אני נוסעת על כביש 5. במקום שהיה פעם בית העלמין הגדול, הוקם מבנה שנראה כמו מרכז מסחרי עצום, בניין ועוד בניין ועוד אחד. מה זה? מפלצות בטון באמצע שום מקום. כשאני מתקרבת אני רואה שזה בהחלט לא מרכז מסחרי וגם לא חניון, את המבנים מקיפות אלפי מצבות לבנות שפזורת בשטח - אלו מבני הקבורה החדשים של ישראל.
מדובר בשלוש וארבע קומות של יהודים שטמונים בבטון. בעולם הקבורה יש לזה שם נעים, קוראים לזה "קבורה רמה". אפשר היה לחשוב שקוברים אנשים בהרים, אבל הרמה היא מעשה ידי אדם והיא כולה בטון. כשמבינים מה תפקידם של הבניינים, המראה הבולט שלהם, מעורר תחושה לא נעימה בגרון. המוות פוגש אותך באמצע הנסיעה, והוא מסתיר את הנוף.
המראה המעט דיסטופי של בית עלמין ירקון היה אמור לשמח אתכם. התכנון החדש של בית העלמין האזורי של תושבי תל אביב וגוש דן חוסך עשרות דונמים של קברי מצבות רגילים, "קבורת שדה" בעגה המקצועית. אם נוותר על הבניינים ונחזור לקבור רק בקרקע, בית העלמין יכסה בקרוב שטח של עיר בינונית.
בלי ששמנו לב, הקבורה בישראל הפכה לבעיה חמורה כמעט כמו בעיית הדיור. למען האמת, אלו שתי פנים של אותה בעיה ממש. שטחי הנדל"ן שמשמשים לקבורה היו יכולים לשמש למגורים, אך שלא כמו בתי מגורים, קניונים או למעשה כמעט כל שימוש אפשרי אחר בקרקע – בתי העלמין קבועים ובלתי ניתנים להזזה. לכמה זמן אתם שואלים? ובכן, התשובה הפשוטה היא לנצח.
יהודים לא מזיזים את הקברים שלהם, לא נוגעים במתים שלהם. מהרגע שטמנו את האדם באדמה אנחנו מתכוונים להשאיר אותו בדיוק באותו מקום. רוצה לומר, לבתי עלמין יהודיים אי אפשר לעשות פינוי בינוי או תמ"א 38. כל חלקת אדמה שבה נקבר יהודי בישראל הופכת באופן מידי לשטח מת, תרתי משמע.
זה לפחות, מה שסיפרו לנו עד לאחרונה. בשנים האחרונות קמה תנועה קטנה שדורשת שינוי בשיטה. אותם אנשים, מספרים על שיטת קבורה, שהייתה נהוגה בימי בית שני, ונראית אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים היום. לטענתם, חזרה לשיטה הזו יכולה לחסוך למדינת ישראל אלפי דונמים של נדל"ן בשטחי הביקוש ומאות מיליוני שקלים שהולכים לפיתוח מבני הענק של הקבורה הרמה. ולא תאמינו, התנועה הזו מורכבת מאנשים דתיים והשיטה הלכתית לחלוטין, על זה איש לא מתווכח. על כל השאר – כן.
איך מתבצעת השיטה החדשה-ישנה הזו? בהתחלה הנפטר נקבר באדמה בקבורה רגילה, כמו היום, רק ללא מצבה. לאחר שנה הקברן אוסף את עצמות הנפטר לתוך ארון קטן, שבזמן הגמרא נקרא גלוסקמא. ביום האזכרה המשפחה מתכנסת בבית העלמין. אומרים קדיש ותפילה לעילוי הנשמה, ומקבעים את הגלוסקמא במבנה שנבנה במיוחד לכך. על הגלוסקמא נכתב כל מה שהמשפחה רוצה וניתן לרכז את כל הגלוסקמאות המשפחתיות באותו מקום.
היוזמים קוראים לשיטת הקבורה הזו "קבורת ארץ ישראל", המתנגדים אליה (ובישראל כמו בישראל, כמובן שיש כבר מתנגדים) מתעקשים לכנות אותה בשם המורבידי מעט, "ליקוט עצמות".
"קבורת ארץ ישראל" (אדריכלים: שרונה קרמר ויותם אורון)
הגלוסקמא עצמה
מבני קבורה אפשריים
"ליקוט עצמות" ויום העיון שהתפוצץ
אילת קראוס, מתכננת ערים ודתיה בעצמה, שעבדה שנים רבות מול משרד הבינוי והשיכון, הגיעה לנושא הזה בדיוק מהצד הנדל"ני. "בעצם קלטתי שבית העלמין לעולם ימשיך לגדול", היא מספרת. "במגורים יש תחלופה, בבתי עלמין זה לא ככה. המקום נתפס ואף אחד אחר לא יקבר בו. בתי העלמין גדלים וגדלים בצורה אינסופית. יתכן שבעוד 50 שנה, שטחי בתי העלמין יהיו יותר גדולים מהשטחים שמיועדים למגורים".
קראוס לא טועה, בגוש דן והסביבה נפטרים מידי שנה כ-22,500 אנשים, והמספר צפוי להכפיל את עצמו עד שנת 2060. במצטבר מדובר בכמעט מיליון וחצי נפטרים שצריכים להיקבר במרכז ב-40 השנים הקרובות.
בדוח המבקר בנושא הקבורה משנת 2020 נכתב ש"כדי להבטיח חלקות קבר לאוכלוסיית אזור המרכז, בשיטת הקבורה המקובלת, נזדקק ל-26 בתי עלמין, שהם 24,000 דונם. מדובר בשטח הדומה לשטחה של העיר תל אביב מהירקון ועד יפו, מהים ועד רמת גן". ההערכות של מנהל התכנון צנועות יותר והסתמכו על צפיפות קבורה גבוהה יותר: הם מדברים על תוספת של 1,900 דונם לקיים, ב-40 השנים הבאות. זאת אם נעמוד ביעד של 720 קברים לדונם, כלומר שילוב של קבורה רמה, קבורת שדה ומכפלה.
1,900 דונם באזור המרכז זה משהו שקשה לשים עליו תג מחיר. קראוס, שהכירה את המספרים, חיפשה פתרון. היא נפגשה עם הרב רפי אוסטרוף, ראש המועצה הדתית גוש עציון וראש חברה קדישא של הגוש, ועם ד"ר יאיר פורסטנברג, מרצה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. שלושתם דתיים, שלושתם הגיעו לנושא הקבורה מתוך רצון למצוא פתרונות הלכתיים וישימים.
"הגעתי לזה מהצד של ההלכה", מספר הרב אוסטרוף. "במשנה ובגמרא יש מקורות מפורשים. הם עשו ליקוט עצמות ולא השאירו את הקבר לנצח. הם הוציאו את העצמות וקברו אנשים אחרים באותו קבר. לא ברור מתי הפסיקו עם זה. בעצם אני אמרתי שאנחנו צריכים לחזור ולקבור כמו שקברו אבותינו לפני שיצאנו מפה לגלות".
השיטה שעליה מדברים השלושה אמורה לצמצם את שטחי הקבורה בצורה משמעותית: קבורת שדה, כלומר "הקבורה הרגילה" מגיעה לצפיפות של כ-300 קברים בדונם, קבורה רמה מגיעה עד ל-1,500 קברים בדונם, בעוד קבורת ארץ ישראל אמורה להספיק לכ-3,000 קברים בדונם. זה לא היתרון היחיד שלה: לעומת קבורה רמה שבנייתה עולה היום מאות מיליונים לקופת המדינה ועלויות השימור העתידי של המבנים עדיין בסימן שאלה, קבורת ארץ ישראל מספק צפיפות גבוהה בעלות נמוכה במיוחד – פחות מ-1,000 שקלים לקבר.
לאחרונה הצטרף לקבוצה הקטנה הזו גם דוד מילגרום, ראש אגף תקציבים לשעבר וחילוני למהדרין, שנשבה דווקא ביתרון אחר של שיטת הקבורה: האפשרות לקבורה משפחתית. כלומר הנחת הגלוסקמאות המשפחתיות זו לצד זו ויצירת מעין עץ משפחה של קברים שניתן לבקר בו. בשיטות הקיימות קבורה צמודה של בני משפחה כמעט ואינה קיימת (מלבד לבני זוג).
כך הם הגיעו למנהל התכנון, עם מודל מסודר ל"קבורת ארץ ישראל" ואפילו סוג של אישור הלכתי מאחת הסמכויות הגבוהות ביותר בתחום הקבורה בארץ, הרב יעקב רוז'ה, רב העיר בת ים ומומחה בתחום הקבורה וזיהוי חללים. במכתבו מנובמבר 2019 כתב הרב כך: "מנהג ליקוט העצמות מעולם לא נאסר, משהחמירה מצוקת הקרקע יתכן שיש לחזור אל מנהג הקבורה הישן. כמו כן מצוקת הקרקעות והקבורה כבר הביאה לשינוי המנהג מקבורת שדה רגילה לקבורה רוויה ורבודה. פתרון זה אינו נוח לרוב האנשים. אם כבר משנים מקבורת השדה הנוהגת, לכאורה יש להעדיף את ליקוט העצמות כל זאת כמובן בהסכמת המשפחה".
במנהל התכנון התלהבו מאוד מהיוזמה והחליטו על יום עיון בנושא. לאותו כנס, שנערך בינואר 2020, אישרו הגעתם האנשים החשובים ביותר בתחום הקבורה, וביניהם שר הדתות דאז יצחק ועקנין, ויו"ר פורום חברה קדישא, הרב אברהם מנלה. אך בלילה שלפני הכנס הנפיקה מועצת גדולי תורה מכתב ובו התנגדות חריפה לעצם הדיון בנושא.
בעקבות ההתנגדות הזו, השר לא הגיע ובמקומו עלה לדבר רק המנכ"ל, עודד פלוס. הרב מנלה אמנם דיבר ביום העיון אך הבהיר שניתן לחזור לקבורה בשיטת ליקוט עצמות מימי בית שני, באותה מידה שניתן לחזור לעבדות שהייתה נהוגה אז. כלומר ליקוט עצמות אינו אפשרי, גם אם ההלכה מתירה.
לא לליקוט עצמות, בחזרה לקבורת שדה
כמו שהרב אוסטרוף מבהיר כבר בתחילת השיחה עמו, וכפי שניתן ללמוד ממכתביהם של הרב רוז'ה ורבה של קרית ארבע, הרב דב ליאור, מדובר ללא ספק בפתרון הלכתי. לא רק בגמרא ובמשנה הוא מוזכר, אלא גם בשולחן ערוך ניתן למצוא פסיקת הלכה שמתירה את שיטת הקבורה. אז מאיפה מגיעה ההתנגדות?
לטענתו זו קצרות רואי של כל הגורמים המעורבים. "הרבנים שמתנגדים לא מתנגדים מסיבות הלכתיות אלא מסיבות חרדיות קלאסיות, כמו שיש חסידים שהולכים עם שטריימל, כי ככה נהגו לפני 150 שנה בפולין. מתאים? לא מתאים? זה לא משנה, לא משנים שום דבר". ולא רק על החרדים הוא מדבר, גם על ציבור מסורתי גדול וגם על משרד הדתות. "אני שואל אותם 'מה הפתרון?".
אבל מסתבר שלאנשים מסוימים דווקא יש פתרונות, והם שונים מזה שמציג הרב אוסטרוף. אחד מהם הוא הרב אברהם מנלה, האיש ששמו עולה בכל שיחה בנושא הקבורה, יו"ר פורום חברה קדישא הארצי, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב, וכמובן מראשי המתנגדים לקבורת ארץ ישראל, או "ליקוט עצמות" כמו שהוא מתעקש לקרוא לה.
חשוב לציין, אם יש מישהו שיודע משהו על שינוי שיטת הקבורה בארץ זה הוא: הרב מנלה עומד מאחורי המעבר לקבורה רוויה ופיתוח מבני הקבורה הרמה. בתור מי שאחראי לקבורת הציבור הגדול ביותר בארץ (תושבי גוש דן) באזור עם המחסור הגדול ביותר בקרקעות, הוא הראשון שנאלץ להתמודד עם מצוקת שטחי הקבורה. הפתרונות שהוא מיישם בבית עלמין ירקון מתווים את הדרך לבתי העלמין הבאים, וכפי שמנלה מתאר בבהירות – גם המעבר לקבורה רוויה, לא קל בכלל.
"אני בהחלט חושב שצריך לחשוב קדימה, שהדורות הבאים לא יגידו איזה אידיוטים היו פה", מבהיר הרב מנלה כבר בפתח השיחה עמו. "מצד שני האויב של הטוב הוא היותר מידי טוב. ביום עיון של מנהל התכנון אמרתי בדיוק את זה: יש פה תהליך של קבורה רוויה, אנחנו היום מנצלים את הקרקע 600% יותר ממה שניצלו לפני 20 שנה, אין הרבה מקומות במדינת ישראל שהתייעלו ב-600%". ובכל זאת, צריך עדיין להיזהר: "יש המון כעס בציבור על כל הקבורה הרוויה ועל זה שיש דרישה להיקבר בצורה אחרת מהאבא ומהסבא. לכן באמת לדעתי הליכה לפתרון קיצוני של ליקוט עצמות תיצור ריאקציה שתחזיר אותנו אחורה לקבורת השדה המסורתית".
אז איך מתכוון מנלה לפתור את המחסור בשטח ל-1.5 מיליון קברים במרכז הארץ? לא תאמינו אבל דווקא באמצעות קבורת שדה, פשוט לא בשטחי הביקוש. הרב מנלה מקדם פיתרון ולפיו כל תושב גוש דן שירצה להיקבר יקבל מספר אפשרויות: קבורה במרכז הארץ בעלות שמשתנה לפי שיטת הקבורה, או לחילופין קבורת שדה בחינם בדרום הארץ, הרחק מאזור המגורים.
זה לא רק פתרון למצוקת השטח, ישנן עדיין אוכלוסיות שלמות בישראל, בעיקר בקהילות החרדיות, שלא מסכימות להיקבר כלל בקבורה רוויה. "ברור שאי אפשר להכריח אנשים להיקבר קבורה רוויה, וצריך לתת מוצא", מסביר מנלה. "אם בן אדם לא רוצה קבורה רוויה, צריך לתת לו להיקבר במרחק מתל אביב בקבורת שדה, שהמדינה תממן לו".
הפתרון המדובר כבר תופס אחיזה מסוימת במנהל התכנון ובמשרד הדתות, ובהחלט סביר שנראה אותו קורם עור וגידים בשנים הקרובות. האדם שעומד בדיוק בצומת הזו, שבין דתות לתכנון, הוא עודד פלוס, ממלא מקום מנכ"ל משרד הדתות ויו"ר ועדת התכנון המחוזית דרום. גם בשיחה עמו נשמע שזה יותר פתרון לאנשים שדורשים קבורת שדה מאשר למצוקת השטח.
"במשרד הפנים באו ואמרו 'אתם חייבים לחשוב על כולם, לא יכול להיות שתגידו 'יש פתרון', למרות שיש אוכלוסיות שלמות שאתם יודעים שלא מוכנות לקבל את הפתרון הזה, ואז הן נדחקות לשלם המון כסף'", הסביר פלוס את הבסיס לפתרון הקבורה בנגב. "עוד לא התחלנו לתכנן את זה אבל אני מאמין שעוד חצי שנה-שנה, יבואו ממנהל התכנון ויגידו לי בוא נאתר שטח לטובת בתי עלמין לאזורי הביקוש".
ויש עוד סיבות לפניית הפרסה אחורה, בחזרה לקבורת השדה. גם הרב מנלה וגם פלוס מדברים על העלויות העצומות שנדרשות לבנייה של הקבורה הרמה, שדורשת מבנים מאסיביים במיוחד שכל קומה בהם מכילה קבורת מכפלה, אדמה ובטון, ואמורה להחזיק את כל המבקרים הצפויים להגיע. שניהם גם מבהירים שאף אחד עוד לא יודע כמה יעלה בדיוק לתחזק ולשמר את המבנים הענקיים הללו לאורך השנים.
"זה פשוט לא יאומן, תחשבי כמה בטון כמה משאבים, כדי לבנות את הדבר הזה, ובעוד 50 שנה זה יהיה בניין ריק שיגורו בו הומלסים ומסוממים ולא יודע מה, כי אף אחד לא ייכנס לפה", טוען הרב אוסטרוף. "בעוד 50 שנה כבר לא מגיעים לקברים האלה, ויעמדו בירקון מלא מלא בניינים. אני לא רואה בזה כבוד המת, אני לא רואה בזה כלום".
למרות התנגדותו הנחרצת של הרב מנלה לקבורת ארץ ישראל, הוא משאיר פתח קטן של תקווה לאלו שמנסים לקדם אותה. "אני חושב שזה יכול להיות פתרון לעוד 30-40 שנה, יכול להיות שאז באמת, את יודעת, יש דברים שהם תהליכים איטיים, בוודאי בתחום הקבורה שזה תחום מאוד מסורתי, אני חושב שזה לקפוץ יותר מידי גבוה במעט זמן וללכת אחורה". אפילו אמירה כזו, כשהיא באה מאדם שהוא אולי המרכזי ביותר בגופי הקבורה בישראל, היא בהחלט לא עניין של מה בכך.
אז על מה באמת המלחמה?
הקרב על הקברים מתנהל בשקט, מאחורי הקלעים, הציבור הישראלי לא מתעניין בו, לפחות בינתיים. אולי זו הסיבה שלרב מנלה חשוב מאוד לא להפוך את הנושא הזה למלחמת דתיים בחילונים, הוא לא רוצה להצית את האש הזו. "זה לא עניין דתי", הוא אומר. "אני שאלתי הרבה אנשים, דתיים ולא דתיים וחרדים, ולא מצאתי אנשים שאמרו לי: 'אנחנו מוכנים שיפתחו את הקבר של אבא שלנו ויוציאו את העצמות שלו'".
מנלה צודק כמובן, מדובר בנושא שנוגע בנקודות רגישות במיוחד של כולנו, הרי אנשים אתאיסטים לחלוטין משלמים עשרות אלפי שקלים על קבורת שדה ומצבות מכובדות להוריהם. גם הרב אוסטרוף סיפר בשיחות עמו, שקיבל תשובות דומות לאלו שמתאר הרב מנלה: "שאלנו אנשים אם הם היו מוכנים להיקבר כך והם הסכימו, אז שאלנו: 'האם תסכימו לקבור את ההורים שלכם כך', ואנשים אומרים 'מה פתאום?'".
אז הסנטימנט משחק פה תפקיד חשוב, המסורת והתרבות משתלטות על הדיון, ושיקולים אחרים, כלכליים ופרקטיים יותר, נדחקים הצידה. הבעיה היא כמובן שכל יום שבו אין פתרון לסוגיה הוא יום שבו עוד קרקע "נקברת" לנצח.
בינתיים נראה שהרגולטורים שלנו במשרדי הממשלה והגורמים בחברות הקדישא חושבים בעיקר על ההווה, ומעט מאוד על העתיד הקרוב. התוכניות שלהם, אם יש כאלה, מיועדות במקסימום ל-40 השנים הקרובות. אף אחד לא מתכנן רחוק יותר, למרות שברור לכולם שאנשים שכבר נולדו וחיים בישראל היום יזדקקו לקברים בעוד 50-60 ואפילו 100 שנים.
ואולי זה מה שבאמת מטריד את היוזמים של "קבורת ארץ ישראל", החשיבה קצרת הרואי של הממשלה, התכנון שלא רואה את העתיד ולא דואג לילדים ולנכדים שלנו, והגישה ההלכתית שלא מאפשרת כרגע פתרונות יצירתיים, או כמו שאילת קראוס אומרת: "נורא קל לחשוב שבסדר, מדינת ישראל תהיה כמו מדינת החשמונאים, 70 שנה וזהו. אבל אם אנחנו באמת מאמינים שאנחנו הולכים להישאר כאן צריך לחשוב לטווח ארוך יותר".