"אין. אין על השקט הזה בעולם. אין". אלה המילים הראשונות שהצליחה לומר מיה דגן המרוגשת בזמן שנכנסה לאולם התיאטרון הריק מאדם. ליווינו את השחקנית להופעתה הראשונה בתיאטרון לאחר שנה וחודשיים שנעדרה ממנו. כמה שעות לאחר מכן היא כבר תעלה להצגת הבכורה בקאמרי בתור ג'ודי גארלנד, שכולם זוכרים כדורותי מ"הקוסם מארץ עוץ". ההצגה מספרת את הצד הפחות זוהר של ילדת הפלא: על השנים האחרונות, על ההתמכרויות ועל הבדידות. לא שיערנו שהסיפור של ג'ודי מספר במידה מסוימת גם את הסיפור של מיה, השחקנית שמגלמת אותה, שחושפת בריאיון אמיץ את הקשיים שהיא חווה בעולם הבלתי מתפשר של פרסום ומשחק.
בהצגה, שקרויה "עד קצה הקשת", מיה חולקת את הבמה עם איציק כהן. זאת פעם ראשונה שהם משחקים יחד, ונראה שהחיבור בין השניים טבעי ומוצלח. מיה בתפקיד הזמרת והוא - הפסנתרן שלה. "האמת שהדבר הכי גדול שלמדתי מאיציק זה לא לקחת שום דבר ברצינות, הכל באיזי, קל. קל", אומרת מיה, ואיציק משיב: "כן, זה לא ניתוח מוח". "אני רוצה להבין מי הנבלה שאמר: 'לא אומרים שבחו של אדם בפניו'", צוחקת מיה. איציק ממהר להשיב: "מישהו שאף אחד לא רצה לתת לו מחמאות".
מיה משתפת באומץ: החרדות וההתמכרויות שחוותה
הדברים שאמרה מיה בשיחה הקלילה עם איציק הם רק רמז להתמודדויות שלה כשחקנית, התמודדויות שהתעצמו ביותר כשהמגפה השתוללה בחוץ. "הסגר הראשון היה מלווה בהתקפי חרדה", היא מספרת. "פעם אחת נסעתי לאסי עזר לקחת כדור הרגעה. הוא אמר לי: תירגעי, הכל בראש שלך. התחלתי לקחת ציפרלקס. עשה לי עוד יותר רע. דפיקות לב, קשיי נשימה. חרדה. בא לך למות".
והייתה עוד התמודדות, קשה לא פחות מהמאבק בחרדות, המאבק באלכוהול. "היה שלב שזה השתלט לי לגמרי על החיים. אף אחד לא ממש ידע. אבל התמודדתי עם התמכרות", היא משתפת. "אתה שותה בשביל התחושה הזאת של השקט בראש. אתה נמצא במין בועה משלך ואתה לא רואה את הסביבה. אתה קהה מחושים, קהה מרגשות".
זה ממש השתלט על החיים?
"כן, וזה נמשך הרבה זמן. הייתי חוזרת מהצגה, ורק צריכה להוריד את האנרגיות של ההצגה. ובסגר הראשון זה כבר ממש יצא מכלל שליטה. כי את יודעת, היינו בבית ו"כו*אומו" העולם. ואני לא יודעת אם אני אחיה מחר. אז אתה אומר: יאללה. ושם זה ממש יצא מכלל שליטה. ושם אמרתי מספיק. אני ביום אחד יכולה לאבד הכול. ברגע. עד כדי כך".
ממי ביקשת עזרה?
"מאנשים טובים. שעזרו לי מאוד. מאוד. אני כבר כמעט שנה בלי זה. זה מדהים. זה היה מאוד קשה. היה קשה בעיקר מכיוון שזו התניה, זה הרגל של המון שנים".
אחרי שעברה את זה, מיה אומרת שחשוב לה דווקא לדבר על זה כדי להעביר מסר. "לא דיברתי על זה אף פעם, על המקום הזה, כי אתה מתבייש בעצמך שאתה מגיע לתהומות ולמקומות שחורים", היא אומרת. "אבל היום אני חושבת שזה חשוב לדבר על זה, כי אני כן מרגישה שיש לי איזושהי שליחות מעבר להיות מפורסמת או סלב. אם מישהו עכשיו מסתכל ויגיד – 'וואי, גם לי בא לעזור לעצמי עכשיו, איך היא מדברת על זה בכזאת פתיחות'. אז אני את שלי עשיתי. ממש".
התפקידים החדשים ונקודות האור בקורונה
בהיעדר במה, מיה הפציעה ללא הרף בסדרות טלוויזיה. היא גילמה חוקרת מח"ש ב"מנאייכ" ששודרה בכאן 11, שיחקה אמא בסדרת הנוער "שקשוקה" בחינוכית, ומשחקת את המב"סית בסדרה "המפקדת" בכאן 11.
לצד התפקידים שמילאה כשבימת התיאטרון הייתה סגורה, למיה דגן היו עוד נקודות אור בתקופת הקורונה, ונראה שהעיקרית שבהן היא בתה בת ה-7, אמליה. כמו רבים מההורים שעצרו את מרוץ הקריירה בקורונה, מיה זכתה לבלות לא מעט עם בתה.
היא גילתה את הטיקטוק, והעלתה יחד עם בתה וגם לחוד אין ספור סרטונים לרשת. "זה מאוד החזיר לי את שמחת החיים, והעביר לי את הזמן", אומרת מיה. "זה עשה לי עם אמליוש המון כייף כזה היא ואני". גם אמיליה מצטרפת לראיון ומשתפת מחוויית הפקת הסרטונים עם אימא: "אני אומרת לה די אימא, אני לא יכולה יותר לצלם, היד כואבת. די. זה מושלם".
@mayadagan75 ♬ original sound - Miley Hollander
ובזמן שעשתה "זום אאוט" על הקריירה והחיים, מיה גם הצליחה ללמוד דבר או שניים על עצמה כשחקנית. "בהתחלה של הקריירה שלי, לשכוח טקסט היה הפחד הכי ענק שלי", היא אומרת. "אבל היום: אני לא מפחדת מכלום. אני אשכח טקסט, לא נורא, אני אפול, אני אקום".
הביקורת על הממשלה: "הם רואים רק את עצמם"
בניגוד לאומנים רבים, מיה גם לא חששה להביע את דעתה בתקופת הקורונה. "חידשתי את השיר "איזו מדינה", הייתי בשוק", היא אומרת. "קראתי את הטקסטים שנכתבו בשנות השבעים ואמרתי: לא יכול להיות שאנחנו בדיוק אותו מצב. זה הזייה: 'ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, איזו מדינה. איזו מדינה'. הם לא רואים אותנו, הם רואים את עצמם, את משחקי הכבוד והאגו שלהם. הם רואים את הכיסא שלהם, את הכוח שלהם".
כשמיה נשאלה אם אינה חוששת להביע ביקורת פומבית על המנהיגים בזמן שרבים מחבריה האומנים מעדיפים להימנע מכך, היא משיבה באומץ: "ממה אני ריכה לחשוש? החברים שלי האומנים, לא חוששים. רובם כן, כי גם הם רואים את הכיסא שלהם ואת התחת שלהם. תקשיבי, אני לא מפחדת. כולם אומרים: 'את מה זה אמיצה', אני לא אמיצה. כדי להיות אמיץ אתה צריך לפחד ממשהו. אני לא מפחדת. ואם מישהו יש לו בעיה עם זה. מה אני אעשה? בעולם האינסטגרם אומרים: 'אנפולו מי'".
בעשר השנים האחרונות היא חלמה להעלות מופע יחיד, ועכשיו היא העזה. החודש היא עלתה לבמה, לראשונה רק היא והפסנתר, במופע בבימויו של צדי צרפתי. "זה מופע נורא אישי. זה לא סטנדאפ אני לא סטנדאפיסטית, וזה לא מופע של צחוקים ושורות מחץ", היא מספרת על המופע החדש. "זה לא. וזה קצת גם הפחד שלי כי מה אנשים מצפים ממני? שאני אצחיק. אבל אני בבסיס דרמטית. כמו שצדי אומר: את לא קומיקאית. את שחקנית דרמטית".
"אף פעם לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראית"
במופע שלה, שבו היא מדברת על בן זוגה ערן, על האהבות שלה, ההורים, החלומות, היא גם מתייחסת למה שמטריד רבים מאיתנו, בטח בעידן האינסטגרם, המראה החיצוני ובגידת הגוף. "זה מאוד מעסיק אותי. במיוחד במקצוע הזה", היא משתפת. "אני אף פעם לא אהיה מרוצה לגמרי מאיך שאני נראית לא אשקר לך. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה או לא מרוצה לבין לקבל או לא לקבל. ואני מקבלת. אני תמיד מעדיפה את האמת על פילטרים".
"מה אני מוכנה לעשות בשביל להיות יותר מרוצה? אין מה לעשות", היא אומרת. "זה מה יש. מה אני אעשה? זה מה יש. אני עושה דברים קטנים שלי מפריעים. נגיד במצח אני בחיים לא אגע וגם אני צריכה את הבעות הפנים שלי. וזה גם לא מפריע לי. אבל יש דברים שעשיתי בפנים, קוסמטים, כל מיני מילויים פה ושם. יותר מזה אין לי אומץ".
"מספיק טובה להכול"
ולהבדיל מג'ודי גארלנד שנדחפה אל אור הזרקורים מגיל צעיר, מיה פרצה מאוחר יחסית. אבל כמו חיות במה אמיתיות, שתיהן חולקות את הקושי, העומק, הצורך באהבת הקהל. גארלנד מתה ממנת יתר בגיל ארבעים ושבע , ואילו הקריירה של מיה, בת אותו הגיל בערך, כל כך רחוקה משם. עכשיו היא מרגישה: אלה רגעי השיא שלה.
"ההצגה הזאת אני מרגישה שאני רואה את עצמי סוף סוף פעם ראשונה. אני לא ידעתי שאני יכולה להגיע למקומות כאלה משחקיים. לא ידעתי", היא אומרת. "אני אומרת את זה באמת בצניעות גדולה מאוד מאוד. אני קוראת לזה שם קוד הקאסט של ארץ נהדרת. זה המוצלחים, המקובלים. אלה שלא צריכים להתאמץ. ותמיד הסתכלתי על זה ואמרתי: אני כל כך רוצה להגיע לשם, אבל זה לא יקרה כי אני לא מספיק טובה. אבל משהו בהצגה הזאת, עכשיו, פשוט הסיר ממני את כל המחשבה הזאת, ופשוט אמרתי: אני טובה מספיק להכול. אני ממש מספיק טובה להכול".