בכל בוקר יוצאים ילדי הכפר הזעיר טובא אל בית הספר שנמצא בכפר גדול יותר ששמו א-תוואני. הליכה של שני קילומטרים. באמצע הדרך הם נעצרים. מולם נמצאת חוות מעון, מאחז בלתי חוקי שמתרחב בהתמדה כבר עשרים שנה. הדרך לבית הספר עוברת בשולי המאחז. הילדים ממתינים לטנדר צבאי שאמור לאבטח אותם.
"החיילים מלווים אותנו בגלל המתנחלים", אומר אחד הילדים. "אם הצבא לא מגיע, אנחנו חוזרים הביתה". באותו בוקר טנדר הליווי הגיע בול בזמן. הילדים מזהים אותו מרחוק ויכולים להמשיך בדרכם לבית הספר. ההגנה הצה"לית לילדים הפלסטינים מפני המתנחלים מתקיימת מדי יום כבר 17 שנה. ברוכים הבאים לארץ האבסורד, הקצה התחתון של יהודה ושומרון, דרום הר חברון.
"יאללה, צאו מכאן ואל תחזרו"
ג'ינבה הוא כפר אופייני באזור דרום הר חברון. לכל משפחה יש בית, יש מערה לחלק מבני הבית ויש מערה לצאן. "זה הבית שלי", מציג עיסא מח'אמרה, תושב הכפר. "אנחנו גרים כאן מזמן, לפני שישראל אפילו הייתה קיימת. כאן זה אזור האוכל וכאן אנחנו שמים חלקים מהאוכל של הכבשים. לא כולנו ישנים כאן. אנחנו ישנים בחוץ בלילות. רק במהלך היום, בחום של השמש, מפני שאין מזגנים וכדומה, אנחנו נכנסים לתוך המערה כי בתוך המערה קריר".
בבוקר אחד לפני חודשיים גילו תושבי הכפר טנקים מחוץ לבתיהם. "יש מערה כאן, מערה כאן ומערה כאן", מסביר מח'אמרה. "הטנק נוסע מלמעלה ובגלל שהוא כבד המערה עלולה לקרוס בגלל המשקל. הם גם ירו בלילה. הם עמדו כאן וירו עם תותחים כבדים למרחק של כ-10 קילומטרים. כששומעים את ירי התותחים, זה יוצר רעידת אדמה. כשהם יורים ושומעים את זה, זה כאילו יש רעידת אדמה. הילדים בקושי ישנו וכולם התעוררו מזה".
בשנות השמונים הוכרז אזור של 30 אלף דונם כשטח אש 918. ב-1999 גירש צה"ל את תושבי 12 הכפרים הקטנים בשטח, כ-700 נפש. "הוציאו אותם החוצה והעמיסו את כל הרהיטים", מספר מח'אמרה. "העמיסו כל דבר. לא השאירו כלום. נשארו רק אשתי, דוד שלי ואבא שלי. הם לקחו את אבא שלי לכלא וגירשו אותם. אמרו להם: 'יאללה, צאו מכאן ואל תחזרו'. חזרנו בלילה. אני חזרתי עם הכבשים אחרי שירדה החשכה, הכנסתי את הכבשים למערה, והבאתי את החפצים שלי, של הילדים שלי ושל אבא שלי בלילה".
שנה אחר כך עתרו המגורשים לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר. העותרים טענו שכל מטרת ההכרזה על שטח האש היא לגרש את הפלסטינים מהקרקעות. בג"ץ הוציא צו ביניים שתלוי ועומד כבר 20 שנה. מאז הצו אי אפשר לגרש את הפלסטינים, אבל אפשר להקשות על חייהם.
בראשית יולי, למשל, עבר D9 צה"לי וחירב את דרכי הגישה לשמונה כפרים. כל בנייה היא בלתי חוקית. כשהצבא הורס את הבתים, התושבים חוזרים למערות. החשמל מגיע מפאנלים סולאריים ורוב המים מבארות. כשהם מנסים להביא עוד מים מהעיירה הפלסטינית הקרובה, ישראל חותכת את הצינורות. בשלב הבא הם גונבים מים מהקווים של ההתנחלויות עד שעולים עליהם. לרוב הם מביאים מים יקרים במכליות ומקווים שישראל לא תהרוס במהרה את המכל. "היהודים הם עם טוב, אני יודע. אני עבדתי אצלם וראיתי איך זה", אומר מח'אמרה. "הממשלה היא זאת שלא טובה, הם רוצים קרקעות. הם עושים פוליטיקה".
נור צחור מסייעת לנו בתרגום. שמה הפרטי מטעה קצת, אבל היא יהודייה מחיפה. מוזיקאית, מורה לערבית ואקטיביסטית שמסתובבת בהר חברון כבר שלושה חודשים - כל יום בשטח. "אני מרגישה שהעיניים שלי נפתחות ושהאוזניים שלי נפתחות", היא אומרת. "דברים שלא היו קיימים מבחינתי לפני כן מתחילים לא להיות רק קיימים - אלא לבעור בי ולגרום לי להרגיש שקורה כאן משהו לא תקין שאני לא יכולה יותר להתעלם ממנו. יש כאן איזשהו ניסיון למחוק אנשים שחיים כאן. אנשים חייבים לדעת מה קורה בשטחים ובשטחי C".
"הבית נהרס, עברנו לגור במערה"
ביתו של ראסמי אבו-עראם, תושב ראכיז, נהרס לפני שבעה חדשים יחד עם הבית של בנו הרון שנולד במערה שבה הם חיים מאז ההריסה. "בהתחלה אבא שלי חפר עם מכוש", הוא מספר. "לא עם קונגו, לא עם מנוע ולא עם חשמל. כל מה שאבא שלי חפר זה ככה. לפני עשרה ימים חפרנו עוד חלק עם קונגו. מאז שהרסו את הבית שלי אני והילדים שלי גרים באוהל ובמערה".
אנחנו על גבול שטח האש 918, אבל שלא תתבלבלו: בכל מקרה, הפלסטינים בשטחי C לא יכולים לבנות באופן חוקי. 97% מהבקשות להיתרי בנייה אינן מאושרות. "ברגע שהם רואים כל דבר, אפילו משהו כמו החדר של היונים, הם באים", מסביר אבו-עראם. "או שהם לוקחים את זה או שהם מביאים דחפור והורסים".
בינואר האחרון הגיע אל השכן שמעבר לוואדי רב-סרן של המנהל האזרחי מלווה בג'יפ מ"פ. הם הודיעו לשכן שהם מחרימים כמה כלי עבודה וגנרטור בגלל שהתחיל בבנייה. החרמות כאלה הן עניין שגרתי בשטחים, אבל הפעם הייתה התנגדות.
הארון אבו-ארעם שביתו נהרס חודש וחצי קודם החליט להיאבק על הגנרטור של השכן. המ"פ הגיב בירי. בצה"ל טוענים שהחיילים היו בסכנת חיים ושהמ"פ נחנק מאחור על ידי אחד הפלסטינים, החליט לירות באוויר - אולם הנשק הוסט על ידי פלסטיני אחר. יכול להיות, התקרית עדיין בחקירת מצ"ח. מה שברור הוא שהארון נורה בצווארו. הוא משותק לגמרי ומאושפז בבית חולים בחברון. השאלה המתבקשת היא מדוע בכלל אנחנו צריכים להחרים לעלובי החיים האלה גנרטור.
"מי עושה את זה?", תוהה אורי גבעתי מארגון "שוברים שתיקה". "מי בא להרוס בית בג'ינבה, מי רב עם הארון אבו-ארעם על גנרטור ובסופו של דבר יורה בו? חיילים שאנחנו שולחים לפה. ביטחון המדינה זה ללוות ילדים פלסטינים כדי לשמור עליהם ממתנחלים? במקום ללכת ולעצור את המתנחלים כבר 17 שנה. זה לא ביטחון המדינה. אנחנו היינו פה, אנחנו יודעים מה זה ביטחון המדינה. המציאות שאנחנו רואים בדרום הר חברון של הריסת באר מים, של הריסת דיר צאן ושל החרמת תא שירותים זה לא ביטחון המדינה".
"לא נאבק על גנרטור, נאבק על האדמה"
כשראסמי אבו-ארעם נשאל מדוע להיאבק עם החיילים עבור גנרטור, הוא משיב: "לא בגלל גנרטור, לך זה נראה כמו גנרטור. אנחנו גרים שם, זה בגלל האדמה". בסוף זה הסיפור בדרום הר חברון ובכלל בשטחי C - המלחמה על האדמה. האמצעי הנפוץ בצד היהודי הוא חוות חקלאיות. 30 חוות כאלה הוקמו ביהודה ושומרון רק בחמש השנים האחרונות, כולן בלתי חוקיות, אבל לא רק שהמנהל האזרחי לא מעז להרוס אותן - הן מקבלות סיוע מהמועצות האזוריות שפורצות עבורן דרכים ומספקות להן תשתיות.
אחת מהן זו החווה החדשה של יששכר מן בדרום הר חברון. את מן אפשר לראות בסרטון מהזמן שהתגורר בחוות מעון שוצף על הילדים הפלסטינים שבאותו יום לא המתינו לליווי הצבאי. "תעצור אותם, מה אתה נותן להם להסתובב פה?", צעק על החיילים. "הם התחילו לעבור פה לבד. תעצור אותם".
מהרגע שחווה כמו של יששכר מן מוקמת נמנעת הגישה של הפלסטינים לשטחי מרעה ולחלקות שנהגו לעבד באזור שסביב החווה. זה מייצר חיכוכים אלימים על בסיס שבועי. בשבת האחרונה יידו הפלסטינים אבנים, המתנחלים יידו מהצד השנים - והחיילים באמצע.
לפני חודשיים, למשל, יצאו מתנחלים רעולי פנים מכיוון חווה חקלאית הסמוכה לחווה מצפה יאיר ותקפו באלות ובאבנים משפחה פלסטינית שמגיעה מדי שבת אל אדמתה. הם שברו את הפנים של אב המשפחה אשר פונה לבית החולים ונזקק לניתוח. המאחזים סירבו להתראיין לכתבה זו. מועצת הר חברון סירבה אפילו למסור תגובה לאולפן שישי.
פעילת השמאל נור צחור לא מפחדת להסתובב בדרום הר חברון: "האנשים שחיים כאן באזור הם האנשים הכי שלווים, בעלי חוש הומור ואהבה לחיים שפגשתי בחיים שלי. אני מתה מפחד מהיהודים כאן, מהמתנחלים. אני הכי מפחדת ללוות רועים ליד מצפה יאיר או ליד חוות יעקב דליה. זה פחד מוות. הדבר הכי מפחיד הוא שהצבא והמשטרה איתם. הייתי כבר בכמה אירועים שהייתה אלימות כלפיי או כלפי האנשים שאני נמצאת איתם. הצבא והמשטרה לא עושים עם זה כלום".
חמשת הילדים שיצאו מהכפר טובא הגיעו לבית הספר בשלום באדיבות צה"ל. בצוהריים יחזור הסיור הצבאי וילווה אותם בכיוון ההפוך הביתה. אין חדש תחת השמש בדרום הר חברון - ארץ המערות הבלתי אפשרית שנשכחה מלב. "זאת האדמה שלי, איך אני אמור ללכת ליטא או לתוואני?", מצהיר אבו-ארעם. "זאת האדמה שלי והאדמה של הסבים שלי. אני לא אצא מכאן. הלא הרסו את הבית שלי? אני עדיין לא יוצא. הלא ירו בבן שלי? אני לא אצא מכאן. על גופתי המתה, אני לא אצא מהאדמה שלי".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענה כי חיילי צה"ל לא פועלים כנדרש בעת עימותים בין מתיישבים לפלסטינים אינה נכונה. חיילי צה"ל ויתר כוחות הביטחון פועלים כל העת, באמצעים גלויים וסמויים, כדי לשמור על החוק והסדר ביהודה ושומרון, ולמניעת הפרות חוק הן מצד פלסטינים והן מצד ישראלים. כך מונחים ומתודרכים החיילים הפועלים באיו"ש על ידי הדרגים הפיקודיים".
"ביום 1 בינואר 2021, התקבל דיווח על בנייה בלתי חוקית, במרחב הכפר א-טוואני, שבמרחב החטיבה המרחבית יהודה. בעקבות כך, כוח צה"ל ונציג מת"ק הגיעו למקום במטרה לבצע פעילות אכיפה.
במהלך הפעילות התפתח עימות אלים מול הכוח הצבאי, ובשלב מסוים נורה ונפצע פלסטיני. לאחר שנערכה בדיקה מקדימה בנושא, הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע, בסיומה יועברו ממצאיה לבחינת הפרקליטות הצבאית".
"אשר לאימון המוזכר בשטח אש 918, בחודש ינואר האחרון התקיים אימון צבאי שגרתי בתחום מספר שטחי אש, ובהם שטח אש 918. האימון בוצע בהתאם לפקודות ותואם כנדרש מראש, לרבות ביצוע סיורים מקדימים בשטחי האש ומינוי צוות אבטחה ייעודי האמון על שמירת ביטחונם ורכושם של תושבי המרחב".