"אחרי ש'החיים שלנו תותים' יצא הרגשתי שאנשים לא מאמינים לי", מודה חנן בן ארי. "הרגשתי שלא מאמינים למילים שיוצאות לי מהפה כשאני שר וכשאני מתראיין. כאילו משהו במורכבות הזאת לא הגיוני, לא מסתדר ולא אמין. הם לא ראו אדם כמוני קודם אז הם לא יכלו לשים אותי באיזו מגירה שהם מכירים. אם שמים את כל הפוקוס על ה-20% שאנחנו לא מסכימים לגביו, כמו בכותרות הראשיות, זה תמיד נראה שהחיבור בינינו רחוק, לא אפשרי ולא מעשי. כל מי שטוען אחרת נתפס כאידיוט, תמים או נאיבי".
חנן בן ארי סיים בחודש שעבר, רגע לפני פרוץ הלחימה בעזה, רצף של ארבע הופעות באמפי לייב פארק בראשון לציון, יום אחרי יום. אבל בכך זה לא הסתיים. החודש הוא כבר הופיע במשך ארבעה ימים ברציפות באמפי קיסריה. הביקוש להופעות שלו הפך אותו לזמר הכי מצליח בישראל. כששואלים את הקהל למה הוא אוהב את בן ארי, התשובה ברורה: "הוא מאחד". בשירים, בטקסים וגם באיך שהוא נראה – זה המסר שהוא מקפיד להעביר.
כל הופעה שלו בחודשיים האחרונים מסתיימת בשירה ובריקודים משותפים לצלילי "שמחה גדולה הלילה". אלפי אנשים בגילאים שונים מיישובים שונים, דתיים וחילוניים, מכל הגוונים, קופצים יחד במין התרוממות רוח. "תסתכלו ימינה, תסתכלו שמאלה", הוא פונה לקהל. "תראו אנשים ששונים מכם, הם מתלבשים אחרת, הם מתפללים אחרת, הם מצביעים כנראה אחרת – אבל לשעה וחצי ישבנו, שרנו ורקדנו יחד כאילו כלום. עם ישראל האמיתי זה פה".
חימום קול והרבה תפילות
"לפני כל הופעה אני לחוץ יותר מהכול ממיתרי הקול שלי", הוא אומר שעתיים וחצי לפני שהקהל ייכנס וסיבוב ההופעות ייפתח. 3,500 יבואו לשמוע את השירים שלו, למחרת יהיו עוד 3,500 וכך גם ביומיים שלאחר מכן. "נולדתי עם צרידות כרונית. אני צרוד מגיל חמש ותמיד שרתי נורא חזק. אבא שלי היה אומר לי: 'תשיר שאימא תשמע אותך בעזרת נשים'. אין מיקרופון, אין רמקול, אין כלום – שבת. שירה זה לא דבר טבעי עבורי, זה בא לי במאמץ".
הרוטינה הקבועה שלו לפני כל הופעה ברורה – חימום קול ותפילות, הרבה תפילות. "אחרי שאני מתפלל עם הנגנים במעגל הם עולים לבמה ואז יש לי עוד דקה וחצי לבד. אני אומר את כל הפסוקים שאבא שלי היה אומר לי בילדות. אני רואה אותו בדמיון שם לי יד על הראש תוך כדי שאני ממלמל. זה גם מול אלוהים וגם מול אבא שלי – בשבילי זה אותו הדבר בערך. אבא שלי הוא הצינור שלי לאלוהים. הוא האיש שהכי מרגש אותי בעולם אז רגע לפני כל הופעה הוא תמיד בראש שלי".
"אבא שלי חשב שאני צריך להיות רב", משתף בן ארי. "אחר כך הוא חשב שאני צריך להיות איש רוח ופובליציסט. יש את הדרשה של הבר מצווה שכל ילד עולה ואומר 'תודה רבה להוריי שהביאוני עד הלום'. אני נאמתי 45 דקות. אני לא זוכר אפילו מה אמרתי אבל אני זוכר את הפרצוף של אבא שלי שהיה כל כך גאה בבן שלו שנמצא על הבמה. הוא לא ראה במוזיקה דבר חשוב ואני חושב שזה ככה עד היום. מבחינתו זה בידור, זה נחמד, זה משמח אנשים וזה טוב. הוא גם עודד אותי בכיוון וקנה לי ציוד, אבל לצד כל זה הוא אמר: 'אתה כל כך מוכשר, למה לבזבז את זה על מוזיקה'".
"אלוהים ואבא - בשבילי זה אותו הדבר בערך. אבא שלי הוא הצינור לאלוהים"
בערך שבע שנים עברו מאז שעזב את העבודה בתיכון בפתח תקווה והפך לזמר במשרה מלאה. יש לו כבר רשימה של תארים: שיר השנה ב-2016, זמר השנה ב-2017 ואיש השנה של גלגלצ ב-2020. כל שיר שהוא מוציא גורף מיליוני צפיות ומגיע לראש המצעדים.
את הימים והלילות שלפני הופעותיו בלייב פארק בראשון לציון בילה במתחם עצמו. "הבאתי מזרון מהבית ואשן ליד הבמה. אני צריך את הכרית שלי בכל מקום. גם בצבא הייתי יורד לשבועות שטח עם הכרית שלי. סיבוב הופעות בקנה מידה כזה עדיין לא היה לו. ארבע הופעות רצופות בלייב פארק ראשון לציון, ארבע הופעות רצופות בקיסריה, הופעה באמפי באר שבע – וזה לא כולל הופעות חברה והופעות פרטיות.
"אני לא גרופית שלו"
בן ארי רק בן 33 והוא כבר אבא לשישה ילדים: שיר ציון, אהבה, ברוכי, משה, מרים ושלומי. הנדודים מהופעה להופעה אומנם עושים טוב לקריירה, אך את המשפחה הוא פחות רואה בימים כאלה. ההזדמנות היחידה היא בין לבין, מאחורי הקלעים.
"זה יום שישי ואני נוסעת שעה וחצי בכביש עם שישה ילדים ברכב", משתפת אשתו הדסה. "זה מצחיק כי אני לא גרופית שלו. אני חברה שלו. אני יודעת שיש לזה מחיר. חנן משלם אותו בשמחה ואני משלמת אותו בשמחה. המחיר שלו הוא להופיע על הבמה, לאתגר את עצמו ולהביא דברים טובים לקהל. המחיר שלי הוא שבסיבובי הופעות אני יודעת שאני יותר בבית, עם הילדים".
הבת הבכורה, שיר ציון, מתקשה להסתיר את ההתרגשות: "אני שמחה בשבילו כי זה גם אחרי הקורונה. זו גאווה שאבא שלי זמר, אבל קצת מוזר לראות אותו על הבמה. לפני רגע ראיתי אותו בבית אוכל איתנו ארוחת צוהריים".
"לא הייתה לי סבלנות ולא היה לי מקום לשמוע את הילדים. הייתי קולט שאני מסיים שבוע ואפילו לא התגעגעתי"
הוא לא מפסיק לחייך כשילדיו מסביבו, אך לא תמיד זה היה המצב. "היו שנים אחרי הפרסום שהייתי כל כך מרוכז בקריירה שלי עד שהייתי חוזר הביתה ולא הייתה לי סבלנות, לא היה לי מקום לשמוע את הילדים. הייתי קולט שאני מסיים שבוע, לא ראיתי אותם כל השבוע ואפילו לא התגעגעתי. היום אפילו מפחיד אותי להגיד את זה. אמרתי לעצמי – אני עסוק ויש הרבה אבות עסוקים אבל איפה הילדים? עד כמה אני מלא בעצמי?".
השינוי בקשר עם ילדיו קרה הודות לאשתו. "היא קראה לי יום אחד לשיחה ואמרה לי: 'אני לא רוצה להתערב בקשר שלך עם הילדים, זה שלך, אבל תבדוק מה קורה שם כי הם גדלים וזה יתפספס לך'. פעם הייתי מסיים הופעה ותוהה מה עושים עכשיו, איך מרגיעים את האדרנלין הזה. היום אני מת לחזור הביתה, לעבור בחדרים, לתת נשיקה על הראש של כל אחד. אני מתגעגע אליהם, אני רוצה להיות איתם יותר ואני באמת איתם יותר".
"אם זו הייתה הצגה, זה לא היה עובד"
תותים, חייכן, קשור למוש, כיפה, מאחד, אותנטי, לא אותנטי, מתנחל ומודרני – כל אלו אסוציאציות שעלו לאנשים שאמרנו להם את השם חנן בן ארי. כשהוא נשאל מה מתוך זה הכי תופס אותו, הוא משיב מבלי להתבלבל: "קשור למוש. סתם, אני מתבדח. אני חושב שאותנטי ולא אותנטי. זה הדבר שאני הכי חושב שמגדיר אמן. צריך להאמין לו".
כשפרץ עם השיר "החיים שלנו תותים", לא חשב שאנשים מאמינים לו ולמסרים שביקש להעביר – אולי פשוט כי לא הצליחו לקטלג אותו בהתאם להגדרות המוכרות שפחות מעסיקות אותו. "יש בגן של הילדים שלי אלף סוגים של משפחות. חלק שומרים שבת וחלק לא, חלק היי-טקיסטים וחלק עם שרוואלים. ההגדרות האלה שאולי במקומות אחרים מהותיות מאוד – לא כל כך חשובות אצלנו".
"אי אפשר לשקר לכל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. השירים שלי תמיד היו כאלה"
היום, יותר מחמש שנים אחרי הפריצה הגדולה, בן ארי כבר בטוח שמאמינים לו: "אני חושב שאם זאת הייתה הצגה, זה לא היה עובד. הקהל לא היה מגיב. אי אפשר לשקר לכל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. השירים שלי מגיל 17 הם שירים כאלה. אין פה איזה אקזיט או הפתעה. אני כותב כבן אדם ומכוון לבני אדם. כל מי שיש לו זוג אוזניים ולב – המוזיקה שלי מיועדת לו".
"כל אדם נברא בצלם. גיחל בוער סודות ורמזים. כל אחד הוא חומר טוב לסרט, תפקיד חדש בתוך סיפור עתיק יומין" - כך הוא שר ב"חולם כמו יוסף", להיטו האחרון. סיבוב ההופעות הזה נתן לחנן בן ארי את החותמת הסופית שהקהל הישראלי, מכל המגזרים, לא רק מאמין לו, אלא צמא מאוד, לכל מה שהוא מייצג.