' בשביל האבנים המחוקות ופשוט התחלתי לשפשף", נזכרת אירית ומתכופפת אל אחת האבנים. "חשבתי אולי אצליח לראות מה יש על המצבות. אולי הוא פה, לכי תדעי. באיזשהו שלב כבר ראיתי שלא כתוב שום דבר והפסקתי. אבל אם יגידו לי שיכול להיות שהוא פה, אני אנקה כל קבר".
על אף שכבר הסתכלה על הקברים בחלקה הקטנה עשרות פעמים, בדרכנו החוצה היא ממשיכה לבחון כל אחד ואחד מהם. "אני כל הזמן בודקת ומבקשת מהם סליחה אם אני מטרידה את מנוחתם".
אחרי חודשים של חיפושים שהגיעו למבוי סתום, חלה תפנית בעלילה או - להגדרתה של אירית - "נס". "קמתי באחד מימי שישי בתחושה שאני חייבת לבוא לקבר של אבא שלי. הדלקתי נרות והתפללתי. אמרתי לו: 'אבא, אני מתחננת, תעזור לנו למצוא את שלמה'. חוץ מהשם שלו, שלמה, לא היה לי שמץ של מושג על כלום".
"לא עוברות חמש דקות ועצרה לידי מכונית עם שני בחורים צעירים. אחד מהם התקרב ושאל אם אני רוצה שהוא יתפלל איתי, ופשוט התחלתי לספר לו על כל מסע החיפושים שלנו. הוא לקח את השמות של כולנו ואת מספר הטלפון שלי, ואמר שינסה לעזור. בצהריים קיבלתי ממנו טלפון והוא נתן לי את כל הפרטים על אח שלי - תאריך הפטירה, תעודת זהות שלו ותאריך הלידה שלו. מאיפה הוא ידע? אין לי שמץ של מושג".
"כמה שלא חיפשתי, לא הצלחתי להגיע לזה", אומרת אירית. "זה היה הזוי. פתאום קלטתי שתאריך הפטירה שלו הוא ממש יומיים אחרי אבא שלי, בסוף נובמבר. מאותו רגע אמרתי לעצמי שאני עושה הכול למצוא את אח שלי. אני מאמינה שאבא שלי שלח את הבחור הצעיר לעזור לי".
"פלא שאימא הייתה אישה קשה?"
זוג צעירים וילדה קטנה חולפים על פנינו ומתקדמים לחלקה מרוחקת. אירית מתבוננת בהם. "מעולם לא דיברנו על המוות שלו כי אימא שלי לקחה את זה קשה מאוד. אפילו תמונות אין. לפי מה שסיפרו לנו, היא לא אכלה ולא שתתה וכנראה שהם החליטו שלא מזכירים את זה יותר. ככה היו מתמודדים פעם עם דברים".
כאימא לילדים, את יכולה לדמיין איך היא הרגישה?
"זה אסון, אסון. פעם לא היו מטפלים בנשים כאלו. היום זה ישר לטיפול. להדחיק ככה זו לא הדרך להתמודד, אבל זו הייתה כנראה הדרך היחידה. הם היו חדשים עוד, עם המנטליות של מרוקו. החליטו שלא לדבר על זה כדי לא לפגוע באימא שלי".
הרגשת את הטראומה בהתנהגות של אימא שלך איתכם?
"מאז שהייתי קטנה היא הייתה עצבנית מאוד וקשה. אלה הזיכרונות המוקדמים שלי. אמרנו כל הזמן שהיא מרוקאית ואולי היא לא רגילה להביע אהבה. אבא שלי היה זה שדאג לנו. אבל כשאנחנו לאט-לאט מגלות מה באמת קרה, פלא שהיא הייתה ככה? אולי משהו נחסם בה? אולי היא לא עשתה את זה בכוונה?".
אירית מסתובבת שוב לקבר אביה ומסדרת את העציצים. "אין עוד אדם כמוהו. את לא מבינה כמה הוא סבל מאימא שלי. עכשיו אני מבינה למה הוא כל הזמן המשיך לטפל בה ולרחם עליה. היום אני מרגישה שאני מבינה הרבה יותר למה הבית התנהל כמו שהוא התנהל. מאוד כואב לי שהכול התנהל ככה ושאימא שלי לא טופלה כמו שצריך. הדבר היחיד שאמרו לה בשביל לשכוח הוא 'תיכנסי להיריון ותביאי עוד ילד'. אבל מי כמונו יודע - זה לא גורם לשכוח".
היא מביטה מעבר לכביש, אל חלקת הפרסים. "את רואה את הקברים הקטנים האלה, מעבר לכביש, שיש עליהם בטון?", היא שואלת. "זה של העדה הפרסית. אם נולדים ילדים מתים, שמים עליהם בטון - בלי מצבה. מישהו סיפר לי את זה באחד הימים כשחיפשתי שם. עד גיל שלוש לא מספרים להורים איפה קבור הילד".
את חושבת שיש סיכוי שלא תמצאו את הקבר?
"אני בטוחה שאיפשהו יש רישום. בטוחה. ואני לא אפסיק לחפש. אני יודעת שמבחינתי כל מה שאפשר לעשות אני אעשה".
את תמשיכי לחפש גם אחרי שאימא שלך תלך לעולמה?
"לא חשבתי על זה. כרגע יש לי מטרה למצוא לפני שהיא הולכת לעולמה. אני מקווה שהיא תחזיק".
לראשונה בריאיון, נימה קטנה של ייאוש מתגנבת לקולה של אירית. "לפעמים אני חושבת שאולי מספיק שרק יידעו את הסיפור שלנו. אולי זה מה שאבא שלי רצה, שיידעו שהיה ילד שנפטר ונעלם. שזה לא יהיה סתם לחינם. אבל זה לא אומר שאני אפסיק לחפש, כן? אני אעשה הכול למצוא אותו".
אם יש לכם פרט מידע שעשוי לסייע בחיפוש, ניתן ליצור קשר עם המשפחה במייל: findmybro1@gmail.com.
מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "למרות הקשיים באיתור הקבר בשל ברישום לא מסודר, בעקבות פנייתכם המשרד ינסה לאתר את הקבר המדובר"
מחברה קדישא לא נמסרה תגובה.