אם הייתם שואלים את דיקלה לפני 20 שנה איך תתחיל כתבה עליה, זה כנראה התסריט האחרון שהייתה מעלה על הדעת: סצינה יומיומית, אולי אפילו קצת קלישאתית, של אימא שמכינה אורז עם בצל וסלט לילדה אחרי הגן. יותר מזה, זה בדיוק התסריט שכל החיים ניסתה לברוח ממנו: "אני בשוק שאני בסצינה הזאת של האישה, של האימא. של המגדלת, המטפלת, המבשלת. אני הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. שאני לא אהיה האישה הזאת".
"את יודעת, אני כל החיים שלי חייתי כביכול ליד החיים. כי התעסקתי אך ורק במוזיקה", היא מודה. "לא הייתה את התנועה הזאת - לעמוד על הגז ולהכין ככה את הבצל. אז פתאום כשאני עושה את זה כאילו אני מתווסף לי עוד משהו. כאילו אני 'משמינה' לטובה".
לפי המסלול שתוכנן לדיקלה בגיל צעיר, התשוקה למוזיקה הייתה אמורה להישאר בגדר פנטזיה - והמשפחה הייתה אמורה להיות במקום הראשון. "מעולם לא הייתה שיחה שאני רוצה להיות זמרת. בבית שלי הייתה התעלמות מוחלטת, התרבות הייתה מאוד מסורתית. אישה לא יוצאת מהבית עד שהיא נשואה. אישה צריכה גבר לידה. צריכה לעבוד בעבודה נורמלית. ובטח שהיא לא יוצאת להיות זמרת".
"את רוב האלבום הראשון כתבתי ברחובות"
בשכונה שבה היא גדלה בבאר שבע, היה בליל של צלילים: אום כולת'ום, פרינס, מוצרט, שלמה ארצי. התערובת הזו הייתה הדבר שהכי הלהיב אותה, וגם הכניס בה תשוקה לשירה ולמוזיקה. "הרגשתי שיש משהו שהוא מעבר למה שאני. ידעתי שיש משהו שאני צריכה ללכת אליו, אני צריכה לכתוב, אני צריכה לכתוב את השירים שלי. אני צריכה לשיר אותם. ורק שם אני יכולה להרגיש שאני קיימת".
"בבית שלי הייתה התעלמות מוחלטת: אישה לא יוצאת מהבית עד שהיא נשואה. אישה צריכה גבר לידה. צריכה לעבוד בעבודה נורמלית. ובטח שהיא לא יוצאת להיות זמרת"
בגיל 20 היא החליטה לצאת מהבית ולעבור לתל אביב: היא אומרת שזה לא היה מרד נעורים ולא מרד נגד ההורים, אבל זה בוודאי היה מרד נגד כל מה שיועד לה. היא התחילה ללמוד משחק ומהר מאוד זה התגלגל לאהבה האמיתית שלה - מוזיקה. אז היא הייתה תפרנית שחיה מהיד לפה ומסתובבת ברחובות כל היום בחיפוש אחרי השראה.
"הייתה תקופה של שבע שנים שעברתי שלושים דירות. חלק מהזמן היה, אני לא אתבייש להגיד, הייתי גם יכולה למצוא את עצמי בלי מיטה", היא נזכרת. "אני יודעת איפה הראש היום ולא איפה הוא מחר. הרחוב היה הבית. לא במקום של ההומלסית... טלפון אחד לבאר שבע ואני גם באה בספיישל מונית הביתה. יש בית, יש מיטה - הרחוב תמיד קרא לי, תמיד עניין אותי. זה היה הבילוי שלי. זה היציאה שלי, זה הבריאות שלי, זה הניגון שלי. את רוב האלבום הראשון שלי כתבתי ברחובות. לכל צומת יש שיר".
"אצלי בא הכול הפוך והכול מאוחר"
אחרי שבע שנים של חבלי לידה, בשנת 2000 היא הוציאה את האלבום הראשון שלה - "אהבה מוסיקה". חלק מהשירים זכו לעניין ולהכרה אבל היא לא פרצה לציבור הרחב. גם האלבומים שבאו אחריו לא הצליחו לגרום לקריירה שלה להתרומם. היא המשיכה להקדיש את עצמה, בטוטאליות שלה, למוזיקה.
היא התחילה לצמוח בתעשייה בתור כותבת שירים: כתבה לשרית חדד, לדודו אהרון, למאיה בוסקילה ועוד הרבה אחרים. השיר "מונו" שהלחינה לשלומי סרנגה היה ללהיט מיידי, והיא נזכרת שהוא נולד במקרה: "יום אחד אני ושלומי הולכים בשדרה ואני מזמזמת לו את זה. והוא שואל אותי 'מה זה מונו'?ואמרתי לו 'מאיפה אני יודעת, זה ג'יבריש'. הוא אמר לי 'נראה לך שזה ג'יבריש, זה השיר שלי וקוראים לו מונו".
ב-2014, כשהיא כבר עשרים שנה בתחום, סוף סוף יצא לרדיו הלהיט שגרם לה לפרוץ - "ואם פרידה". לתחושתה, זה לא במקרה: "אצלי בא הכול הפוך והכול מאוחר. בעשור הרביעי קרה לי הדבר הטוב הזה שנקרא 'ואם פרידה' - והיום אם אתה לא בן עשרים אתה יוצא מהמשחק".
"לא כל אישה חייבת היריון, דיקלה תירגעי"
כיום היא כבר ממלאת אולמות והיכלים. יש לה קהל מעריצים גדול ומגוון והרבה מאוד תארים. ההצלחה המוזיקלית הביאה אותה למקום כל כך אחר ממה שציפו ממנה - מרד מתוק במוסכמות. אחרי שכבר הפכה לזמרת מוכרת, הרגישה שאולי אחת הדרכים בכל זאת להתקרב לציפיות של ההורים תהיה להגשים להם חלום לנכד. גם את זה עשתה בדרך שלה, לבד.
במשך עשר שנים היא ניסתה להיכנס להיריון. הטיפולים ההורמונליים היו קשים אבל בריאיון היא מספרת לראשונה שיותר מהפחד שלא תצליח להיות אימא - הפחידה אותה המחשבה שהיא עלולה באמת להצליח להיכנס להיריון. זו תופעה שמוכרת ברפואה: חרדה מהיריון ומלידה. "זה מאוד קשה, לא להחליט 10 שנים. להבין שיש לך פחד מהיריון, להתחבר לזה, להודות בזה. זה מאוד קשה. את לא יודעת איפה את נמצאת - זה יקרה או לא יקרה. אני אעמוד בזה או לא אעמוד בזה".
"הרגשתי שעשר שנים ירדו לי מהמוח, מהראש, מהגוף"
לבסוף היא החליטה ללכת על פונדקאות, בזכות עצה של החברה הקרובה השחקנית רונית אלקבץ ז"ל: "היא פשוט אמרה לי 'לא כל אישה חייבת היריון, דיקלה תירגעי' וזהו. מעבר לזה שזה היה נכון, זה עשה לי טוב. הרגשתי שעשר שנים ירדו לי מהמוח, מהראש, מהגוף. פתאום התרפקתי כזה. אחרי עשר שנים החלטתי שאם לא ככה אז ככה".
גם כשהיא החליטה להקים משפחה היא עשתה את זה בדרך שלה, ממש לא לפי המוסכמות. היא החליטה להביא לעולם ילד בהורות משותפת ובתהליך פונדקאות ביחד עם הבמאי שלומי אלקבץ, אחיה של רונית. בפברואר 2018 נולדה רנה. בימים אלו היא מתחילה בתהליך להביא לרנה אח או אחות, והפעם לא עם שלומי:"הוא לא בעניין", היא מודה בסדרה.
אז איך קרה שהאישה שרק חיפשה איך לבעוט במוסכמות מוכנה להתמסר אליהן כעת? "אני חיה כל החיים שלי בפרדוקס הזה", היא מבהירה, "בין שני הקטבים של מאריה קלאס שתמות על הבמה והשכנה שלי ז'קלין. שביום שישי עושה את הקוסקוס ומחכה לילדים שלה. אני שם. אני בדבר הזה. אני בסיפור הזה. אני בקונפליקט הזה. מעולם לא התייחסתי אל עצמי כאל נורמלית או כמו לא נורמלית. התייחסתי לעצמי כמובן מאליו - זאת אני. אני בטוחה שההורים שלי אם הם רואים את הסצינה הזאת, הם היו נרגעים - הנה הבת שלהם נורמלית. הנה זה קורה. כל מה שעשיתי בעולם, לא משתווה ללטגן בצל עם אורז - זאת סצינה יותר מרגשת עבורם מאשר השיר 'אין עוד אהבה כזאת'. זה מעניין וזה בסדר"
"יש בי את הילדה שרוצה שיחבקו וילטפו אותה"
דווקא כשסוף סוף הגיעה להצלחה, היא מצאה את עצמה מתגעגעת, או אולי מחפשת להתקרב, לכל הדברים שסלדה מהם בילדות. בסידרה "יס-מן" שתשודר בקרוב ב-Yes ליוו אותה בשנה האחרונה ותיעדו חלק מההתלבטויות האלו - וגם את אחד המפגשים עם אחיה תמיר, שהציף הרבה דילמות ותחושות.
"לא תאמין, הייתי היום בבית שגדלנו. נכנסתי לתוך הבית. למרפסת - הלם", היא מספרת לאחיה, שממהר להגיב: "מתגעגע לשם, הילדות הראשונה, כל יום". דיקלה עונה לו: "תמיר, זה לא טוב לחיות את זה" - ואחיה משיב: "את כפרה עלייך, את במקום אחר, במקום מעלף, אני חי פה בבאר שבע, בעיר שאני לא ממש אוהב".
דיקלה מקשה: "אבל איך אתה כאילו כל כך אוהב את תל אביב, ומעולם לא עברת?". הוא משיב לה: "מהאהבה שלי להורים נכנעתי להם. אז אתה נשען על מה שיש. את יותר מרדנית ממני. את בגיל 20 ברחת לתל אביב. לקחת מזוודה, קמת והלכת". מנגד, דיקלה מודה: "מה, אתה חושב שאין לי החמצה? אני לא החמצתי את ההורים שלי?".
"אתה מסתכל על עצמך ואתה רואה את כל הפגמים. ואני מרגישה שכולם רואים את הפגמים שלי. אני לא יכולה לעבוד על אף אחד"
בצפייה בסדרה עם הבמאית טליה ענבר היא מתוודה: "את יודעת מה הכי מצחיק? כשאני יורדת מהבמה אני שואלת לא איך שרתי - אלא איך אני נראית. הדימוי העצמי הפנימי, היסודי - זה מאוד מורכב. זה לא מובן מאליו. אתה מסתכל על עצמך ואתה רואה את כל הפגמים. ואני מרגישה שכולם רואים את הפגמים שלי. אני לא יכולה לעבוד על אף אחד".
בריאיון היא מסבירה: "יש בי כמה פנים, אני לא סטטית. האישה עם הדימוי העצמי המאוד נמוך, ביטחון עצמי ברצפה, היא חיה ובועטת, היא נצורה בי. יש בי את הילדה הטובה, הרחומה, החומלת, הסולחת, הרוצה את הסינר של אימא ואבא, המתגעגעת לשבתות איתם, רוצה להיות איתם, רוצה שיחבקו אותה וילטפו אותה".
מאז שרנה הגיעה וגם ההצלחה, נראה שדיקלה פשוט מוכנה להשלים עם זה שהיא רוצה גם וגם. הסינגל החדש הוא שיר שלה שתורגם לצרפתית והיעד הבא הוא חו"ל, אבל בתנאי אחד: "אם לפני רנה, שתהיה בריאה, הייתי יכולה להגיד אני רוצה לכבוש את העולם, היום אני חושבת שאני רוצה לכבוש את העולם אבל אני רוצה לנסוע ליומיים ולחזור צ'יק צ'ק לרנה, להיות עם הבת שלי בסלון רואה הדרדסים. באמת. בא לי".