"אני לא מגדיר את עצמי הלום קרב, אבל אני חושב שכל יום המלחמה באה לביקור", כך מתאר יעקב חורין, שהיה באוקטובר 1973 קצין מילואים צעיר בשריון, את הסיבה שבחר אחרי כמעט יובל שנים, לחטט בפצעים של מה שלא הצליח לשכוח. מעבר להיותה הטראומה הקולקטיבית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, מלחמת יום הכיפורים היא גם אירוע ששינה את חייהם האישיים של עשרות אלפי הלוחמים שלקחו בה חלק. תוך כדי שבנו את חייהם הבוגרים, רבים מהם בחרו להדחיק את הזיכרונות ממה שעברו באותם 19 ימי לחימה ונמנעו מלדבר על כך במשך 48 שנים – על אף שהמשקעים נותרו בנפשם.
רק היום, כשהם כבר חובקים נכדים, הם מעזים לספר על אותה התקופה, שבה חוו בגוף ראשון את מוראות המלחמה, איבדו את חבריהם לנשק, נחשפו לזוועות שדה הקרב והרגישו שהם נושאים על כתפיהם הצרות את האחריות להישרדותה של מדינת היהודים. בעוד שהארכיונים עמוסים בחומרים שתיעדו את זיכרונותיהם של מנהיגי המדינה באותו הזמן, הקצינים הבכירים וגיבורי המלחמה המעוטרים – חוויותיהם של רבים מהלוחמים הפשוטים מתחילות רק עכשיו לצאת לאור והצלקות שהסתירו נחשפות.
אך חורין, תושב קיבוץ איילת השחר שבעמק החולה, לא הסתפק בשחזור חוויותיו האישיות מהמלחמה בגזרה הדרומית, אלא יזם פרויקט תיעוד רחב היקף, שנקרא דור כיפור 1973, ובמסגרתו רואיינו כבר כ-160 חיילים, קצינים ובני משפחותיהם. הראיונות המקיפים, שהצטברו למאות שעות וידאו, רוכזו באתר אינטרנט של הפלטפורמה השיתופית "סיפור מקומי", שמאפשרת לכל אחד להעלות בקלות חומרים דוקומנטריים מהטלפון האישי שלו ובכך להעשיר את הספרייה הדיגיטלית הנגישה לציבור.
"דור יום כיפור לא העז לשתף ולדבר בכלל לעומת הדור הנוכחי", מסבירה ד"ר חנה חימי, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית מנהלת היחידה הקלינית בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). "אפשר לומר שהייתה תרבות של השתקה, הסתרה וחוויה של בושה גדולה". בחרנו להביא חמש מהעדויות המייצגות, של חיילים וקצינים בדרגים שונים, מחילות שונים שלחמו בחזיתות שונות. אך לסיפוריהם יש קו מנחה אחד – את מה שחוו אז, בימים הנוראים שנמשכו בשנת תשל"ד גם מעבר ליום הכיפורים, הם לא ישכחו לעולם - וכך צריכים גם הדורות הבאים.
"דיברתי על מה שחוויתי - וזה רק הכניס בי רק עוד פוביות, טראומות וסיוטים חדשים"
בשנת 1973 יעקב פרלשטיין (פרל'ה) היה סטודנט בן 26 שהתגורר בבאר שבע ועמד להתחיל לימודי תואר שני בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון. הוא שירת במילואים כקצין בחטיבה 179 בשריון, והיה נשוי לרבקה, צעירה בחודש התשיעי להריונה עם בנם השני. ב-6 באוקטובר, יום שבת בשעה 12 בצוהריים, אימו התקשרה אליו מחיפה.
"היא אמרה לי עם האינסטינקטים שלה 'יעקב, משהו לא טוב קורה. זזות פה הרבה מכוניות צבאיות, בטוח יבואו לקחת אותך. תארוז מזוודה, שים בתוכה דברים ותברח מהבית איפשהו למדבר שלא ימצאו אותך'", הוא מספר. "בשבילי זה היה מספיק כדי להתקשר ליחידה ולשאול מה קורה ומתי אני מתגייס. היה בלגן ולא ענו לי, אבל מעט לפני האזעקה ב-14:00 הגיע אליי שליח עם צו גיוס חירום מיידי. לקחתי טרמפ צפונה והבנתי שהמצב לא טוב. אני זוכר את הסיטואציה שאנחנו עוד בטרמפיאדה, כשרבקה עם ילד בן שנה בוכה על הידיים ובטן בחודש תשיעי, אנחנו מנופפים לשלום אחד לשני ואני אומר לעצמי שזה השלום האחרון".
פרלשטיין הגיע למחנה פילון שליד ראש פינה בשעות אחרי הצוהריים, והחל לארגן טנק למלחמה. "כשהגעתי לא היה לי טנק, כי אחרים כבר הגיעו לפניי, אז אמרתי לרפי חרמש, אחד ממפקדי הטנקים, שאני לוקח את הטנק שלו. ככה זה עובד בשריון, קצין לוקח מסמל. חרמש הורה למנחם (פרויז) בבג'ני, שהיה טען-קשר, לרדת מהטנק, כי לא נשאר מקום. אמרתי לבבג'ני 'איזה כיף לך, ניצלת מהמלחמה'. הייתי בטוח שהצלתי אותו, אבל שלושה ימים אחר כך הוא נהרג. עד היום אני סוחב עליי את בבג'ני".
"אני הקצין היחיד מהפלוגה שנשאר בחיים"
בשעות הלילה שבין שבת לראשון פרלשטיין עלה עם הטנק לרמת הגולן דרך גשר בנות יעקב. הוא עבר את מחנה נפח במרכז הרמה, שהיה עדיין בידי צה"ל, התקדם לציר הנפט לכיוון דרום וכשנתקל בטנקים סוריים - ההלם היה גדול.
"מסוף מלחמת ששת הימים עד לשחרור שלי ב-1968 הוצבנו תשעה חודשים ברמת הגולן. הכרנו את כל המקומות האלה. היינו יורדים עם הטנקים לכנרת, נוסעים עם בחורות על ג'יפים, עושים פיקניקים. אף אחד לא העלה בדעתו שבאזור נפח יהיו סורים, לא הזהירו אותנו. נסענו בתנועה מנהלתית עם התותח קשור – ופתאום יורים עליך. זה היה שוק בלתי נתפס. זה היה חלק מהמכה שקיבלנו ביום כיפור, שפגעה בנו פיזית וגם נפשית".
במקביל הקולות שנשמעו בקשר מהפלוגה שלפניהם לא בישרו טובות. "שמענו שוד ושבר, שהם נפגעים ונשרפים. הטנקים שלנו היו בבריחה, במנוסה, בהפסד. למרות שאנחנו אמורים להילחם דרומה, בקשר אמרו לנו 'נתקדם צפונה'. הם פשוט לא היו יכולים לומר את המילה לסגת, זה לא היה בכלל בלקסיקון".
ביום ראשון, 7 באוקטובר, הכוח ניסה ללא הצלחה לבלום את הטנקים הסוריים, בקרב שבו ספג אבדות רבות מאוד, עד ששרידיו קיבלו פקודה לחזור למחנה נפח, שגם הוא נכבש לאחר מכן. "ראיתי גיהינום. הטנקים הסוריים נהרו בכמויות, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה. התנהלה שם מלחמת שריון בשריון כמו בספרים. עומדים שני טנקים זה מול זה ויורים אחד על השני – וזו מלחמה נגד הזמן מי יהיה הראשון שפוגע. היו לנו יותר הרוגים מלוחמים שנשארו בחיים, אבל בשריון אתה לא שומע או רואה שהם נהרגים, אלא מבין את זה רק כשפתאום יש שקט מהטנק שלהם. אני הקצין היחיד מהפלוגה שנשאר בחיים".
שרידיה של חטיבה 179 סופחו לחטיבה 679 בפיקודו של אורי אור וביום שלישי אחר הצוהריים הכוח יצא להתקפה על הכיס הסורי בחושניה שבמרכז הרמה. "אני מביט במשקפת ורואה מאות טנקים שעוקפים אותנו מדרום. אני מסתכל עוד פעם ועוד פעם ולא מאמין. זה נראה לי מבוים כמו סרט. אני מדווח וצועק ומשתולל ומודיע לכל מי שמסכים או יכול לשמוע אותי שעושים לנו איגוף ויפתיעו אותנו מאחורה. התשובות בקשר, אני לא יודע ממי אבל מכל מי ששמעתי, היו 'לא, זה בסדר, עזוב, ידוע לנו, הכול בשליטה'. פתאום אנחנו רואים טנק סורי 800 מטר מאחורינו, שזה טווח אפסי בשריון. הוא עולה על הגבעה, על תא השטח שמאחורינו, אנחנו מכניסים בו פגז שפגע במקום טוב והוא נשרף".
"זו הייתה תופת. שדה קטל, גיא הריגה – כל המילים לא יספיקו כדי לתאר את מה שקרה שם"
יעקב פרלשטיין (פרל'ה)
אך בעוד שההיתקלות הזו הסתיימה בשלום, התוצאות של קרב הפריצה למובלעת הסורית ב-11 באוקטובר, דרך ציר קוניטרה-דמשק, היו עגומות יותר. "כל הצבא הסורי ידע שאנחנו הולכים לשם והנשק של כל היחידות שלו - נ"ט, שריון, חיל אוויר, קומנדו, כוון לציר הזה. לפני שיצאנו שאלתי את אור איך זה שלא תכננו שום מהלך טקטי, איזושהי הסחה או איגוף. הרי אנחנו נכנסים ללב התופת. הוא ענה לי בשקט בצד – 'אתה צודק, אני גם חושב כך, אבל אלה ההוראות וככה נילחם'".
ואכן, הסורים שהיו מוכנים לתמרון של צה"ל, כתשו את הכוחות. "כל מה שדמיינתי בחלומות הכי גרועים שלי – התממש הרבה יותר גרוע. זו הייתה תופת. שדה קטל, מטווח ברווזים, בשר תותחים, גיא הריגה – כל המילים לא יספיקו כדי לתאר את מה שקרה שם. טנקים ברחו לאחור באמצע ההתקפה בעילה של 'פינוי פצועים'. יש לי מראות משם שעד עכשיו אני לא יכול לדבר עליהם".
לאחר הקרב הקשה הכוח ירד חזרה למחנה פילון – ורק אז פרלשטיין התחיל לעכל את מה שעבר עליו. "באפסנאות היה חדר חשוך של רשתות הסוואה שנכנסתי אליו ונשכבתי שם במשך יומיים בלי לאכול ולשתות. חבר שראה אותי ככה אמר 'פרל'ה, משהו לא בסדר. אם דברן כמוך לא מדבר יומיים זו מחלה קשה'. ניגשנו לרופא, שהאבחנה שלו הייתה חד משמעית והוא שלח אותי לביתן שהוקם לאשפוז הלומי קרב במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם. הייתי שם במשך שבוע, ואחר כך התחיל תהליך שיקום שבו הייתי אמור לדבר על מה שחוויתי, וזה רק הכניס בי רק עוד פוביות, טראומות וסיוטים חדשים".
לאחר המלחמה פרלשטיין חזר לאוניברסיטת בן גוריון. "על פניו חייתי בצורה נורמטיבית אבל תפקדתי גרוע מאוד. לא ישנתי, היו לי סיוטים והייתי עצבני ומלנכולי. לא הצלחתי להתרכז ולא הייתי מסוגל ללמוד. הלכתי לוועדה רפואית ששלחה אותי לפסיכיאטר בבאר שבע. במשך חצי שנה הייתי אצלו בטיפול, שבסופו הוא אמר שמגיעים לי 20% נכות, דבר שכרוך בהטבות כלכליות משמעותיות. חזרתי אחרי שבוע ואמרתי לו שאני לא רוצה כלום. הסיבה היא שכל דבר זרקתי על המלחמה. אם הייתי מתעצבן על הילד או נכשל במבחן - הייתי מאשים את המלחמה. אמרתי לעצמי 'קח את עצמך בידיים. כל מה שאתה מצליח או נכשל - זה אתה. אין מלחמה'. ידעתי שאם יהיו לי אחוזי נכות אמשיך להשליך את הבעיות שלי על המלחמה. מבחינתי זו הייתה הצלה נפשית".
"לא אשכח אף פעם איך ראיתי מרחוק את כמות הטנקים הסוריים, זה היה בלתי נגמר"
בשעות הצוהריים של יום הכיפורים בשנת 1973, מעט לפני פרוץ המלחמה, בני אברבנאל, שהיה אז בן 23, ושירת כמפקד פלוגת טנקים במילואים בחטיבה 679 - נקרא להתייצב בבסיס בצפון. בלילה שבין שבת לראשון הגדוד שבו לחם עלה לרמת הגולן ונשלח לאזור עין זיוון ופתחת קוניטרה דרום, אך בשעות הצוהריים הכוח קיבל פקודה לחזור לנפח כדי לנסות לבלום את הסורים.
"כבר היו טנקים סוריים שחצו, ולקראת הצוהריים התחיל קרב של שריון בשריון", מספר אברבנאל. "אני זוכר תמונה שלא אשכח אף פעם – גלים-גלים של טנקים סוריים, שאתה רואה אותם מרחוק, את ענני האבק, אחד אחרי השני, כמות בלתי נגמרת. זה עשה עליי רושם כביר".
אברבנאל מספר בגילוי לב על מה שמעטים מהלוחמים מוכנים להודות בו. "אני זוכר פגז שהתפוצץ ממש לפני הטנק שלי ועוד רגע הוא היה פוגע. הרבה אנשים אומרים שאין זמן לפחד אבל אני כן פחדתי. עטף אותי פחד שיפגעו בנו ופשוט ישמידו אותנו".
ביום רביעי, 10 באוקטובר, הפלוגה שבפיקודו פעלה באזור הר יוסיפון ונתקלה בכוח חי"ר סורי. הטנק של אברבנאל נפגע מטיל ומרקטת RPG והוא עף החוצה. "מצאתי את עצמי שוכב לרגלי הטנק", הוא משחזר. "לא נפצעתי עדיין אבל ראיתי שקצין סורי מסתובב באזור ומחפש אותי. לאחר שהוא מצא אותי הוא ירה בי מאקדחו ממרחק של חמישה מטרים ופגע לי בירך ימין. אחרי הפגיעה זחלתי מתחת לטנק שלי ועשיתי את עצמי מת. פתחתי רק צוהר קטן של זוג עיניים, וראיתי את הנעליים המנומרות שלו. הכול נמשך רק כמה דקות אבל בשבילי זה היה כמו נצח. הוא לא מצא אותי ואז טנק לידי הרג אותו. פינו אותי לבית החולים בצפת, עם רגל מידלדלת ומכנסיים מלאים בדם".
מפה החלה המלחמה האישית של אברבנאל לשיקום, שכללה ניתוחים רבים ושנה שלמה של אשפוז, אך גם התמודדות נפשית לא פשוטה. "אחרי כמה ימים במיטה החלו לחזור אליי כל מיני מראות מהלחימה. כמו למשל שהרגתי איש קומנדו סורי וראיתי את הראש שלו מתגלגל ואת הגוף שלו ממשיך קצת לנוע במין כוחות כאלה כמו זנב של לטאה. אני זוכר שבאחד הטנקים מישהו נפגע מפגז ונהרג במקום, אבל אי אפשר היה לפנות אותו כי זה היה תוך כדי קרב. רק בלילה ניסו לפנות את הגופה וכבר לא הייתה ברירה אלא לחתוך ולהוציא אותו בחלקים. את כל זה ראיתי והטמעתי וזה יצר אצלי משקעים מאוד קשים".
עשרות שנים אחרי, אברבנאל עדיין לא השתקם לחלוטין. "לפני כ-20 שנה ניסיתי לעשות איזה טיפול של הלומי קרב, אבל זה לא צלח. עד היום לא יצאתי מזה, אני סוחב את הצלקות שלי, גם הפיזיות וגם הנפשיות. אני לפעמים מרגיש את השרפה, את הדלקות, את ההתפוצצויות, את מה שראיתי בטנקים לידי. זה חוזר בעיקר בימי זיכרון, באזכרות ולקראת יום העצמאות. זה יושב אצלי על המדף ואני יודע שלמרות שהוא מעלה לפעמים אבק - ההרגשה הזו חיה שם, לפעמים גם כשאתה בבית וזה פתאום מתעורר או שאתה קורא משהו שמזכיר לך. זה מעסיק אותי רבות ומלווה אותי כל השנים. אני מניח שזה גם ילווה אותי הלאה".
אברבנאל, שהתגרש מאשתו לאחר המלחמה, אומר כי מצבו הנפשי תרם לכך. "אני חושב שלמה שאני סוחב יש השפעה גדולה על המשפחה שלי. השתניתי מאוד. אני יודע שיש לי שריטה מהמלחמה, אני כבר הולך עם זה 48 שנה. אני משלים איתה כי אין לי ברירה - אם אלך נגדה זה יהיה יותר גרוע".
"ההסתכלות של כולנו על החיים השתנתה"
הרב יעקב מדן, שהיום הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות, שימש בה בשנת 1973 בתור ר"מ. לקראת תפילת הנעילה, בשעות אחר הצוהריים של יום הכיפורים, הוא יצא ממבנה הישיבה לשירותים ואז הבחין במשאית צבאית. "החיילים שאלו אותי איפה משה טל, אחד התלמידים בישיבה (בנו של שופט בית המשפט העליון צבי טל ז"ל – א.א). לא היה לי שום מושג שפרצה מלחמה, אז חשבתי שהם באו מהמחנה הצבאי והם רוצים שהוא ישמש שם כחזן בתפילה. הם דיברו איתו והוא אמר לי שהם מגייסים אותו. לא ידעתי למה, חשבתי שאולי קרה משהו קטן. הם הלכו להתפלל נעילה בצד. הוא לא חזר מהמלחמה".
שעות לאחר מכן, במוצאי יום הכיפורים, אנשי הישיבה התוודעו לבשורות. "הרב אצלנו עזב את התפילה והלך לשמוע חדשות. הוא חזר מיד ואמר לכולם להפסיק את התפילה ולרוץ ליחידות שלהם כי מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית. המשכתי עוד ואז הוא ניגש אליי, נתן לי אגרוף שכואב לי עד היום, ואמר 'תפסיק להתפלל, רוץ ליחידה'".
מדן, אז בן 23, שירת במילואים כטען-קשר בחטיבת השריון 679. בדרכו למחנה יפתח שבגליל, הוא נסע לירושלים כדי לאסוף את ציודו. "הגעתי לקחת את הדברים שלי מהבית ואימא שלי הייתה מאוד מודאגת כמובן. מכיוון שלא אכלתי מאז הסעודה המפסקת, היא לא נתנה לי לזוז עד שאכלתי, למרות שאמרתי לה שאין זמן. זו הייתה הארוחה האחרונה שלי במשך למעלה מ-36 שעות. בנוסף, רציתי לקחת את הנעליים הצבאיות שלי, אבל הסוליה שלהן הייתה קרועה, אז היא אמרה לי לקחת במקומן את הנעליים הדמוי-צבאיות שהייתי יוצא איתן לטיולים. עניתי לה 'חבל על הנעליים הפרטיות, אני אקח את זה ויחליפו לי באפסנאות', אבל היא עמדה בפתח ולא נתנה לי לצאת, עד שלקחתי את הנעליים האזרחיות. בזכות זה בין השאר אני חי".
ביום ראשון אחרי הצוהריים, במסגרת המהלך של חטיבה 679 לבלימת ההתקפה הסורית על נפח, מדן היה בטנק של המ"פ ישראל (שרול) בן-יעקב. באזור הר שיפון ברמת הגולן הטנק נפגע ושרול נפצע קשה בזרוע.
"מצאנו את עצמנו טנק בודד מול שתי פלוגות סוריות", מתאר מדן. "הספקנו לירות ולפתע פגע פגז בראש הטנק, גילח את כל הקשר והתותח נתקע. ישראל הספיק להכניס מהר את הראש שלו אבל חטף את הפגז ביד. התחיל לרדת לו דם כמו ברז על הפנים שלי. גררתי אותו פנימה, חלצתי את הגופייה, קרעתי אותה, ועשיתי לו איזו חבישה מאולתרת של חוסם עורקים. הוא כבר היה בלי דם, הפרצוף שלו היה לבן כמו סיד. בינתיים כל הזמן יורים עלינו ואנחנו לא יכולים להשיב אש".
מדן השתלט על הטנק במטרה לחלץ לאחור לצורך פינוי הפצוע, אך תוך כדי תנועה בין הטנקים הסוריים נתקל בעוד טנקים פגועים של צה"ל. "הגענו לסיבוב ופתאום אנחנו רואים שלושה טנקים שלנו בוערים. זה היה נורא. ראיתי אנשים שנחלצו מהטנקים וירדתי למטה לדחוף את האנשים אלינו לטנק. העליתי 8 או 9 אנשים. וככה התחלנו לנסוע, כמו טנק בית חולים".
רגע לפני כן, הטנק הסורי שפגע בשלושת הטנקים הישראליים, כיוון גם לעבר הטנק של מדן. "לא היה לנו אפילו איך להשיב. הורדתי את הראש, אמרתי 'שמע ישראל', הספקתי עוד לנדור צדקה והיה ברור לי שזו השנייה האחרונה של החיים שלי. אני לא יודע מה קרה, אבל הוא לא ירה".
מדן לקח מאחד מהפצועים את הרובה והחל לירות לעבר החיילים הסורים. "פתאום קופצים מולי שניים ומרימים ידיים. אמרו לי 'תירה בהם', אבל הסתכלתי עליהם ואמרתי שיותר טוב לנו פצועים מאשר הרוגים, אז לא יריתי. המשכנו לנסוע והצלחנו לחלץ את כל הנפגעים שהיו איתנו על הטנק למחנה סופה".
ירדתם אחורה ועכשיו צריך לחזור לקו המגע. מאיפה הכוחות אחרי שאתם יודעים מה קורה שם?
"מה זה מאיפה הכוחות? הם כבר נמצאים בירידה מהרמה למטה ועוד רגע בגשר בנות יעקב ואחר כך כל היישובים שלנו. לא הייתה שאלה האם אנחנו ניפצע או האם אנחנו נחיה. אימא שלי באה מסטניסלב, העמידו את כל העיירה ביחד בהושענא רבה, אמרו להם לחפור תעלות וירו בהם. הייתה רק שאלה אחת - האם עם ישראל, שקם לפני כמה שנים, ימשיך להתקיים?".
לאחר פינוי הפצועים מדן חזר לאזור סינדיאנה, שם השתתף בימים שני ושלישי בבלימת הסורים, ומאוחר יותר בהתקפה לכיבוש רמת'ניה וחושניה. בעקבות תקלה טכנית בטנק הצטרף לצוות אחר שלחם בהתקפה על מזרעת בית ג'ן בצפון המובלעת הסורית למרגלות החרמון.
"שם נתקלנו בדבר שהיה הפחד של כולם", הוא מספר. "ירו עלינו שני טילי 'שמל' והצלחנו לחמוק, אבל טנק לידינו חטף טיל. הלכנו אליו וחילצנו את האנשים. הם היו בהלם ונראו כמו סיד, אבל כולם ברוך השם היו שלמים עם פציעות קלות מאוד. היה להם מ"מ בטנק שצעק 'איפה מדן? תגיד מהר ברכת הגומל', בגלל שהייתי הדתי היחידי בפלוגה. לא היה מניין אז אמרתי שכשנגיע לבסיס נעשה זאת, אבל הוא נהרג יום אחר כך בהסתערות נוספת".
עשרות שנים אחרי, מדן רואה במלחמה הזו אירוע מכונן בחייו. "ההסתכלות של כולנו על החיים השתנתה. אולי יש לי ראייה קצת אופטימית - היה לי מאוד קשה עם החברים שנפלו, אבל זכרתי את זה שהקב"ה הציל אותנו. ביום שני, באמצע הקרב עם ההפגזות הכבדות בסינדיאנה, אני רואה מצד ימין את צפת, ויודע שאנחנו הטנקים האחרונים שעומדים בדרך. ביום חמישי אחרי הצוהריים אני כבר לא רואה את צפת, אלא את האורות של דמשק. אני אומר - איך הקב"ה נותן לי שתי חוויות כאלה באותו שבוע, בהבדל בין יום שני לחמישי. יוצאי מצרים לא זכו לכזה דבר".
"היו חבר'ה שנגמר להם הכוח הנפשי, אז היינו מוציאים אותם בכוח לאוהל ומושיבים אותם סביב המדורה עם שמיכה ואוכל"
הסיפור של קובי לם במלחמת יום הכיפורים הוא מסע הישרדות. לם, שהיה אז איש מילואים בן 24 ביחידת צנחנים, עלה רגלית לחרמון עם הכוח שאליו השתייך ומשם תפס את הנקודה 06 – הגבוהה ביותר בגזרת ההר הסורי, למטרת תצפית לכיוון דמשק. הצנחנים נשלחו ללא ציוד מתאים להתמודדות עם מזג האוויר הסוער, שכלל שלג, ברד וקור עז, כך שחמשת הימים שבהם הכוח, שכלל כמה עשרות לוחמים, שהה בנקודה - היו קשים מנשוא. בכל פעם שמסוקים ניסו להגיע להר כדי לצייד את הלוחמים, הסורים ירו עליהם והנחיתה לא התאפשרה.
"בכל בוקר היינו קמים, הולכים לתצפית, רואים מה שרואים ומדווחים", מספר לם. "ברגע שנגמר העניין הזה, כל היממה די התבלבלה, כי חשוך כל הזמן ואתה בעצם נתון בהישרדות 24 שעות, בלי ציוד. היו חבר'ה שהכוח הנפשי לא עמד להם, אז היינו מוציאים אותם בכוח, מביאים אותם לאוהל ומושיבים אותם סביב המדורה עם שמיכה ואוכל".
האירוע המכונן בתקופה הזו היה הניסיון של הכוח לרדת מההר בכוחות עצמו. "מפקד ההר קיבל החלטה עם הגורמים שהיו למטה שאנחנו מנסים לחלץ את עצמנו, כלומר לרדת למטה ברגל. ההוראה הייתה שכל אחד לוקח שק שינה, שתי מחסניות ורובה אישי - והתחלנו ללכת על השלג. היינו מאוד מותשים ופתאום אתה רואה שקי שינה ומכשירי קשר עפים. ממש כמו צבא מובס. למזלנו המפקד קיבל החלטה שעולים בחזרה, כשהוא הבין שעוד אפשר, והציל את כולנו".
עם זאת, העלייה בחזרה לפסגת ההר שברה את רוחם של הלוחמים. "הייתה נפילה מורלית ושוב פעם כל אחד היה בפינה שלו. בינתיים שלחו את סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו לאתר אותנו. הם בעצמם כבר היו מותשים ממבצע קודם, ותוך כדי העלייה פתאום הם מדווחים שאחד החבר'ה שלהם קפוא לגמרי ואין לו כוח לזוז. אז אנחנו הורדנו חוליה ועזרנו להם לעלות אלינו יחד עם ההרוג. הם היו איתנו עוד יממה עד שחילצו אותנו במסוקים".
החוויות מאותם הימים עדיין צרובות בזיכרונו של לם, שמספר כי הפיק מהן לקח משמעותי לחיים. "התובנה הכי גדולה שלי היא שדווקא אלה שהיו אחרונים במחלקה ורצו לאט - הפכו לגיבורים של האירוע הזה. היה לנו חייל שהיה מאלה עם הידיים השמאליות, שהכול לא בדיוק יושב עליהם - והוא דאג לבשל, לעשות מרקים ולהאכיל את החבר'ה. לעומת זאת, דווקא החבר'ה שנראו חזקים, היו מאוד חלשים נפשית. האסימונים נפלו לי שנים אחרי, אבל מאז אני לוקח איתי לאורך כל הדרך את השיעור הזה בהבנת מנהיגות וחי את זה".
"אתה עושה סוויץ' - הרגשתי שזה התור שלי לקחת את המדינה על הכתף"
אהרון ברנזון היה בתחילת אוקטובר 1973 בטיול בארצות הברית, לאחר שסיים קורס מדריכי טיסה. הוא חזר כשהתחיל לשמוע בתקשורת על הצטברות כוחות במצרים וסוריה. ברנזון, טייס סקייהוק בטייסת 110, נקרא לבסיס רמת דוד בבוקר יום הכיפורים, לצורך הכנות למכת מנע של חיל האוויר שתוכננה לשעה 11:00, אך המבצע בוטל ושלוש שעות לאחר מכן פרצה המלחמה.
"היום הראשון שלי במלחמה מדגים את הכאוס ואת ההפתעה הקולוסאלית מהצד של חיל האוויר", מספר ברנזון. "ב-4 בלילה שבין שבת לראשון אנחנו מקבלים טלפון 'בואו לטייסת, דיין מודיע שהבית השלישי נופל. צאו עם מה שיש לעצור את השריון הסורי'. בשעה הזאת עוד יש מספיק חושך שאתה רואה את כל הנותבים. כולם יורים, כל רמת הגולן בוערת, יש עשן ואבק בגלל הטנקים, מעורב עם ערפל של בוקר והקרניים הראשונות של השמש. זו סמטוחה שרואים פעם אחת בחיים. בתוך הצירוף הזה אתה טס ומחפש את הטנקים, ואז אנחנו רואים טור אין-סופי מתל פארס מזרחה. היינו שלושה מטוסים והנ"מ הסורי פגע בשלושתנו. הסטטיסטיקה של פגיעות אוויריות היא 3% ופה זה היה 100%".
אנשי הטייסת מתחילים להבין בשלב הזה שהפעם מדובר בסיפור אחר ממה שהכירו. "באותו יום עשו את מבצע 'דוגמן 5', תקיפת מערך טילי הנ"מ של צבא סוריה, שכל חיל האוויר התאמן עליה במשך שלוש שנים. זו הייתה קטסטרופה שאי אפשר לתאר. כישלון קולוסאלי שלא היה כמותו בחיל האוויר. מתוך 25 סוללות הושמדה רק אחת ואיבדנו שם את מיטב לוחמי חיל האוויר. אתה לא פוגע, יש לך נפגעים בשיעור לא פרופורציונלי ואתה שואל – 'בקצב הזה מה יישאר פה?'".
"זו הייתה קטסטרופה שאי אפשר לתאר. כישלון קולוסאלי שלא היה כמותו בחיל האוויר"
אהרון ברנזון
ברנזון מספר על משמעות התובנה שחלחלה בקרב הטייסים באותם הימים. "אתה עושה סוויץ' ומבין שאתה באופרה אחרת, שזה לא שום דבר ממה שדמיינת. הרגשתי שזה התור שלי לקחת את המדינה על הכתף. בגלל שהסקייהוק לא טס בלילה – שובצתי במשימות מהזריחה עד 16:00, ואז הייתי אומר 'וואלק, אני בצאת היום הזה חי'. המטרה שלי בכל יום הייתה לעשות את מה שצריך, להישאר בחיים עד אחר הצוהריים ולסמן וי שעברתי עוד יום. זה היה האופק שלי".
"בגיל 70 או 80 הם מעבדים חוויות שלא נגעו בהן שנים"
מייסדות פלטפורמת "סיפור מקומי", שמנגישה את הסיפורים הללו לקהל הרחב, הן ענת חכמוב ודפנה פיליפ, עורכות תוכן ומפתחות תוכניות טלוויזיה. החברה שהקימו, שעוסקת בתיעוד מורשת באופן דיגיטלי, עובדת עם יותר מ-100 יישובים בכל רחבי הארץ, בהם בין היתר המועצה האזורית גליל עליון, שחורין אחראי בה על הארכיון. לאחר שהחל לתעד בעצמו את סיפורי הלוחמים, החליטו השתיים להקים בהתנדבות את האתר שירכז אותם.
עם הזמן התרחב צוות הפרויקט וכיום הוא כולל מתנדבים נוספים, ובהם יאיר כידן, יונתן פורת, דוד אריאב, טיקטין פרץ ודב ריימן. במקביל המרכז למלחמת יום הכיפורים מסייע בגיוס כספים לטובת הפרויקט ועמותת נט"ל ערכה למראיינים סדנה מקצועית.
"התחילו להתבסס תכנים ולאט לאט הרגשנו שיש פה איזשהו מסע של זיכרונות שהלוחמים האלה יוצאים אליו", תיארה חכמוב. "לוחמים מתעדים לוחמים. הסרטים הם מאוד ארוכים ובכל זאת, עד כמה שזה מפתיע, אנשים יושבים וצופים בהם, כי העדויות האלה בדרך כלל מאוד מרגשות ובאות מזווית אישית ואותנטית".
"מה שמאוד מייחד את הפרויקט הזה הוא שחבורה של לוחמים לשעבר, לא צעירים, בגילאים 80-70 - הופכים להיות מתעדים", הוסיפה פיליפ. "הם יוצאים עם מצלמות וצוותים והופכים ליצרני תוכן, שמתמקצעים גם ברמה הדיגיטלית. הם חוזרים לחפור בנושאים מאוד רגישים וזה גם תהליך שהם עוברים בעצמם, של עיבוד חוויות שהם לא נגעו בהן הרבה שנים".
"לצד הטראומה השקופה, בקרב בני דור כיפור יש הרבה יותר ביטויים למחלות גופניות שונות", מוסיפה ד"ר חימי מנט"ל. "הם התביישו וחוו אשמה - והגוף דיבר את המצוקה שלהם. הרבה יותר קשה לעשות שינויים אצל אנשים שכבר מתמודדים שנים רבות עם הסימפטומים הפוסט טראומתיים, אך ברוב המקרים אף פעם לא מאוחר לפנות לעזרה. בדרך כלל משך הטיפול יהיה ארוך יותר והרבה פעמים גם נדרש שילוב של טיפולים - זוגיים, משפחתיים, טיפול לילדים ועוד, מאחר שהחיים עם הטראומה היו ממושכים יותר".
"יש לי מסקנה מאוד ברורה מהעניין הזה של חקר המלחמה", סיכם חורין. "בשדה הקרב - מי שיצירתי יותר מנצח. בכל מקום אתה רואה שמישהו לקח פיקוד, נטל אחריות והיה יצירתי. זה דור שההכשרה הצבאית שלו הייתה יוצאת מן הכלל - קשה, מקצועית ומוקפדת. במשך עשרות שנים רוב הלוחמים לא אזרו אומץ להסתכל למלחמה הזו בעיניים. היה לי חבר שאמר שכולנו שרוטים".