בחודש נובמבר 2012 נכנסתי בפעם הראשונה לסוריה. מורדים סורים שנלחמו להפיל את הנשיא אסד הבריחו אותי פנימה, מגבול טורקיה לתוך מחוז אידליב שבסוריה. יחד איתי היה אמיר תיבון, אז תחקירן התוכנית "עובדה". נדהמנו מכמה שהיה קל להבריח את הגבול. רק כמה חודשים מאוחר יותר נבין: התברר שטורקיה מצידה הקפידה שלא לפקח באדיקות על מעברי הגבול עם סוריה כדי לאפשר לג'יהאדיסטים שהגיעו מכל העולם להסתנן לסוריה כדי לסייע להפיל את אסד. אחת הקבוצות האלה הייתה דאעש. בנובמבר 2012 עדיין לא שמענו עליה.
בכלל, התחושה באותם ימים הייתה די אופטימית. עדיין דיברו במונחים של "אביב ערבי". כשנכנסנו לאידליב שבסוריה הרגשנו די בטוחים לצד המורדים שאליהם התלווינו. הם התייחסו אלינו מצוין ואפילו הרגשנו נוח לומר להם שאנחנו יהודים. אבל, מתברר שארבעה ימים לפני הכניסה של אמיר ושלי, הבריחו לתוך סוריה באותה צורה חבר שלי, קולגה לעבודה, העיתונאי ג'יימס פולי. גם הוא נכנס למחוז אידליב. אנחנו יצאנו מסוריה ועשינו מזה כתבה. ג'יימס פולי לא חזר והתברר שנעלמו עקבותיו. היו שמועות שנחטף. במהלך החודשים הארוכים שלא שמעו ממנו כלום ניסינו לברר מה היה המרחק בין הנתיב שג'יימס פולי לקח לזה שאנחנו לקחנו. מתברר שהיה מדובר בכמה קילומטרים.
אז עוד לא ידענו את מה שהבנו בהמשך, שסוריה למעשה חדלה להתקיים כמדינה. היא קרועה לחתיכות, לאזורי שליטה שאין שום קשר ביניהם. ואם אנחנו הגענו לטריטוריה שבה שלטו אנשים שלחמו עבור רעיונות של דמוקרטיה, חופש דת ושוויון לנשים, הרי שבמרחק של קילומטרים ספורים מאיתנו כבר הייתה טריטוריה אחרת, של ארגון ג'יהאדיסטי ששרף אנשים בחיים והשתמש בנשים כשפחות מין.
יום אחד, ב-2014, הארגון הזה העלה את אחת התמונות הנוראות ביותר שנחקקו לי בזיכרון. חברי העיתונאי ג'יימס פולי רוכן על הברכיים בבגדים כתומים של נידון למוות, איפשהו במדבריות בסוריה, לצידו ג'יהאדיסט שפניו מכוסים במסכה שחורה ותוך כדי שהוא מנפנף בסכין בידו הוא איים על המערב ועל המזרח התיכון כולו. למחרת כבר פרסמו את התמונות שלא רציתי לראות ובחיים לא אביט בהן - תיעוד של אותו ג'יהאדיסט עורף את הראש של ג'יימס פולי.
לארגון הזה קראו דאעש, שזה ראשי תיבות של המדינה האסלאמית של עירק ושאם. במילה "שאם" - הכוונה לשטח שכולל את סוריה, לבנון ירדן וישראל. לימים דאעש יקצרו את שמם ל"המדינה האיסלאמית" בלבד, כי כך הם לא מגבילים את עצמם רק לעירק ושאם. כל העולם פתוח בפניהם.
מי האדם שעומד בראש הארגון המעוות הזה? מי האיש שמנחה את החיילים שלו לערוף ראשים, לשרוף בני אדם בחיים ולשעבד נשים כשפחות מין, זה שסחף מאות אלפים אחריו עם הרעיון להשמיד את מדינות הלאום במזרח התיכון ומעבר לו ולהשיב את הח'ליפות המוסלמית מימי קדם? האיש שהחל את דרכו בארגון אל-קאעידה ואחר כך ביטל אותו בזלזול בטענה שהם כבר חלשים מדי ונטולי להט? לאיש הזה קראו לו אבו בכר אל-בגדדי. ובאופן טבעי הוא הפך מיד לאיש המבוקש ביותר על פני כדור הארץ.
עירק 2004-2003: מורה עם קול שקט
מספרים על אבו בכר אל-בגדדי שאלמלא הפלישה האמריקנית לעירק ב-2003, הוא היה ממשיך לשמש כמורה לאיסלאם בבית הספר בעיר הולדתו סמארה בעירק. עד אז הוא לא הטיף לג'יהאד או להתנגדות ונוכחותו הייתה צנועה, ביישנית ונעדרת כל כריזמה שאפיינה מנהיגים אחרים שסחפו אחריהם המונים. גם כשכבר הצטרף לתנועת ההתנגדות הוא לא התבלט. היה לו קול שקט, כזה שבקושי נשמע, ומעלתו העיקרית הייתה היותו איש דת ברמ"ח אבריו. עובדה נוספת שתהיה משמעותית לעתידו הייתה שיוכו המשפחתי - צאצא לשבט קורייש של משפחת הנביא מוחמד, מה שיקנה לו את האפשרות להיות מנהיג האומה האיסלאמית. אלא שבשלב זה, הן הרעיון של השבת הח'ליפות האסלאמית כמו גם המחשבה שהאיש האפור הזה יתברג למעמד שכזה לא היו קשורות למציאות.
ואז ב-2004 כוחות אמריקנים פשטו על בית בפלוג'ה ועצרו כמה פעילים בתנועת ההתנגדות העירקית. פלוג'ה הייתה העיר שנאבקה הכי קשה בכיבוש האמריקני. כשהסתפחתי באותם ימים כצלם לפלוגה של המארינס, הרחובות של פלוג'ה היו פחד מוות. תושבים מקומיים ביצעו לינץ' בארבעה קבלנים אמריקנים, שרפו אותם ותלו אותם לראווה - והצלף האגדי של פלוג'ה ירה בחיילי מארינס שלצידם רצתי עם המצלמה.
האמריקנים גייסו מנגד צלף אגדי משלהם שיכה בו במשחק מוחות. בהוליווד עשו מהימים האלה סרט - "צלף אמריקאי". אבל המציאות בפלוג'ה לא הייתה הוליווד. שם התבסס יותר מבכל מקום אחר הרעיון של ג'יהאד סוני אלים, לא רק נגד האמריקנים אלא גם נגד מוסלמים שיעים וכל מי שלא היה מוכן לקבל את תפיסת העולם של כוהני הדת של הג'יהאד. אבו בכר אל-בגדדי באותם ימים כבר צמח להיות אחד מהם.
לאחר שנלכדו נלקחו אבו בכר אל-בגדדי וחבריו למחנה "בוקה" - מחנה שבי אמריקני שנודע לשמצה בשל התנאים המחרידים שבו. במחנה "בוקה" הצטופפו יותר מ-20 אלף אסירים בין גדרות ואוהלים במדבר סחוף שמש שבו מגיעות הטמפרטורות בקיץ ל-60 מעלות. בפרספקטיבה של כמה שנים, אפשר להגיד שבין היתר בדיוק בגלל התנאים הללו נודע מחנה "בוקה" לשמצה כמעבדה לגידול ג'יהאדיסטים. משם יצאו הטרוריסטים הכי גדולים של אל-קאעידה ודאעש, וכולם רחשו כבוד גדול לאבו בכר אל-בגדדי משום היותו כהן דת מלומד שנשא את הדרשות במחנה ובמקביל גם דאג לפשר בין הניצים.
אגב, משום אותה התנהגות מפשרת והליכותיו הרגועות כלפי חוץ החליטו האמריקנים לשחרר את אבו בכר אל-בגדדי פחות משנה לאחר שכלאו אותו כי נראה היה שאינו מהווה איום. אם רק הבינו אז האמריקנים את הערבית של הטקסטים שלו. טקסטים שנטעו אצל דור חדש של לוחמים רעיונות נושנים של ג'יהאד והשתלטות על העולם.
מחוץ לכלא, כאדם חופשי, יעלה אבו בכר אל-בגדדי בסולם הדרגות באל-קאעידה עד שייקלע למחלוקת קשה עם מפקדי הארגון אודות מהות המאבק. אבו בכר אל-בגדדי היה סבור שזה הזמן להחריב מדינות לאום כמו עירק וסוריה, שהומצאו על ידי בריטים וצרפתים בהסכם סייקס פיקו, ועל חורבותיהם להקים שוב את הח'ליפות - אימפריה מוסלמית כמו זו שהתנהלה במשך יותר מאלף שנים אחרי מותו של הנביא מוחמד. בעיני אל-קאעידה הרעיון היה פנטזיה שלא יכולה להתממש, לפחות לא בדור הזה, מה שגרם לאל-בגדדי וחבריו לרעיון לבוז לארגון שפעם העריצו ולחבור לקבוצה שתגדיר את עצמה דאעש – "המדינה האסלאמית של עירק ושאם". גם כאן הוא לא נועד להיות המנהיג אבל משום שכל מי שהיו מעליו בהיררכיה חוסלו או נהרגו הוא הפך למפקד העליון.
"שובו של הדגל השחור": איתי אנגל מראיין בסוריה מחבלים של דאעש בזמן חיסול סולימאני - "עובדה", 2020
עירק 2014: כוח נשי מול דאעש
בארבעה ביולי 2014, באקט היסטורי דרמטי, אותה פנטזיה התגשמה. אבו בכר אל-בגדדי נכנס למסגד הגדול בעיר מוסול, לבוש בגלימה שחורה וטורבן, כמו הנביא מוחמד בעת שנשא את דרשתו האחרונה. בצעדים מדודים, כאילו הוא נושא על כתפיו את משא ההיסטוריה הוא עלה במדרגות המוליכות לדוכן ששם הכריז על שובה של הח'ליפות האסלאמית ועל כך שהוא הח'ליף.
בשטח עצמו נסו כולם מפני הג'יהאדיסטים של דאעש. עצם השימוש שלהם במדיה החברתית ובעריכה של סרטוני זוועה שמציגים עריפות ראשים ושאר זוועות, זרע חיל ורעדה בקרב האויבים שאליהם התקרבו, והללו העדיפו לברוח ולא להילחם. כך התפתחה הח'ליפות על אדמות עירק וסוריה - המדינה האסלאמית של דאעש - לממדים בגודל של בריטניה הגדולה.
עצם היותו של אבו בכר אל-בגדדי איש דת סייעה גם "להכשיר" את מעשי הזוועה המחרידים ביותר. ג'יהאדיסטים של דאעש שהשתמשו בנשים כשפחות מין, ששרפו למוות אנשים בעודם בחיים וערפו ראשים, לא חשבו לרגע שיש פגם במעשיהם. לשיטתם הם אנסו, רצחו ושרפו כופרים שראויים לגורלם, כי הסמכות הדתית העליונה בעיניהם - אבו בכר אל-בגדדי - הבהיר להם שזה בדיוק מה שאלוהים והנביא מוחמד היו מצפים ממי שלוחמים במלחמת קודש - ג'יהאד.
באותה שנה חזרתי לסוריה ועירק. היססתי הרבה לפני הנסיעה הזו. התמונה של ג'יימס פולי לא יצאה מהראש. מצד שני, יותר מתמיד היה ברור שברגעים הדרמטיים האלה, כשכל המזרח התיכון קורס ומתפרק, המקום הראוי לעיתונאי הוא השטח, היכן שההיסטוריה מתרחשת. אלה היו ימים אפלים. הרושם היה שאין כוח שמסוגל או מוכן להתמודד מול דאעש, למעט יוצא דופן אחד: הלוחמים והלוחמות של הגרילה הכורדית. אני חושב שעד היום לא ראיתי אנשים אמיצים כמוהם, ובעיקר נשים אמיצות כמוהן. זה הגוף הצבאי היחיד שבו אין שום הבדל בכוח הלוחם בין נשים וגברים. תיעדתי נשים צעירות בחזית שלא היססו להסתער על עמדות של דאעש ואף הנחילו להם תבוסות. כמה מהלוחמות התפוצצו מצחוק כשדיברו על אבו בכר אל-בגדדי והפנטזיות הג'יהאדיסטיות שלו. הן צחקו כי על פי תפיסתו הן, הנשים הכופרות לכאורה, מוגדרות כיצורים נחותים. והנה, יוצא שאותן נשים בדיוק הן אלה שהורגות הכי הרבה ג'יהאדיסטים.
בזכות אותן לוחמות התאפשר לי לראיין כמה מהג'יהאדיסטים של דאעש שאותם הן לקחו בשבי. הראיונות האלה לכאורה היו מאד הישגיים אבל עוררו בי צמרמורת. הג'יהאדיסטים תיארו לפרטי פרטים איך הם משספים ראשים של קורבנות והיו מנומקים לחלוטין בצדקת דרכם, בדיוק כפי ששאף לכך האיש ששטף את מוחם - אבו בכר אל-בגדדי.
"בחזית מול דאעש" - איתי אנגל בעירק ובסוריה, "עובדה", 2014:
שנה לאחר מכן הגעתי למקום שהפך לסמל להתנגדות לדאעש - העיר קובאני בסוריה. כאן התנהל אחד הקרבות המחרידים של המלחמה בסוריה. חלקים גדולים של קובאני נראו כמו הירושימה והג'יהאדיסטים של דאעש התעלו על עצמם בעוצמת הזוועות.
כתוצאה מכך גם החלה הבריחה ההמונית - הגירה המונית של אזרחים מסוריה ועירק לעבר אירופה, מה שהבהיר לעולם כי ההתפרקות של המזרח התיכון ומעללי דאעש משפיעים בצורה דרמטית על תחום שהוא הרבה מעבר לשכונה שלנו.
בקובאני פגשתי את עבדוללה כורדי, האיש שחווה את הטרגדיה הכי גדולה שניתן לתאר. סיפורו, או ליתר דיוק סיפורו של בנו, ישנה את התפיסה לגבי המלחמה בסוריה - ויפתח לרגע נדיר את הלבבות של האנשים כמו גם את שערי אירופה. גם אם רק לפרק זמן מוגבל.
עבדוללה כורדי ניסה להבריח את משפחתו מקובאני. הוא נמלט מסוריה לטורקיה ומשם ניסה לעלות על סירת גומי כדי שתבריח אותו ואת משפחתו ופליטים נוספים לעבר אירופה - לחופי יוון. המבריחים שסיפקו להם את הסירות היו נוכלים שדרשו הון תועפות עבור כל אחד שעלה על הסירה וכדי להרוויח הון אמיתי הם העלו לסירות הרעועות הרבה יותר אנשים מכפי שהסירה, שגם ככה היו בה קרעים, יכולה להכיל.
עבדוללה כורדי ישב מולי בביתו ההרוס בקובני, שממנו ניסה לברוח, וסיפר: השעה הייתה שעת לילה. הים נעשה גלי והסירה קרסה. אישתו וילדיו טבעו ומתו לו בידיים. רק גופה אחת נעלמה, זו של בנו בן ה 3 - אלאן כורדי. היא נסחפה אל החוף בטורקיה. התמונה הנוראה, של גופת ילד קטן שראשו שקוע בחול, קרעה את הלב.
כתגובה, העולם התעורר מהאדישות שחש עד עתה כלפי הפליטים, כמה מדינות באירופה פתחו את שעריהן בפניהם והגדילה לעשות גרמניה של אנגלה מרקל שראתה בכך חובה מוסרית של גרמניה כלפי עברה. יותר משני מליון פליטים נכנסו לגרמניה, הרבה יותר ממה שהיא התכוונה, והרצון הטוב התחלף מהר מאד בקסנופוביה ואנטי כלפי הפליטים. כמעט בכל מדינות אירופה עלה משמעותית כוחן של מפלגות הימין הקיצוני שדורשות לגרש אותן.
במסגרת הסרט שלי על קובאני עשיתי את המסע הזה, מקובאני עד גרמניה. הסיפורים ששמעתי אודות דאעש, במיוחד מהילדים שאותם ליוויתי, היו בלתי נתפסים. הילדים האלה היום הפכו להיות גרמנים מן המניין. ספק אם התרחיש הזה עלה בחזונו של אבו בכר אל-בגדדי אודות הח'ליפות.
הנס של קובאני - איתי אנגל, "עובדה", 2016:
עדויות הפליטים הסורים - איתי אנגל בעירק ובסוריה, "עובדה", 2012:
בין הנסיעות התכופות לעירק וסוריה ביקרתי בארה"ב. שם גם פגשתי את דיאן פולי, אמא של ג'יימס פולי, החבר והעיתונאי שאת ראשו ערף ג'יהאדיסט של דאעש לעיני המצלמות. הפגישה הייתה מרגשת וטעונה במיוחד. היא ידעה שהבן שלה ואני הכרנו מעבודת השטח והסתובבנו לא פעם באותם מוקדים. הרצאנו יחד בארה"ב בפני סטודנטים לתקשורת על המורשת של ג'יימס פולי ועל האידיאל של עיתונאות השטח אל מול הסיכונים הכרוכים בכך. הפתיע אותי שבתוך כל הטרגדיה האיומה שאותה חוותה היא עדיין מאמינה בעצם השליחות שמילא בנה.
לצורך ההרצאה המשותפת שלנו הכנתי מצגת שבה צילומים שלי ממחוז אידליב, לשם גם נכנס ג'יימס פולי. בהמשך גם ערכתי קטע וידאו מהראיונות שלי עם הג'יהאדיסטים של דאעש. שניה לפני שעברתי לקטע הזה הסתכלתי על דיאן פולי ופתאום קלטתי כמה אני אידיוט. באמת חשבתי להשמיע כעת את האופן שבו אנשי דאעש מסבירים בקור רוח איך הם עורפים ראשים?
התחלתי לגמגם וניסיתי להסיט את קו ההרצאה שלי לכיוון אחר. אמרתי לסטודנטים שאחת הטעויות הגדולות של העולם המערבי היא שאנחנו ממשיכים לנתח את העולם במושגים פסיכולוגיים שלנו, על פי תורת המשחקים שלנו. הסברתי שהתובנה הזו התבררה לי בשורת שיחות עם לוחמי דאעש, אז קלטתי את ההיגיון שלהם, היגיון שהוא מעוות לחלוטין בעינינו אבל הם עצמם שלמים ושלווים עם מעשיהם ואמונתם.
ואז דיאן ביקשה שאני אשמיע קטע מהראיון. הייתי מאד נבוך ואמרתי בכנות שאלה משפטים שקשה להאזין להם. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שראוי שכולם ישמעו את הדברים. האישה הזו מדהימה בעיניי. מאז הטרגדיה שחוותה היא מקדישה את כל חייה למורשתו של ג'יימס פולי, להבנה בצורך בעיתונאות שטח ובנסיון לשכנע עד כמה חשוב שמדינות יתמכו בעיתונאים שלהם שיוצאים לשטח כמרכיב חיוני לחברה דמוקרטית בריאה. אגב, היא סבורה שמורשתו של אבו בכר אל-בגדדי חיה ובועטת גם אחרי מותו.
מוסול 2017: מתקרבים להכרעה
הזעזוע של העולם מדאעש הביא לאירוע נדיר. שתי המעצמות הגדולות, ארה"ב ורוסיה, שבדרך כלל רבות על כל דבר, החליטו שיש מטרה משותפת - חיסול דאעש. משום שהן לא רצו להפעיל את החיילים שלהם על הקרקע במלחמה הזו הם חיפשו פרוקסי - מישהו שישמש ככלי שיבצע את העבודה עבורם. המשוואה הייתה פשוטה ופשטנית. דאעש הם סונים? אז בואו נעזור לשיעים. וכך השיעים בעירק זכו לתמיכה של מיליארדים של דולרים ולאמצעי לחימה שיסייעו להם להביס את דאעש. בסוריה זכו לתמיכה הזו העלאווים של אסד כי עלאווים זה פלג באיסלאם השיעי. חיזבאללה השיעי והמיליציות האיראניות תפסו על זה טרמפ.
הקרב המכריע נגד דאעש היה בעיר מוסול שבעירק. אני הצטרפתי לכוחות השיעים שם. הם כמובן לא ידעו שאני ישראלי. במהלך הקרבות הקשים האלה הדהדו ברחובות של מוסול רמקולים עם הקלטה של אבו בכר אל-בגדדי שקורא לכל התושבים לצאת נגד הכופרים. והם יצאו. הקרבות האלה נמשכו חודשים ארוכים, חלקם עם חגורות נפץ כדי להתפוצץ על החברים השיעים החדשים שלי, אך בסופם דאעש הובס.
אני זוכר כמה שמחתי בשקט הראשון שהשתרר אחרי שנפסקו היריות. התרגשתי מהמחשבה שדאעש סוף סוף הובס. אך תוך כמה דקות האופוריה הזו צנחה והמציאות התפוצצה לי בפנים. המנצחים, הכוחות השיעים, החלו לחגוג. לא רק עם דגלי עירק אלא גם עם דגל אירן ודגל חיזבאללה. כאן, בשם המלחמה נגד דאעש, נוצר למעשה הציר השיעי - טריטוריה שיעית מאירן, דרך עירק וסוריה, עד חיזבאללה בדרום לבנון - ציר שיהווה את האיום הכי גדול עלינו, על מדינת ישראל.
הקרב האחרון של מוסול - סרטו של איתי אנגל, "עובדה", 2017:
סוריה 2019: המקום שממנו יצמח אל-בגדדי הבא
דאעש נחלו תבוסה אבל אבו בכר אל-בגדדי הצליח להימלט. הרבה מהלוחמים של דאעש החלו להתפכח כשהבינו שהאיש שהטיף להם לצאת לג'יהאד, ואם צריך גם להיהרג, נס על נפשו ברגע האמת והפקיר מאחור את לוחמיו ואת רעיון המדינה האיסלאמית. הרבה מהמתנדבים שהגיעו לדאעש מיותר מ-50 מדינות בעולם נמלטו באותם ימים. אבל גרעין קשה של אלפי ג'יהאדיסטים נשאר להילחם עד הקרבות האחרונים.
הכלא של הג'יהאדיסטים הכי קיצוניים של דאעש מצוי באזור חסקה בסוריה. הצלחתי להגיע אליו והותר לי להיכנס ולנסות לדבר עם האסירים בפנים. הם חיו בתנאים בלתי נתפסים, כ-30-40 אסירים שהצטופפו בתא שיכול לאכלס כ-15 לכל היותר.
מתברר שאחד האסירים שם, שהיה מקורב לאבו בכר אל-בגדדי, הצליח לעבור שכנוע אצל הסוהרים הכורדים ושיתף איתם פעולה כדי להסגיר את מקום מחבואו. הוא אפילו סיפק את התחתונים של אבו בכר אל-בגדדי כדי להוכיח, על פי ה-DNA שנמצא בהן כי מדובר במנהיג דאעש. בזכות העדות הזו נפרצה הדרך והתברר מקום המסתור של מנהיג דאעש.
אבו בכר אל-בגדדי חוסל בסוריה, השבוע לפני שנתיים, במבצע של הכוחות המיוחדים של ארה"ב. למעשה הוא חיסל את עצמו ברגע שהבין שהחיילים האמריקנים סוגרים עליו. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בישר לאומה ש"אבו בכר אל-בגדדי מת כמו כלב".
כשעשיתי את הסרט האחרון - לאחר חיסולו של אבו בכר אל-בגדדי, צילמתי במחנה אל-חול אשר בסוריה - מחנה השבי הגדול ביותר במזרח התיכון שם כלואים יותר מ-80 אלף בני אדם, רובם נשים וילדים של הג'יהאדיסטים של דאעש.
יש בין הנשים שם שמסוכנות וקיצוניות עוד יותר מהבעלים שלהם. הן חורטות את סמלי דאעש במחנה ומבצעות לינץ' בנשים שבעקבות התפוררות המדינה האסלאמית החלו מטילות ספק בדרך שבה בחרו. אישה אחת כזו, בחורה צעירה מהעיר טולוז בצרפת, שנשבתה בקסם הרעיון של החליפות האיסלאמית והיום מבכה על מר גורלה, תפסה אותי בסתר בין האוהלים של המחנה ואמרה שהיא מוכנה לספר לי הכול. איך העריצה את אבו בכר אל-בגדדי ואיך, ברגע שסוף סוף הבינה שהוא ויתר מפקדיו מרמים אותם, נותנים להם לבוסס במלחמה בלתי אפשרית בעוד הם עצמם מתעשרים ודואגים להבטיח את גורלם, הוא כבר הצליח לברוח.
דרך הניקאב אני רואה רק את העיניים שלה והן שחורות ונפוחות. היא מתה מפחד כי הנשים במחנה מאיימות על חייה. הן היכו אותה כמה ימים קודם כי ראו שהיא מבקשת סיגריה מאחד השומרים במחנה. היא מצידה רצתה באותו אקט לחזור לרגע לחיים הרגילים שחוותה בצרפת לפני שנכנסה להרפתקה המפוקפקת הזו. בעיני נשות הג'יהאד היא ביצעה חטא כפול. היא גם דיברה עם גבר וגם לקחה סיגריה, מה שמהווה חילול הקודש.
היא מסבירה לי שמבחינת עשרות האלפים שכלואים וכלואות במחנה הזה דאעש אוטוטו קם לתחייה. היא מספרת לי על אחד הילדים שלה שנהרג ומצביעה על ילד אחר שלה, כבן 5, שמתרוצץ בבוץ עם נעל אחת לרגליו כי זה מה שיש. לצידו עשרות נערים אחרים שבוהים בי ויוצרים באצבעותיהם צורה של אקדח שיורה בי ומעבירים אצבע אחרת בחטף לאורך צווארם.
אני מצלם אותם וברור לי שהמחנה הזה - אל חול - הוא מה שהיה מחנה "בוקה" לפני 17 שנה. מהילדים האלה ייצא אבו בכר אל-בגדדי הבא.
