מעטים האנשים שיוכלו לספר כי נפל בחלקם הכבוד לבנות מחדש את גן העדן. אחד מהם הוא הלל אלניר, ישראלי שהגיע עד ליערות הגשם המבודדים באקוודור כדי לעזור לשבט הסצ'ילה האינדיאני לשרוד ולשקם את סביבתו. שישה חודשים חי בן ה-33 עם אנשי השבט שנפגעו קשות מטביעת רגלו של "האדם הלבן" באזור, והעולם המרתק ואפוף המסתורין שאליו נחשף הותיר עליו רושם עז.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בני השבט הצבעוני מפורסמים בהופעתם המרשימה ובהיותם שמאנים מומחים, אך נטייתם להתבודדות ואופיים הביישני גרם לכך שמעט מאוד ידוע על אורחות חייהם ואמונותיהם. אלניר הוא האדם הראשון מחוץ לאקוודור שזכה לגור במחיצתם של בני השבט המיוחד, והוא מספק הצצה נדירה לנפשם - ולקשיים שאיתם הם נאלצים להתמודד בעשורים האחרונים.
"עד שנות ה-60 בני השבט היו מאוד מבודדים, אבל אז ממשלת אקוודור זיהתה שבאזור שבו הם חיים נמצאות האדמות החקלאיות הכי פוריות במדינה, ויזמה תמריצים כדי לאכלס אותו", מסביר אלניר. "בעקבות זאת, לבנים מכל אקוודור נכנסו לאזורים של הסצ'ילה, גידרו שטחים, הכריזו עליהם בעלות והחלו להשתמש בהם לחקלאות. תוך כדי התהליך הם כרתו את רוב היער, דבר שיצר אתגרים אצל בני השבט, שעד כה הסתמכו עליו לצורך מזון. בגלל שהסצי'לה לא היו מנוסים בחקלאות, הם נכנסו למעגל של עוני, מחלות וקשיים שעד היום הם מנסים לצאת מהם".
בני הסצ'ילה ידועים כשבט שוחר שלום, עובדה שהקלה על האדם הלבן להשתלט על אדמותיהם. "בכל ההיסטוריה שלהם אין אף סיפור של מלחמה", מדגיש אלניר. "לא רק שהם לא נלחמו בלבנים שהגיעו - הם אפילו יצרו איתם קשרי חברות. הם פשוט ויתרו על השטח שלהם ונכנסו בכל פעם יותר עמוק לתוך היער, עד שהגיעו למצב שלא נשאר להם יותר לאן ללכת".
"קשה להתקרב אליהם, אנחנו היינו הניסוי"
בעקבות כריתת היערות, כישוריהם של אנשי השבט בציד ובליקוט הפכו לחסרי תועלת, ונותרה להם רק האפשרות לעסוק בחקלאות – תחום שאין להם בו ידע וניסיון. "כל סט האמונות והמחשבות שלהם קשור ליער ולמה שמתרחש בו, וכשהוא לא קיים אז יש חסך, איבוד זהות וחוסר יכולת להגיד מי אני ומה אני", מסביר אלניר. "הם נמצאים במקום כל כך נמוך מבחינה מוראלית, שצריך היה למצוא פתרון שיעזור להם להתרומם".
אלניר הצטרף לחיים בשבט כחלק מלימודיו לתואר השני במסגרת תוכנית "גלוקל פיתוח בין-לאומי" של האוניברסיטה העברית, במטרה לסייע להם לחדש ולשקם את הסביבה, באמצעות שתילת "יערות מאכל".
"לכל מה ששותלים ביער מאכל יש ערך לאדם או לסביבה. אנחנו שותלים את העצים שמייצרים פרי שהשבט צורך ואת הצמחים שמשמשים לבנייה, להכנת שרשראות וכלים ולטקסים השמאניים. המטרה היא שבני השבט יוכלו לקיים את המשפחה מבחינה תזונתית וגם יחדשו את התרבות שלהם והקשר לאדמה. לצמחים הללו יש גם ערך מאוד גדול בשוק, כי אפשר לגדל אותם רק ביער, כך שהם יכולים למכור אותם ולייצר הכנסה".
בחודשים הראשונים אלניר חי בשבט ביחד עם רעייתו, מאי. לפני הנסיעה הם ניסו ללמוד עליו, אך נתקלו בקשיים מפתיעים: "אף אחד לא מכיר אותם. חיפשנו עליהם מידע ולא מצאנו כלום, כך שזה היה ממש להגיע אל הלא נודע. זה שבט שידוע כביישן ומסוגר מאוד. הם לא מקבלים אנשים מבחוץ בעין יפה וחושדים בהם, אז קשה מאוד להתקרב אליהם. אנחנו היינו הניסוי, במטרה לראות אם זה יעבוד".
בתקופה שבה חיו בשבט, אלניר ומאי התגוררו ליד משפחה שפרשה עליהם את חסותה. "הם בנו לנו בית, בישלו לנו את כל הארוחות, לקחו אותנו ממקום למקום, הכירו לנו את האנשים ודאגו לנו לכל מה שאנחנו צריכים", הוא מספר. "תנאי החיים שלנו היו מאוד בסיסיים. לא היה לנו כלום חוץ ממיטה, שולחן עם שני כיסאות ומנורה שפועלת כשיש חשמל. השירותים הם בור, מתקלחים בנהר או עם דלי של מים מחוממים. אין קליטה באזור, אז כדי לתקשר עם העולם החיצוני היינו צריכים לנסוע בערך שעה עד לעיר הקרובה, סנטו דומינגו".
עם הזמן התחילו אלניר ומאי להכיר יותר את האמונות והמסורות של בני השבט. עם הצעירים שבהם הם תקשרו בספרדית, ועם היתר באמצעות תנועות ידיים. "הבנו שכל ההווייה של הסצ'ילה היא סביב החיים בג'ונגל - בעלי החיים, הצמחים והיער. זה עולם של שמאנים, רפואה טבעית ודיבור עם רוחות. הנשים בשבט לובשות חצאיות צבעוניות שהן טוות לעצמן והגברים מסתובבים חשופי חזה עם שיער שצבוע באדום באמצעות פרי מקומי. הם מחדשים את הצבע פעם בשבוע ומאמינים שזה מגן עליהם ממחלות. הם גם מציירים על גופם קווים, שעל פי אמונתם מעניקים להם הגנה מרוחות רעות".
טיהור מרוחות רעות - ביום כיפור
רובנו רגילים לחשוב על שבט כעל קבוצה של אנשים שחיה סביב אותו אזור ומקיימת חיי קהילה, אך לא כך במקרה של הסצ'ילה: "כל משפחה גרה בגפה בג'ונגל, במרחק אחת מהשנייה, ומתנהלת באופן עצמאי. יש ערבות הדדית, כך שאם משפחה צריכה לבנות משהו שמצריך הרבה ידיים עובדות – היא תכנס את השכנים והחברים לשבט. הם יודעים איפה כל משפחה גרה על פי המרחק שלה מהעיר".
השבטיות מתבטאת בעיקר באמונות המשותפות, כשהשמאן הוא הדמות המרכזית בקהילה: "התחברנו לשמאן בשם פאוסטו, שעזר לנו להבין את האמונות והטקסים השונים ולגשר על הפערים. היו לנו איתו חוויות מאוד מעניינות. ביום כיפור החלטנו לערוך טקס טיהור אנרגיות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה את זה לזרים מחוץ לשבט. הוא משתמש בנר ובעלים מקומיים, שאותם הוא מעביר על כל הגוף של המטופלים, כדי לטהר את הרוחות הרעות. בכל הטקסים השמאניים משתמשים במשקה האיוואסקה, שמורכב מצמח מטפס בג'ונגל, וגורם להזיות כמו פטריות. אנחנו לא רצינו לקחת את זה, כי חששנו. בסיום הטקס השמאן ירק את המשקה על הראש שלנו והנחה אותנו לא להתקלח במשך שבוע".
"התחברנו לשמאן שעזר לנו להבין את האמונות והטקסים השונים. ביום כיפור החלטנו לערוך טקס טיהור אנרגיות, אבל חששנו לקחת אויוואסקה, אז הוא ירק את המשקה על הראש שלנו והנחה אותנו לא להתקלח שבוע"
השמאן משמש גם כרופא השבטי, וההגעה אליו היא מעין אירוע משפחתי. "אם מישהו חולה, המשפחה הולכת לשמאן, מביאה לו אוכל או מתנה אחרת, ונמצאת אצלו כל הערב", מסביר אלניר. "יום אחד, בניגוד להרגלם, בני המשפחה שהתארחנו אצלה נעלמו ליום שלם. כשהם חזרו הם סיפרו לנו שהם הלכו לשמאנית כי הסבתא הרגישה לא טוב. היא טיפלה בה בעזרת סוג של סאונה - יושבים על סיר עם מים חמים ועלים רפואיים ומזיעים המון".
אך במקביל לטקסים הפנימיים בשבט, גם הרפואה המערבית חדרה אליו בשנים האחרונות. "פעם כשכאבה לי הבטן, אם המשפחה שגרנו איתה אמרה שתכין לי תה מצמחים מיוחדים שתמיד עוזר. אני כבר התלהבתי שאולי יש פה איזו תרופה שאוכל להביא לארץ. אחרי חצי שעה היא הגיעה עם כוס תה וכדור. התאפקתי לא לצחוק, כדי לא לפגוע ברגשותיהם, אבל זה מראה שאפילו הדברים שהם הכי בטוחים בהם, הרפואה המסורתית שלהם שעוברת מדור לדור, התערערה בעקבות כניסת המודרניזציה".
"מגדלים קקאו אבל לא יודעים למה הוא משמש"
אחד מהפרויקטים שקידמו אלניר וזוגתו בשבט היה בניית מוזיאון שיציג את תרבות השבט, עבור התיירים האקוודורים שמגיעים לבקר. אך בדרך הם נתקלו במכשול לא צפוי: "עבדנו על זה הרבה זמן - גם על התכנון וגם על הבנייה. סיימנו לבנות את המוזיאון ביום חמישי ויצאנו לסוף שבוע מחוץ לכפר. כשחזרנו ביום שני ראינו שהעץ הגדול שלידו מיקמנו את בית המוזיאון התרסק עליו. התבאסנו לראות את זה ופחדנו שכל הפרויקט הלך. ככל שדיברתי איתם הבנתי שהבעיה היא לא בפינוי של העץ, אלא שהם ראו את זה כסימן רע מהיער, שאומר שלא צריך לבנות שם מוזיאון. העבודה הקשה הייתה לשכנע ולהשיג את האמון מחדש בפרויקט".
מה אכלתם בתקופה שהייתם שם?
"דברים שהם מגדלים - תרנגולות, פירות ואורז. הכול מהחצר של המשפחה והיער. יש להם טכניקות ציד משלהם. כשמישהו מזהה חיה, הוא רודף אחריה, מזהה איפה המאורה שלה, ואז מדליק אש ומסיט פנימה את העשן עד שהיא בורחת החוצה או נחנקת ומתה. מאחר שאין להם איך לשמר את המזון, הם צדים רק מה שהם צריכים ומבשלים לאט מעל מצע של גחלים. הבישול הוא באוויר הפתוח, אז תמיד מוצאים באוכל חרקים וחיות נוספות שלא אמורות להיות בו. באחד הערבים נכנסנו אליהם למטבח וראינו שהם אוכלים משהו שונה לגמרי ממה שבישלו לנו. כל המשפחה ישבה ביחד על הרצפה, כשבמרכז היה עלה, שעליו היה ארמדילו שהם תפסו ובישלו. הם לא הציעו לנו כי לא חשבו שנאכל את זה. לקינוח, המעדן שלהם הוא זחלים שמנים שהם אוכלים חיים".
בני השבט שעוסקים בחקלאות גם מגדלים קקאו, אך עד הגעתם של אלניר ומאי – לא הבינו איזה פלא יש להם בחצר: "אמרנו להם שזה חלום של כל ישראלי שיהיה לו עץ קקאו בחצר והוא יוכל לעשות לעצמו שוקולטה חמה. הם הסתכלו עלינו וחייכו. אחרי כמה זמן הבנו שהם מגדלים את הקקאו ומוכרים אותו, אבל אין להם מושג שאפשר לעשות ממנו שוקולד. האבסורד הוא שהם נוסעים לעיר, קונים שוקולד וצורכים אותו, ולא יודעים שמייצרים אותו מהקקאו שהם עצמם מגדלים. עשינו להם סדנה של הכנת עוגה וכדורים משוקולד - דברים לא מסובכים. הבעיה הייתה שרוב הנשים, שהן המבשלות בשבט, לא יודעות לקרוא, אז ציירנו להם מתכון לעוגת שוקולד, ובסוף הם ממש הצליחו להכין. יום אחרי שעשינו את הסדנה הזו, אם המשפחה שגרנו אצלה הכינה גם עוגת תפוזים בעזרת אותו המתכון".
אחת התעלומות הגדולות ביותר שסקרנו את אלניר ומאי הייתה שבשבט לא היו אנשים מבוגרים: "ראינו רק ילדים וצעירים. הם אמרו לנו כל הזמן שיש גם את ה'מאיורז', המבוגרים, אבל לא ראינו אותם בשום מקום. מדובר באנשים שגדלו בצורה מבודדת לגמרי בג'ונגל וחוו את כל התהליך של הכניסה של האדם הלבן. ביקשתי מאנשי השבט לפגוש אותם והם לא הסכימו, כי הם פשוט שומרים עליהם כמו בצמר גפן, שלא יקרה להם שום דבר. הם אפילו לא מוכרים ברשויות. רק בשבוע האחרון שלי בשבט הסכימו לקחת אותי אליהם. הם הסכימו לפתוח לנו את העולם הכי פנימי שלהם בשבט וזה היה ממש מיוחד. צילמתי את זקני השבט והשארתי למשפחות, כדי שיישארו מהם תמונות".
היום, חמש שנים לאחר החוויה יוצאת הדופן, אלניר עובד בבנק הבין-אמריקני לפיתוח בוושינגטון די.סי. ומתמחה בשילוב טכנולוגיות ערים חכמות, חדשנות ואימפקט בהשקעות במדינות מתפתחות. הוא מתעדכן מדי פעם על התקדמות פרויקט יערות המאכל שהוא חנך בשבט. "ההשפעה של יער כזה היא מטורפת", הוא מדגיש. "זה מחדש את כל המערכת האקולוגית. לאט לאט כל החיות חוזרות. היופי באזור הזה הוא שהיערות מתחדשים מאוד מהר. ברגע שהם חוזרים, פתאום יש לאנשי השבט בסיס מחודש ללמד את הילדים על המסורות שלהם. זה נותן לקהילה המשכיות וחוזק ומדהים לראות את זה".