לחזרות על המופע החדש הגיע יהודה פוליקר כפי שעוד לא ראיתם אותו – כשחלק משיערו אסוף בקוקו. "אני מת עליו. למה? כי זה מסתיר לי את הקרחת", הוא מצהיר: "זה נקרא קוקו-קורונה. נהייתי דוגמן, חכה – עוד מעט אני אתחיל לדגמן דיאטות". גם חברו למופע, גידי גוב, מפרגן: "זה פגז, באמת". וזה לא הדבר היחיד שהשתנה מאז הפעם הקודמת שיצאו למופע משותף, אי שם ב-1989, בימים שבהם פוליקר הסתובב עם קרחת.
"דרך ארץ", האלבום המכונן של גידי מ-1987 שיהודה הלחין בו כמעט את כל השירים, זכה להצלחה מסחררת מיד. "שלל שרב", "כמעט סתיו", "יורם" ו"פרח" הפכו לקלסיקות. שנתיים אחר כך, כשהשניים היו בשיא קריירת הסולו שלהם, הם חברו יחד למופע משותף ויצאו לסיבוב הופעות בלתי נשכח - וכעת הם שוב יחד על הבמה.
"יש לנו את הזיכרון של 30 שנה אחורה", מסביר פוליקר. "היינו צעירים ויפים, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל בישיבה", וגידי ממהר להוסיף: "עכשיו אנחנו קודם כל יושבים, אחר כך לאט לאט קמים".
זה לא 1989, הגוף לא אותו דבר
פוליקר: "כן, אנחנו מרגישים את זה אבל האנרגיה נשארת, הווליום נשאר והדיסטורשן חי וקיים".
"היינו צעירים ויפים, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל בישיבה - אבל האנרגיה נשארת, הווליום נשאר והדיסטורשן חי וקיים"
יהודה פוליקר
יהודה, מה אתה זוכר מאז?
"אני זוכר שזה היה פצצה", הוא משיב, וגידי מוסיף: "הייתי עם איזה ז'קט כחול, הייתה אנרגיה היסטרית, היה פשוט כיף אדיר – זה כל מה שאני זוכר מזה".
כשהם מסתכלים בסרטונים מאותו סיבוב הופעות, גידי ממהר להגיב: "תראה מה אני לובש" - ושם לב לתנועות המוזרות ונזכר שפוליקר העיר לו כבר אז על תנועות הידיים. כיום הוא מודה: "אתה צודק, אני עושה תנועות עם הידיים כמו פסיכי". והוא גם מחלק ציונים לגוב ופוליקר של אז: "הם היו יותר טובים - הגרונות, כל הדבר הזה". פוליקר לא מסכים: "לגבי הגרונות לא בטוח שאנחנו לא נהיינו יותר טובים, אנחנו התבגרנו יפה עם הקול – יש לך את הנמוכים, אני נשארתי עם הגבוהים".
חצי שעה לפני ההופעה המשותפת הראשונה באיחוד המרגש שלהם, מאחורי הקלעים ביקום, גידי "קר רוח ונינוח" כהרגלו. "אני על סף... לא אגיד התקפת לב, אבל בנפשי אני לא אוהב אירועים חדשים", הוא מודה בלחץ. "אין לי התקפת לב - בא לי להקיא, זה דברים קטנים, תחושות עדינות. אני לא אוהב חדש".
אז למה לעשות?
גוב: "כי זה יהודה. אם זה לא היה יהודה, לא הייתי עושה את זה".
תגידו, אפשר לעשות רוק אנד רול בגיל 70?
פוליקר: "אני מרגיש כאילו רק התחלתי עכשיו לנגן, אבל אני מרגיש את הגב. כשהדיסטורשן עובד, טראח – פורצת האש".
העולם שייך לגיל 70, מיק ג'אגר וברוס ספרינגסטין
גוב: "ההבדל היחידי בין ספרינגסטין ומיק ג'אגר לביננו זה שיהודים לא זזים הרבה על הבמה. מיק ג'אגר רץ וברוס ספרינגסטין זה המון אנרגיה, אנחנו שומרי אנרגיה, לא זזים הרבה" - ופוליקר ממהר להשיב לו: "אנחנו נזיז אותך, אתה תראה קהל ואתה תזוז".
אתם זוכרים את הפגישה הראשונה שלכם?
גוב: "אני זוכר שאתה ויעקב (גלעד) הזמנתם אותי פעם לתקליט 'עיניים שלי'. אמרו לי 'תשיר את זה, את כל הדבר'. פוליקר מצטרף וחושף: "'עיניים שלי' לא היה אמור להיות שלי בלבד, זה היה אמור להיות של קבוצה – גידי, יהודית (רביץ), מזי (כהן), אריק (אינשטיין) – כל אחד שר שיר. אבל הגורל כנראה סידר את זה שאני אהיה לבד".
הטקסט של "פרח" מאותו דיסק שפוליקר הלחין נולד דווקא מגידי. בסוף שנת 1985 קרה הטבח הנורא בראס בורקה: שוטר מצרי ירה לעבר קבוצה ישראלית ורצח שבעה מהם, בהם ארבעה ילדים. מיד אחרי האסון גידי צלצל לפזמונאית צרויה להב וביקש שתכתוב על זה שיר.
למה ראס בורקה כל כך 'ישב' לך?
"כי אלו היו נערות תמימות שפשוט מישהו בא וירה בהן, זה זיעזע אותי. זה שיר... נקרא לזה פוליטי, אקטואלי. זה סוג של מקצוע, לא יודע אם לקרוא לזה מקצוע בכלל לדבר הזה, שהוא קשור לרגש, לשמחה, לעצב, לצחוק".
פוליקר: "לכל אחד יש את דמות ההתחברות, וכשהוא שר עובר בראש מישהו. כששרתי את יורם היה לי בראש את האחיין שלי קובי שמת בצבא. כשאני שר את פרח אני חושב על עוד אחיין שהלך לי אחרי קובי, הוא התאבד על הקבר של קובי".
"בנפשי אני לא אוהב אירועים חדשים. אם זה לא היה יהודה, לא הייתי עושה את זה"
גידי גוב
במופע המשותף הם גם שרים את My Way, הלהיט הגדול של פרנק סינטרה שמדבר על סוף החיים - ומיד אחר כך עוברים ל"אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי". פוליקר מבהיר: "עדיין לא פשוט לכבות אותנו, עדיין יש לנו דרך". השיחה המורבידית ממשיכה ופוליקר אומר לגוב שהוא חייב לעשות הליכות, וגוב משיב: "אני לא הולך. סבתא שלי עשתה הליכות? הייתה מעשנת, שותה, מתה בגיל 92-93". פוליקר לא נשאר חייב: "הסבתא שלי גם הייתה מעשנת ושותה אוזו ומתה בגיל 106, צמחה לה אפילו שן בינה חדשה. והיא הייתה עושה הליכות בטבריה במדרגות".
בסוף ההופעה הראשונה בסיבוב החדש הם מתיישבים בחוץ. "היה לי כיף גדול, הייתי בסדר, לא?", תוהה גידי, ויהודה עונה: "הפתיחה הייתה מדהימה". גידי ממהר להוסיף: "תודה רבה, גם ההמשך". אחר כך הוא מודה: "אני לא נהנה בהופעות. אני נהנה לשבת על הספה ולראות 'סופר-גירל'. היא עפה, זה מה שאני אוהב" - ומיד ממהר לסתור את עצמו: "לא, זה באמת כיף". יהודה, מצידו, מצהיר: "אני תמיד נהנה".