השמש נעלמת באופק, וקרניים אחרונות מלטפות את מרחבי הדשא הירוקים בפארק גני יהושע בתל אביב. מזג האוויר חם מאוד, והאוויר עומד. אנשים רבים צועדים מסביב, בתקווה קלושה להקלה בחום בשעות הערב. "אני פשוט לא יכולה להבין את זה. למה הם לא מגדרים את עמודי החשמל?" אומרת בכעס גלית דרייזין יצחקי, פרופילאית פלילית ופסיכותרפיסטית, וצועדת לעבר העמוד הקרוב. "הנה, בואי אני אראה לך כמה זה קל. בואי נטפס וננסה להתאבד. מה הבעיה? קלי קלות. ועוד מול הנוף היפה של הלונה פארק שמזכיר ילדות. זה הכי קלאסי".
בכל יום חולפים באזור מאות אנשים שכלל לא חושבים להרים את ראשם להביט על עמודי החשמל לאורך הפארק, ובטח לא לתהות על הגידור מסביבם. אבל לגלית, שעוסקת וחוקרת את נושאי הנעדרים והמתאבדים בישראל - המחשבה בלתי נמנעת. מחברת החשמל נמסר בתגובה: "עמודי חברת החשמל בפארק הירקון מצויידים במגיני טיפוס וכן בשילוט בהתאם לתקנות".
"אם אני רואה עמוד חשמל אני סורקת אותו היטב. לא בפחד, אלא פשוט ממודעות, כי אני יודעת בכמה מקרים בני אדם בוחרים לקפוץ משם", גלית אומרת ומביטה מסביב באנשים הצועדים: "ואני כל הזמן מסתכלת על אנשים ברחוב כי אני זוכרת פרצופים של נעדרים, אני משננת אותם. אז אני בודקת אולי זה הוא ואולי זו היא… אה, ואני גם נגיד אף פעם לא אעבור לגור בקומה ראשונה כי אני יודעת שיש סיכוי שיקפצו מעליי".
גלית, בת 48 מתל אביב ואימא לארבעה ילדים, עוסקת כבר שנים בתחום. כיום היא מתנדבת במשטרה, ומייעצת להם בתיקי נעדרים. "אני כל הזמן חושבת לעצמי - זה לא הגיוני! זו מדינה כזו קטנה, איך לא מוצאים? לאן יש ללכת?", היא תוהה בקול רם במהלך הריאיון. היא מתיישבת לידי ופותחת את הטלפון, עשרות קבוצות של נעדרים מאירות מהמסך הקטן. היא נכנסת לאחת מהן ומתחילה לדפדף בתמונות. "הנה, אני אראה לך. תראי כמה דיווחים יש פה, עשרות. וזה רק מחודש יולי, כן?".
על פי נתונים רשמיים של המשטרה, מספר הנעדרים בישראל בכל שנה ב-5 השנים האחרונים די דומה. בשנת 2016 נעדרו 4,618 אנשים בארץ, בשנת 2018 - 5,015, ב-2019 נעדרו 4,994 בני אדם בישראל ובשנת 2020, במהלך הקורונה, דווקא חלה ירידה ונעדרו 4,270 אנשים. חשוב להבין: מספר הנעדרים שמופיע בנתוני המשטרה כולל רק את התלונות שנפתחו במשטרה. ישנם מקרי היעדרות שבהם בני המשפחה לא פונים לפתיחת תיק, ועל כן המספר בפועל גדול הרבה יותר.
"ההערכות שלי, שהן מהשטח, שונות מהמשטרה והמספרים משמעותית יותר גדולים - אני חושבת שיש בשנה עשרות אלפי נעדרים בישראל", היא אומרת בנחרצות. "מתוכם, יש 30-20 נעדרים בשנה שגם לא נמצאים בכלל יותר. אנשים בורחים מהבית מכל האוכלוסיות והגילים, ובמיוחד מאוכלוסיות בסיכון: יש יוצאים בשאלה, ואלימות במשפחה, יש כאלה שהם קשישים ונעלמים, דמנטים לדוגמה. וחלק מהנעדרים אלו גם תיירים כן? לא רק תושבי המדינה. את הרוב הגדול המשטרה מוצאת, אבל יש גם כאלו שלא".
"נעדרים זה לא רק אנשים שמתאבדים, אבל זה אחד הדברים שהכי מעסיקים את המשטרה בישראל," אומרת גלית. "ב-2016 הוציאו נתון שעלות האובדנות למשק בישראל היה 2.5 מיליארד שקל. מאז הייתה עלייה במספר המתאבדים. היום ההערכה שלי, והיא גבוהה יותר מנתונים רשמיים, היא בין 1,300-1,000 מתאבדים בשנה בישראל. דווקא בקורונה הייתה ירידה מסוימת, כי פתאום אנשים בבית מוקפים במשפחה וילדים ויש להם עם מי לדבר".
גלית מסבירה על ההליך: "ברגע שמישהו נעדר בשביל להתאבד, כלומר שהוא קודם נעלם, הדבר הזה עולה אפילו יותר כסף למדינה. צריך להפעיל את המשטרה, וגם המשפחה של הנעדר מפסיקים לעבוד, מי יודע לכמה זמן. הטראומה של משפחות הנעדרים נחשבת לאחת הטראומות הקשות, ובישראל זה בכלל לא מוכר. יש טראומה שנגיד קורה לך משהו וזה מאוד מפחיד ובבום. הטראומה של המשפחות היא אחרת. זה כמו טיפה על סלע. כל יום עוד קצת. זו טראומה אפורה כי לא רואים אותה בצורה דרמטית. אין להם קלוז'ר, הם מפסיקים לעבוד ורק מחפשים אחרי האהוב שלהם. אז אני מניחה שבנושא של אובדניים העלות האמיתית למשק היא בסביבות 9-8 מיליארד בשנה. אין לזה נתונים רשמיים, זה לא מדובר ואני בטוחה שייצאו נגדי בעניין הזה, אבל יאללה, בואו תבדקו את זה. אני אשמח לטעות".
דרייזין יצחקי התחילה את דרכה המקצועית בכיוון אחר לחלוטין: היא בכלל למדה עבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. לפני שמונה שנים החליטה שהיא רוצה לעשות משהו קצת אחר - והלכה ללמוד פרופילאות, תחום שמנסה לשרטט קווי דמות והתנהגות של אדם גם מבלי להכיר אותו אישית. "רציתי לזרוק קרוב ופגעתי בעצם קרוב מאוד," היא צוחקת. "כי בשביל להיות פרופילאי טוב אתה צריך כל כך הרבה מהכלים שכבר היו לי מהעבודה הסוציאלית והפסיכותרפיה".
למה בחרת דווקא ללמוד פרופילאות?
"אני לא בטוחה שאני זוכרת…" היא מגרדת במצחה ושותקת כמה שניות. "אני זוכרת ששקלתי ללמוד קרימינולוגיה, ואמרתי שאני אעשה קודם פרופילאות בשביל לטעום מהעולם הזה קצת. ואז מצאתי את עצמי חוזרת בעצם למה שעשיתי בחיי היום יום גם ככה". גלית התנדבה כבר לפני מספר שנים למשטרה, וכיום מסייעת להם לעיתים קרובות בהמלצות בתיקי נעדרים. באחד המקרים, בחור תל אביבי צעיר ומוכר נעדר - והיא התגייסה לתיק.
"זה לא עמוד החשמל שלו, הוא בחר באחד קצת יותר מוסתר, שהיה סבך מסביבו. אבל זה נראה אותו הדבר," היא מביטה שוב באחד מעמודי החשמל בפארק גני יהושע בתל אביב, כשמתחיל להחשיך. "היה רצון ענק למצוא אותו. חצי תל אביב התגייסה לחפש אותו, הוא היה מאוד מוכר. כשהתקשרו אלינו בהתחלה לדווח על היעדרותו לא היה ברור מה הערכת הסיכון, אם הוא מתכנן להתאבד. אני ישר אמרתי שהוא אובדני ויקפוץ ממקום גבוה".
"היו על זה כל מיני חילוקי דעות ומאוד התפזרו, ובסופו של דבר הוא באמת התאבד, קפץ פה מעמוד חשמל", היא נזכרת בקול רועד. "ואז התחיל בדק בית, גם אצל המשטרה וגם אצלי. אני ידעתי שהוא אצן, וידעתי שיש לאנשים דפוסים. הם בדרך כלל הולכים בסוף למקומות שהם אוהבים. ועמוד החשמל הזה היה ליד מסלול הריצה שלו. אז שאלתי את עצמי - האם הייתי מספיק ברורה? האם לחצתי מספיק עם הידיעה שהוא יקפוץ?"
את מרגישה כאילו הכרת אותו?
"כן. במקרים שאני נכנסת אליהם ממש אני תמיד מרגישה ככה. כי אני שומעת עליהם כל כך הרבה מהסביבה הקרובה וחייבת לנסות להיכנס לראש שלהם, להבין לאן הם הלכו. בסוף זה מרגיש לי כאילו זה היה אדם מאוד קרוב אליי".
אחרי אותו מקרה, הבינה גלית שהמלצה לא מספיקה. אחת הבעיות המרכזיות היא העובדה שאין כיום מאגר מידע שאוסף את הפרטים הידועים על הנעדר בשלב החיפושים, ומסייע בהצבעה על דפוס מסוים או רמז. במהלך התשאולים לעיתים חלק מהפרטים הקריטיים הולכים לאיבוד, מה שמקשה על הניחוש לאן הנעדר נעלם.
לכן, בימים אלו מפתחת גלית סטארט-אפ חדש, שלו היא קוראת CEQ - "תשאול אמפתי מקודד", ולא קיים באף מקום בעולם. תוך כדי תשאול המשפחה, הכלי החדש אוסף ומארגן את המידע בצורה ממוחשבת ומקצועית כדי למנוע אובדן מידע. למעשה, נוצר "מוח משותף" עצום שיאסוף וינתח את המקרים על מנת להגיע למסקנות מהירות.
"בתחילת חקירת אירוע מסוים, צריך לעשות תשאול לאנשים הקרובים, זה קריטי", היא מסבירה. "אם עושים תשאול שהוא לא מספיק אמפתי, אנשים נאטמים, שוכחים פרטים. לכן בניתי מה שאני קוראת לו 'תשאול אמפתי' שמטרתו לתת תחושה לאנשים ש'באנו לעזור לכם'. וישר בתום התשאול, שיש בו שאלות קבועות, מקבלים הערכת סיכון - מה הסיכוי שאותו אדם אובדני. אני שואלת על דברים כמו קונפליקטים שהיו לאחרונה, סביבת עבודה שהשתנתה, מצבי רוח, על אשפוזים קודמים ושינויים במשפחה, אולי מישהו נפטר או התאבד".
לדבריה, "לאט לאט, ככל שיהיו יותר מקרים שבהם ישתמשו בכלי הזה, ייווצר מאגר מידע שממנו יהיה אפשר לעשות פילוחים - מה צפוי שיעשה מישהו בגיל מסוים, עם מצב משפחתי מסוים ומצב נפשי מסוים. אחד הדברים החשובים שהכלי נותן זה מה הרדיוס שבו כדאי לחפש את הנעדר: יש אנשים שמתאבדים קרוב לבית, ואם הם לא קרובים לבית - כדאי לחפש אותם הרבה יותר רחוק מהבית. בטווח באמצע - דווקא לא מתאבדים. וזה קריטי מאוד. דבר נוסף זה מהי השיטה האובדנית - מה השיטה שבה, נגיד, נשים בנות 40 עם דיכאון קליני מתאבדות? מה בדרך כלל הן עושות? הרבה מנחשים שהן בטח לוקחות כדורים כי הן רוצות להישאר יפות".
וזה נכון?
"ממש לא. נשים בישראל קופצות ממקומות גבוהים בדרך כלל. אחד הסיפורים המוכרים הוא של סיון לביא ז"ל מ-2017. הבן שלה נמצא מת בבית לאחר שרפה והיא שרדה. יומיים לאחר מכן היא נעדרה, ובמהלך החקירה חיפשו אותה בבתי קברות ודברים כאלו, על הקרקע, לא חשבו על מקומות גבוהים. ובפועל היא התאבדה בקפיצה. רחוק מהבית. בסיפור על הבחור התל אביבי שהתאבד, הוא התאים בדיוק לדפוסים שאני מכירה - השיטה שלו הייתה שיטה שחוזרת על עצמה. וכלי כזה היה יכול לסייע מהר יותר בזמן אמת".
גלית מסבירה גם כי שיקול הדעת האנושי קריטי בחקירות, אך לעיתים עשוי גם להעיב על החיפושים. "למוח האנושי יש הטיות. אנחנו נגיד יכולים לחשוב על מישהו: 'לא יכול להיות שהוא יברח מאישה וילדים ויילך להתאבד', ואז זה מעיב על המסקנות. אנחנו שבויים בדעות קדומות. ולכן מכונה שתעשה את זה עבורנו תעשה את זה הרבה יותר טוב. אין הטיות בשיקול דעת. זה לא במקום חוקרים כמובן, אבל זה ייתן המלצה מאוד חזקה. למכונה אין ענייני אגו והיא לא תפספס פרטים בגלל לחץ או משהו כזה - מה שכן יכול לקרות לבני אדם".
ובאמת - זה עובד. באחד המקרים, כשגלית כבר התחילה להשתמש בשיטת הדפוסים במקרים של אנשים אובדניים, ניצלו חיים. "קיבלנו דיווח על קשיש בן יותר מ-70 שנעדר, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלו", היא נזכרת. "בפעם הקודמת שהוא נעדר מצאו אותו שיכור ליד הירקון", היא מצביעה לעבר הנחל, מבצבץ בקצה הפארק. "לאנשים מבוגרים לא קל להתאבד פיזית. אז הם לא ינסו לתלות את עצמם בדרך כלל, ולרוב מצאתי שאו שהם חוזרים על אותו ניסיון התאבדות כמו בפעם הקודמת או שהם מחמירים את ההתנהגות. אז אמרתי למחפשים ללכת ישר לירקון. ובאמת, הם הספיקו. ומצאו אותו פה בחיים".
גלית כבר יצרה קשר עם מדינות אחרות בעולם בנוגע לסטארט-אפ. "עכשיו אני מחפשת יזם. מבחינתי יש 100 מיליון יוזרים שיכולים להשתמש בכלי הזה. ואני מחפשת מישהו שיעבוד איתי. בכל מקרה יש כבר צוות - יש לי יועץ בשם ד"ר גיא בקר, שהוא קרימינולוג מאוד ידוע, ד"ר רז יצחקי שהוא איש מחשבים תותח ועמית מאיר, סטטיסטיקאי מופלא. הצוות כבר פה, ואני רוצה דחיפה מיזם, זה כרגע מה שאני מחפשת".
אחד הנעדרים המוכרים בישראל הוא דניאל מיניביצקי, שנעלם מביתו באוקטובר 2014. משפחתו בחרה להפיץ את סיפורו, ולהקים את עמותת "בלעדיהם" - שנרתמת לסייע למשפחות נעדרים במקומות שבהם המדינה נכשלת, ולקדם חקיקה בנושא. "מאז קום המדינה יש 600 נעדרים שבכלל לא מצאו אותם", מספרת אימו, ורדה מיניביצקי, בריאיון למגזין N12. "אין שום סיוע למשפחות של הנעדרים. לכן, כשאני רואה שמישהו נעדר אני ישר מתקשרת למשפחה - גם נותנת להם טיפים לחיפושים וגם מציעה להם לדבר עם איש מקצוע בתחום הנפשי, פסיכותרפיסט שעובד מטעמנו בהתנדבות, כי המדינה לא מציעה דבר כזה".
"אין שום חוק בכל העניין של נעדרים - נגיד אם הם קיבלו קצבה לפני שהם נעלמו, אלא אם המשפחות הולכות להצהיר על מצבם - הם ימשיכו לקבל", היא מסבירה. "זה נכנס לחשבון האישי שלהם אז אף אחד לא יכול לגעת בזה, והמדינה סתם מפסידה". כשהיא מספרת על בנה, היא נחנקת מדמעות: "אין יום שאני לא חושבת עליו. החדר שלו פתוח כל הזמן ובהתחלה הייתי חושבת שאולי הוא חזר הביתה והוא ישן במיטה, אז הייתי בודקת כל הזמן. במשך שנתיים ככה בדקתי כל פעם".
חוסר הוודאות משפיע בכל רגע: "זה נורא ואיום. זה הבן הבכור שלנו שאהבתי כל כך, ויום אחד נעלם. הרגשה איומה. אבל לאט לאט מתרגלים לחיות ככה", ורדה אומרת ומוסיפה: "אני חושבת שקרה לו משהו, כי הוא היה חוזר הביתה. היינו נורא קשורים. לפעמים אני עושה הליכה בבקרים, ואני עולה על גשר. כשאני שם למעלה, אני מתפללת לאלוהים שאם הוא חי רק אני רוצה לדעת שהכול בסדר. ואם קרה משהו נורא, אני לא יודעת אם אני רוצה לדעת. אני מנסה לא להתעסק כל הזמן במה קרה לו כי אני אשתגע".
"המילה 'נעדר' הייתה מאוד קשה לי", היא מציינת בחיוך. "כשהייתי מספרת לאנשים הם ממש היו מתבלבלים והיו שואלים: 'מה, הבן שלך נהדר?'. תמיד אני ישר מדברת על דניאל כשאני פוגשת מישהו חדש, חשוב לי להפיץ את הנושא הזה. זו משימת חיי לקדם את הנושא הזה".
כשמתקבלת תלונה במשטרה על נעדר, לעיתים קרובות היא תועבר לאחת מיחידות מתנדבי המשטרה הפרושות ברחבי הארץ. "יש כמה סוגי נעדרים", מסביר גיא ראובני, מחלץ ביחידת חילוץ גולן. "הרבה מאוד נעדרים הם למשל מישהו שהתחיל מסלול בנחל ולא יודעים איפה הוא. הסוג השני זה הנעדר שאנחנו קוראים לו אורבני או עירוני, מישהו שנעדר באחד הערים או היישובים וזה בדרך כלל בלי קשר לטיול".
"כשאני מקבל קריאה, לפעמים אני אפילו אבקש מהשוטרים לא לתשאל בעצמם, כי יש הבדל כשמגיע אזרח או שוטר לתשאל", הוא מוסיף. "אנחנו בלי מדים של משטרה, ולבן אדם שחווה טראומה, כשמגיע שוטר לפעמים הוא נאטם. זה לא באשמת השוטר בכלל, אבל האדם מרגיש אשם או שהוא נלחץ, ולפעמים פרטים מתפספסים".
מה הקשיים העיקריים בחיפוש נעדרים מבחינתך?
"קורה לנו לא פעם לחפש מישהו מהחברים שלנו. אנחנו באזור כולם מכירים את כולם, זה ייחודי ליחידת החילוץ שלנו. הקטע הזה, של איך לתשאל אנשים שאתה מכיר על דברים מאוד קשים, זה מאתגר מאוד. מצד אחד סומכים עליי יותר כי מכירים אותי, ומצד שני לא תמיד רוצים לספר לי הכול כי מכירים אותי. ובין היתר בדיוק בשביל זה, התשאול שבנתה גלית מאוד מסייע. כי אלו שאלות קבועות וזה לא נשמע כאילו אני מחטט או מחפש רכילות".
המקרים שהיו מוכרים לגיא אישית הותירו בו חותם כואב. "כשאתה מכיר בן אדם זה משפיע עליך. היה מקרה שמישהו שהכרנו נעדר. לא חשבנו שיש סיכוי שהוא אובדני, בין היתר כי הכרנו את המשפחה. לא ידענו לעשות פרופילים כמו שצריך ועוד אלף סיבות, ואחרי שבוע הוא נמצא תלוי".
יחידת חילוץ גולן היא אחת היחידות שלטענת גלית התפתחה משמעותית בשנים האחרונות בשיפור אמצעי מציאת הנעדרים. אבל העבודה במקרים האלו, שלא פעם מסתיימת בסוף עצוב, משפיעה כמובן על הסובבים. כשאני שואלת את ראובני כיצד זה משפיע עליו, הוא צוחק.
"אנחנו כנראה כולנו דפוקים," הוא אומר. "אני מ-1995 ביחידת חילוץ ואתה רואה מקרים לא קלים, לא ניכנס לוויזואליות. אבל מצד שני יש הרבה הרבה יותר מקרים כן טובים וזה מה שמחזיק אותנו בשפיות. אנחנו לא שומרים בבטן, יש לנו ביחידה צוות חוסן עם שני כובעים - אחד מול המשפחות, והכובע השני זה מה שנקרא 'לחלץ את המחלץ'. מי שקשה לו עם משהו שעברנו הוא יכול לגשת לצוות חוסן ולקבל את הכתף החמה לפרוק את זה".
ובכל זאת, יש מקרה מסוים שהשפיע עליך במיוחד?
"היה מישהו שיצא לגלוש בנקיק השחור ביום גשם - מה שכמובן אסור - והסתבך", קולו נחלש מעט. "כשהגענו למקום, הוא עוד היה בחיים וצעק אלינו. הוא היה בתוך אחת הבריכות. הצליח אפילו לחבר את עצמו לחבלים. אבל תוך כדי החילוץ נגמרו כוחותיו וסיימנו עם גופה ביד. וזה היה טראומטי מאוד. ונפגשנו כמה וכמה פעמים כדי לעבד את זה גם בצד הנפשי וגם בצד המקצועי, איך לחלץ טוב יותר בפעם הבאה".
"יש משפט אחד שתמיד עובר לי בראש בכל הנושא של נעדרים," אומרת גלית, כשהיא צועדת לכיוון הרכב, בשעה שמסביב כבר החשיך לחלוטין. "אם עץ נופל ואף אחד לא שמע - הוא עשה צליל? זה משפט פילוסופי כזה. אז אם נעדר נעדר ולא עשה צליל, הוא נעדר? אז מבחינתי, אין פה פילוסופיה. כן, הוא נעדר, וחייבים לעשות הכול כדי למצוא אותו".
מרגישים מצוקה? יש מי שמקשיב לכם
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית - 1201
בלעדיהם -עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים
בשביל החיים - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו - 03-7487771