"בסך הכול גיל זה רק מספר", פוסקת ליאנה רבינוביץ, בת 83. "אם המשפחה סביבך, את מרגישה נאהבת ויש לך יכולת לאהוב ואפילו לעשות עיניים לחתיכים צעירים שעושים לך עיניים בחזרה - זה מחזיק את הרצון לחיות. יש לי גם רגעים קשים ואני לא קמה כל בוקר בריקודי בלט, אבל החיים עדיין יפים".

אין כמעט אדם שחולף על פני בית הקפה "שרגא" בתל אביב ולא מפנה את מבטו אליה. היא יושבת בכיסא גלגלים בבית הקפה שבבעלות משפחתה, בולטת ומטופחת יותר מכל אישה אחרת במקום. שיערה צבוע בבורדו, היא עונדת סיכות סגולות על ראשה ולובשת חולצה צבעונית עם תיק בד תואם. לא מזמן היא גם פתחה חשבון טוויטר ומאז לא מהססת לשחרר ציוצים גסים ומשעשעים מדי יום.

היא נולדה ברומניה, בת יחידה למשפחה יהודית עשירה. "אם אני אתחיל לספר את כל הסיפור שלי זה ימשך עד הערב, יעשו פה ספונג'ה ולא נסיים. ישטפו את הרצפה יחד איתנו", היא צוחקת. "הייתי ילדה מפונקת, פרינססה. הייתי קרובה לאבא שלי מאוד. שנינו אהבנו לעשות ביחד משהו קצת משונה - ללכת לקרבות קראטה וג'ודו. נורא אהבתי את כל הצעקות: 'תראה לו, תהרוג אותו, תרביץ לו'. הייתי באה הביתה, מכה עם האגרופים בספה וצועקת. אמא שלי והדודות היו בהלם, ואמרו לאבא שלי שזה לא חינוך לילדה. אז נאלצנו להפסיק עם האגרופים והתחלנו ללכת לאופרה".

"ואז התחילה המלחמה", חיוכה נמחק באחת. "מלחמת העולם השנייה. אני עוד זוכרת את הצלילים של האזעקה, היינו הולכים למקלט למטה. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל בשביל שאני לא אשתעמם הביאו לי שני גורי חתולים שעשו קקי בכל מקום וכל השכנים התעצבנו עליי".

ליאנה רבינוביץ' ואורן שמפעיל עבורה את חשבון הטוויט
ליאנה רבינוביץ' ואורן שמפעיל עבורה את חשבון הטוויטר

בחור עובר ברחוב ומנופף בהתלהבות לליאנה. היא מחייכת אליו בחזרה, ואז מתכופפת ולוחשת: "מי זה מי שאמר לי שלום? טוב, לא יודעת. כולם מזהים אותי אבל אני לא מזהה אף אחד. אני בת 83, אני לא משחקת את עצמי צעירונת. אני מה שאני וזהו".

פניה מרצינות שוב והיא ממשיכה לספר: "ואז קרה מה שהכי השאיר בי חותם בכל החיים. אבא שלי נפטר. מת לי בידיים. היו לו בעיות בלב. התחילה תקופה מאוד קשה עבור היהודים העשירים. האשימו אותנו במלחמה. גם החיילים הרוסים, שכביכול שחררו את רומניה, היו עוברים ברחוב ובוזזים את כל מי שהם היו רוצים. אז החלטנו לעלות לישראל".

"משכו לי בצמות, אל תשאלי"

ליאנה הגיעה הישר לרחוב סלמה בתל אביב ובילתה את כל חייה בעיר הזו. היא התגוררה עם אמה, סבה, סבתה ודודותיה בשתי דירות באותו הבניין. "את לא תאמיני מה הבנים היו עושים לי אז", היא שולפת סיגריה והאודם הוורוד שעל שפתיה מותיר חותם על הבדל. "הייתי נערה חמודה מאוד והפנים שלי היו אירופאיות, בצבעים בהירים. אל תשאלי. משכו לי בצמות, כל מיני דברים. היה אחד, יחזקאל, שעשה לי צרות. הוא היה מאוהב בי, אבל בזמנו לא היו אומרים דברים כאלה. ככל שהיית יותר קשוח, ככה היית יותר גבר. היה אז סוס אחד שאף אחד לא הצליח לעלות עליו - חוץ ממני. יחזקאל התעצבן והתחיל להצליף בסוס כדי שיעיף אותי, אבל לא הצליח".

היא שואפת שוב וממשיכה: "כשירדתי מהסוס והיינו במועדון שלנו בערב, יחזקאל התחיל איתי, ונתתי לו כזה אגרוף בבטן ובעיטה לביצים שהוא נפל לרצפה. הוא לא ידע מה יותר כואב ואיפה להחזיק. 40 שנה אחרי זה, כאן בקפה 'שרגא', נכנס זוג - בעל ואישה. הבעל מסתכל עליי ושואל איך אני לא מזהה אותו. 40 שנה! אני שואלת מיהו והוא עונה שהוא יחזקאל. זה היה לא ייאמן. אחרי זה התראינו כמה פעמים. הוא כבר היה אדם אחר".

כשהתגייסה לצבא, פגשה את בעלה אהרון והביאה איתו שלושה בנים - שניים מהם מנהלים את בית הקפה "שרגא", אותו היא פוקדת מדי יום. יש לה חמישה נכדים ובעלה נפטר לפני כשני עשורים לאחר שלקה בהתקף לב.

איפה הכרתם?

"איפה שכל האהבות הגדולות מתחילות - בצבא. היינו במשטרה צבאית. אני הייתי טירונית, והוא היה כבר בחופשת שחרור. אני הייתי צריכה בכלל להתחתן עם מישהו אחר - ג'ו. עם ג'ו הייתי מתנשקת בחדר המדרגות, ותמיד פחדתי שאחד השכנים יבוא וידליק את האור. אבל בסוף התאהבתי והתחתנתי עם אהרון, בעלי. וככה החיים המשיכו".

שקלת פעם להתחתן שוב אחרי שהוא נפטר?

"תראי, הייתי מתחתנת - אבל בגילי להיכנס שוב להיריון? לא בא לי", היא צוחקת בקול רם.

"יש לי עצירות מוחית, אי אפשר לסחוט אותי"

לפני מספר חודשים הציע לה אורן, אחד מהחברים שהכירה בבית הקפה, לפתוח עבורה חשבון בטוויטר. מאז היא מעלה בחשבונה מדי יום ציוצים שונים, הנעים ממשפטי מוטיבציה ועד ציוצים מיניים ביותר. ליאנה מחייגת אליו בזמן שאנחנו יושבות. "אורניקו, אולי תרד אלינו לקצת? אתה לא יכול? נו - אולי בכל זאת?". תוך כמה דקות הוא מופיע ולוחץ בחום את ידה של ליאנה שאומרת: "הנה המנג'ר".

איך חשבת על הרעיון הזה?

"ממש ככה הכול התחיל. ישבנו פה בקפה, המשרד שלי ממש קרוב לכאן" מצביע אורן. "אי אפשר לפספס אותה ואת הסיפורים שלה. כך נוצר הקשר והתחלתי גם לעלות אליה לקפה אחרי שהיינו אוכלים פה. תמיד אני אומר לה: יש לי 5 דקות". ליאנה קוטעת: "ובסוף הוא נתקע אצלי שעה". הם צוחקים שניהם ומביטים אחד על השנייה.

"פתחתי לה טוויטר ממש במקרה", הוא מספר. "קודם פתחתי לעצמי, ככה התחלתי להיכנס לזה, ואז בספונטניות צילמתי אותה ופתחתי לה פרופיל. תוך שבוע היא עקפה אותי במספר העוקבים אז הבנתי שיש לנו פה זהב. זה הכול היא. זה בטלפון שלי כי אני כותב בשבילה, אבל זו היא לגמרי. היא מתקשרת אליי תמיד באמצע העבודה, כמו עכשיו, ואני אומר לה שאני לא יכול. ואז היא מאיצה בי קצת ואני תמיד בסוף בא. אין מה לעשות, צריך את המנה היומית של ליאנה". ליאנה אומרת: "לפעמים אין לי רעיון לציוץ ואורן כל הזמן רוצה אז אני אומרת לו - אורן אי אפשר לסחוט את המוח שלי כמו אשכולית. נו, יש לי עצירות מוחית וזה לא בא לי עכשיו".

אילו תגובות אתם מקבלים?

"קודם כל, מלא אנשים מזהים אותה פה מהטוויטר ומתלהבים. יש לה מעריצים. בנוסף, המון בנות כותבות לה שהיא מרגשת אותן כי היא כותבת גם על אהבה וזוגיות. יש משפט אחד שחזר מלא - בנות שכותבות לה שהן רוצות להיות כמוה כשיהיו גדולות. אני מבין אותן, גם אני רוצה להיות כמוה".

ליאנה מחייכת בשובבות ומוסיפה: "מישהו פעם גם כתב לי על תמונה: 'בטח כשהיית צעירה היית כוסית בוערת. האמת שגם היום לא אכפת לי לעשות אותך'".

איך את בוחרת מה לצייץ?

"אני חושבת שזה צריך להיות כמו הפלפל החריף בגולש - מה שנותן את העוקץ. להגיד 'קמתי בבוקר, התפללתי והודיתי לריבונו של עולם" זה לא יתפוס. אבל אם אני אומרת: 'קמתי בבוקר מטושטשת לגמרי אחרי שחלמתי שסילבסטר סטאלון ביקר אותי בלילה וריסק לי את הגוף מרוב חיבוקים' - זה יתפוס".

"ביקורת באיכילוב? מעדיפה ללכת לסופר פארם"

בפיד העליז שלה בולטים גם כמה ציוצים מבית החולים. לפני מספר חודשים היא אושפזה לאחר שנמצא קריש דם סמוך לליבה והייתה בסכנת חיים. "לא נתתי לזה להשתלט עליי, אבל זה מפחיד", היא מודה. "השבוע אלך לביקורת באיכילוב כדי שיגידו לי אם להמשיך בטיפול. הייתי מעדיפה הרבה יותר ללכת לסופר פארם ולמצוא איזה בושם משגע בריח ורדים".

היא מתבוננת בלקוחות הנכנסים לבית הקפה שנמצא בבעלות המשפחה כבר יותר משלושה עשורים - לקוחות שבצעירותה הייתה מבשלת להם אוכל ומתרוצצת בין שולחנותיהם. "הקציצות ברוטב עגבניות שלי היו מושכות אנשים עם הריח גם מהקצה של הרחוב. אבל זה סוד מקצועי ואני לא יכולה לגלות לך". היא מושיטה את אצבעותיה המשוחות בלק סגול נוצץ ומעוטרות בטבעות זיקית נוצצות. "תדעי לך שכף היד אומרת הרבה מאוד על האישיות שלנו. סגול נוצץ אומר שתמיד יש לי מצב רוח טוב".

היא מתקרבת כממתיקת סוד וקובעת: "הרוב לא מודעים לדברים הקטנים של החיים. לקום בבוקר, להריח את הקפה הראשון, לשבת במרפסת ואם זה אחרי הגשם - יש גם ריח מכל האדניות של העלים הרטובים, במיוחד מהבזיליקום שלי, שאומר לי בוקר טוב עם חיוך. אפשר ליהנות מכל כך הרבה דברים קטנים, זה לא חייב להיות בומבות. לא מתייחסים לזה וחייבים להתייחס. זה כמו סוכר בתוך הקפה".

באחד מציוציה כתבה על זיכרונות מכאיבים מאנשים שכבר אינם. "זה הולך איתי לכל מקום, זיכרונות מאנשים", דמעות עולות בעיניה. "אבל חיים יחד עם זה. לפעמים באות דמעות ולא צריך לעצור אותן. צריך לתת להן להמשיך לרדת עד שהן מפסיקות".

"נרדם לי כבר התחת"

אבי, בנה של ליאנה, עומד בדלפק בית הקפה ומכין משקה. הוא ויתר בני המשפחה לא הופתעו מפתיחת החשבון הטוויטר הצבעוני. "היא אדם מאוד ססגוני ומעניין, אז ממש לא הפתיע אותי כל עניין הטוויטר. היא תמיד מושכת תשומת לב. אנשים אף פעם לא אדישים אליה. הציוצים שלה מצחיקים אותי מאוד. היא אף פעם לא לקחה את החיים ברצינות. כשהייתי ילד והיו מזמינים אותנו לבית הספר, הייתי מתפדח - לא מזה שהיא תכעס עליי אלא מזה שתעשה לי פדיחות".

אבי, בנה של אושיית הטוויטר בת ה-83, ליאנה רבינוביץ
אבי, הבן של ליאנה

"הייתי ילד מופרע ושובב", הוא מתאר. "המורה שלי לספרות העיף אותי מהכיתה ואמר שיזמין את אמא שלי לפגישה. אמרתי לה מראש: 'תקשיבי, הוא דומה לפינוקיו. אל תצחקי'. הזהרתי אותה, היא הגיעה לפגישה והחלה לצחקק. בהתחלה הוא חשב שהיא בוכה ואז כשהוא קלט שהיא נקרעת מצחוק הוא הסתכל על שנינו ולא ידע על מי לרחם יותר. בייאוש כזה".

כשאני חוזרת לשולחן, ליאנה מסיימת את הסיגריה השלישית לאותו הבוקר. "אני באה לפה כמעט בכל יום, ואחר כך חוזרת הביתה ומתהלכת קצת בהליכון. יש לי זמן לראות סדרות בטלוויזיה. יש סדרה שקוראים לה 'הוויקינגים'. היא אלימה ואפילו די פורנוגרפית. זה כל כך הרבה דם וסקס, וזה מותח אותי כל פרק מה יהיה הלאה. יש שם אקשן שמחזיק אותי. כשמדברים הרבה בסדרה זה משעמם ובא לי לישון. תמיד העדפתי אקשן".

היא מתחילה לאסוף את חפציה מהשולחן ומתארגנת לתזוזה. "הגיע הזמן ללכת", היא קובעת. "סליחה על הביטוי, אבל נרדם לי כבר התחת. וזהו, החיים יפים".