"נסעתי עם שני חברים בכביש 6 ולילי, אחותה של מיכל, התקשרה אליי וסיפרה לי שזה מה שקרה. זה היה ממש כמה שעות אחרי האירוע. זאת הייתה טלטלה כל כך גדולה - זה היה נבוט בבטן". כך התבשר ארז פוסקלינסקי שבת זוגו לשעבר, מיכל סלה ז"ל, נרצחה בידי בעלה. את ההודעה הוא משווה ל"תאונת דרכים, רעידת אדמה" ונזכר: "באותו ערב התקשרתי לחבר ופשוט לא היה שום דבר אחר לעשות מלבד לבכות. זה היה כל כך כואב וכל כך מכעיס. כל כך הרבה אשמה וחרטה".
ארבע שנים הייתה ביניהם אהבה ששניהם לא חוו לפני כן. ארז ומיכל הכירו כסטודנטים לעבודה סוציאלית בתל חי, הוא ממצפה הילה, היא ממשפחה ירושלמית. שני צעירים עם עולם ערכים דומה של תרומה לחברה, נתינה ואמון בטוב שבבני אדם. "היה לנו כיף ביחד", הוא נזכר תוך כדי צפייה בסרטון ישן מחופשה שלהם. "כשהכרנו היא אמרה לי שהיא חשבה שאני הרבה יותר צעיר מהגיל שלי, וכך היה גם אצלה - היא הייתה נראית ממש צעירה".
אחרי שנה של זוגיות עברו לגור יחד. במשך שנתיים גרו בקיבוץ דפנה, ושנה בירושלים - שם כבר דיברו על השלב הבא ביחסים שלהם. "היו לה איכויות נדירות, של קבלה ושל אהבה של בן אדם 'על אמת'", הוא נזכר, "זה חוסר שיפוט שלא פגשתי כמותו עד היום. היא הייתה מתקלטת ומפיצה את המוזיקה, את האור שלה. היא הייתה רוקדת בחופשיות נדירה ואיתה היא הרקידה אנשים".
מיכל וארז תכננו עתיד משותף, אבל בסופו של דבר כמו שקורה לפעמים ולמרות האהבה הגדולה - הם נפרדו בלב כבד. כל אחד המשיך בדרכו, וזמן קצר אחרי כן, מיכל פגשה את אלירן מלול והשניים התחתנו. ב-3 באוקטובר 2019 אלירן רצח את מיכל (כך גם קבע השבוע בית המשפט) - ומאז אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם.
"לקח לי הרבה מאוד זמן לדבר על מיכל"
התחושה הזו, שהאישה שהייתה האהבה הכי גדולה של החיים שלו סיימה את חייה בנסיבות הכי נוראיות וכואבות שאפשר להעלות על הדעת, תפסה את ארז לא מוכן: "הרגשתי שבפעם ראשונה בחיים שלי אין לי כלים בתור בן אדם, בתור גבר, להתמודד עם משהו". עד לפני שנתיים הוא היה הגבר שהתמודד עם אתגרים והיה יכול להם, גם בשירות צבאי ארוך ביחידה מובחרת, וגם כעובד סוציאלי המתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי ובטיפול בטבע. מתוך השבר הגדול, הוא החליט לבנות משהו חדש.
ארז הקים קבוצה שבה ימצא נחמה דרך עזרה לגברים כמוהו, הפוכים מהרוצח אלירן מלול, גברים רגילים ונורמיטביים, שבאים, לפעמים בפעם הראשונה בחייהם - לדבר על רגשות. מפגש מהסוג הזה, כך הוא מקווה, יהיה תחילתה של מהפכה: "זה משהו שרץ בערך 10 חודשים. מתאספים חבר'ה מכל האזור". הגברים שמגיעים למפגש על גדת נהר הירדן ימלאו את האוויר במילים שלא העזו לומר לפני כן, בסודות הכי כמוסים שלהם שפתאום יצליחו להשתחרר החוצה. דרך המפגש איתם, ארז ינסה גם הוא למצוא קצת הקלה מהמשא הכבד מנשוא שיושב לו על הלב.
במעגל הראשון אתה דיברת על מיכל?
"לא. לקח לי הרבה מאוד זמן. אני גם הרגשתי באיזשהו מקום איזשהו חוסר נעימות להביא משהו כל כך כבד למקום שהוא לא רק שלי".
בשנה האחרונה ארז הפך את מה שהתחיל כמפגש אחד של גברים בגליל העליון - למשימת חייו. הוא הוביל מסעות גברים במדבר ובגולן, מפגשים חודשיים בכל רחבי הארץ, סדנאות לאבות ובנים, וגם מסעות לחו"ל. הגברים שמצטרפים מתמודדים עם בעיות שגרתיות בנישואים, בהורות ובעבודה - ועד עכשיו חשבו שאסור להם להודות בזה שגם להם לפעמים קשה.
הסיפור של הקבוצות התחיל מפרסום בפייסבוק: "הפוסט הזה מיועד לגברים שבקבוצה. אני רוצה לבדוק היענות למפגש גברים לשיחה על דברים מהלב ומהבטן. אני מרגיש שלפעמים החיים מלאים בערימות של לחץ, בלאגן ועוד, והרבה פעמים אין ממש לגיטימציה לפרוק את זה, אז הכוונה היא להיפגש רק גברים ולדבר קצת על דברים שלא תמיד יש להם מקום".
"המעגל הזה - כמו פילאטיס ללב"
בסדנה הוא מדגיש: "המקום הזה הוא רגע לעצור שנייה ולשבת סביב מדורה וקצת לשתף, בין הצחוקים בין הציניות, בין כל מה שאנחנו. שיהיה גם מקום שאפשר רגע להניח פה חלק מהעומס וחלק מהחרא וגם חלק מהדברים הטובים". עוד הוא מסביר: "הגעתי למקום עם צמא מטורף לגבריות חדשה, למרחב שאפשר לדבר בו שפה אחרת, ולא רק להחזיק ולא רק להביא את הפאסון".
מתן עמית, עובד סוציאלי, שיתף בסדנה: "אני ראיתי פוסט בפייסבוק של מעגל בגברים, וזה ברגע הדליק אותי ומשך אותי. חיפשתי לעצמי משהו כזה. בת הזוג שלי עפה על זה שאני בא לפה. היא מאוד אוהבת את זה. אני חושב שלי זה עושה טוב, לנו זה עושה טוב, וגם במפגשים האחרונים באמת העליתי דברים שבחיים לא פתחתי. ואז לבוא לדבר על זה עם בת הזוג - זה בקטנה, כי דיברתי על זה עכשיו עם 10 אנשים שלא מכירים אותי ולא קרה שום דבר, אז מה זה לבוא לדבר על זה עם האישה שאני אוהב?". משתתף אחר הסביר מה גרם לו לבוא: "יש ארגזים של ציפיות מהגבר הממוצע ואני לא חושב שכולם באמת תואמים לכל אחד מאיתנו. יש מלא סוגי גברים בעולם, אנחנו לא פס ייצור של רובוקופ ואנחנו גם לא רוצים להיות".
במהלך המפגש שלהם שפתוח לכל מי שהוא רוצה, מגיע ארנון וייס, עובד בחברת תכונה. הוא כנראה בדיוק הגבר שיושב בבית וצופה בטלוויזיה, או קורא, ואומר: "לא מבין את הגברים האלה שמרגישים צורך לדבר על רגשות". אבל גם הוא מגלה עכשיו את ההקלה שבשיתוף: "עבור שתי הבנות הגדולות שלי אני די משהו אוורירי כזה, לא באמת דמות שצריך להתייחס אליה. רק אומרות לי 'אבא אני צריכה משהו' אבל לא באמת 'אבא בוא אני אספר לך מה היה היום' וכאלה. והשלישית, מה אני אגיד לכם, היא באה לתקן אותי". לארז ולחברים הוא אומר: "נפלתם לי פה מדהים ואני חווה את החוויה שאמרתי - לשקם את הזוגיות. אשתי יצאה לפילאטיס והייתה לנו שיחה שקשורה לזה, ופתאום אתם פה, אני לא יודע אפילו איך להסביר לה מה חוויתי פה – זה פילאטיס ללב".
אתה מדבר על מעגלי גברים ובעצם פונה לכמה שיותר גברים, אבל אתה לא מתכוון לזה שיש גברים אלימים שיכולים בעקבות מעגל גברים ולהשתנות?
"אני חושב שאם הרוצח של מיכל היה מגיע למעגל גברים, אני לא חושב שזה היה עוזר לו. יש מקרי קיצון שהמעגלים האלה לא מתאימים עבורם. אני חושב שהמטרה של הדבר הזה זה להסתכל באופטימיות של מיכל ובתקווה שהייתה לה לטוב. אם שמים את מקרי הקיצון בצד, יש הרבה מאוד טוב שאפשר לעשות דרך המסעות האלה. ברגע שהבנתי כמה זה חזק וכמה זה עושה טוב, הרגשתי שזה יהיה אגואיסטי להשאיר את זה במתווה מצומצם".
"מרגיש שזה האור של מיכל"
שבועיים עברו מאז שחזרה קבוצה של ארז ממסע במונטנגרו, עכשיו הם נפגשים שוב בתל חדיד כדי לדבר איך החוויות שעברו שם השפיעו להם על השגרה בבית. אבי קנטי, אחראי דיאטות בבית החולים ברזילי, משתף: "אחד הדברים שחזרתי איתם זה לומר לילד הבכור שלי 'אני אוהב אותך' ולתת לו חיבוק. המשפט הזה 'אני אוהב אותך' זה סוג של חולשה, רגשות. צריך ללמוד להגיד את זה ולהאמין בזה".
"זה היה מדהים מבחינתי - נכנסתי והוא נתן לי כזה חיבוק, זה היה כל כך כיף", הוא מוסיף. "האישה והילדים רגילים שאם קורה משהו, אז אבא נמצא שם ואבא תמיד עומד על שלו ותמיד חזק ולא יישבר ולא ייראו אותנו בוכים לעולם. וגם אם יש בעיות בבית, כלכליות למשל, יודעים שיהיה בסדר כי אבא פה ואסור להראות את הרגש הזה של החולשה".
סקיי ירדני, עובד סוציאלי ומטפל בטבע שמנחה מסעות טיפוליים בשטח, סיפר: "אף אחד לא לימד אותי אף פעם להרגיש. כל הגברים שלי בחיים היו נוקשים. כשאבא שלי נפצע הוא מעולם לא הראה שכואב לו. אמרתי אוקיי, אלה הנעליים שאני צריך להיכנס אליהם. משם עברתי לצבא ושם אין מקום לשום רגש חוץ מכעס, זעם ואגרסיביות וזה נחקק בתוכי בתור מה שאני צריך להיות, כי אני לא יודע שום דבר אחר. מה שאנחנו עושים זה לשנות תרבות של מה שהיה היה וזה נפסק כאן".
במסע הזה שבו ארז התחיל עדי להתמודד עם הכאב הפרטי שלו, הוא מצא שליחות גדולה יותר. זה לא יכול להציל אותה, הוא יודע, אבל ארז מאמין שככה לפחות יש משהו ממנה שממשיך לעשות טוב בעולם. "אני תמיד יושב איזה שעה לפני שהמפגש מתחיל, אחרי שאני מסדר הכול, ויש איזה שיר שאני שם ברקע ויושב איתו רגע ואני הרבה פעמים מרגיש שהיא יושבת שם לידי", הוא מסביר. "וזו תחושה מטורפת שהיא שם וככה מנחה ביחד איתי את הדבר הזה ונותנת את הכיוון שלה. ואני חושב שהיא הייתה רוצה בזה שיהיה עוד טוב פה ויש כאן איזו נישה שצמאה ואפשר להשקות אותה באור, ואני מרגיש שזה האור של מיכל".