למרות שעלילת חייה יכולה לספק לפחות 2 ספרים עלילתיים עבי כרס, אולסיה קנטור, יהלומנית מצליחה, מתעקשת שהספר "לב אש" שכתבה לאחרונה ומזכיר את סיפור חייה לא נכתב עליה. לפני יותר מ-20 שנה, אולסיה, אז עולה חדשה מרוסיה, מצאה את עצמה מתדפקת על דלת של מקלט לנשים מוכות עם בתה התינוקת בזרועותיה ו-70 שקלים בכיס. אפילו היא בעצמה לא האמינה איזו דרך תעשה מאז ועד היום.
כדי להבין את רכבת ההרים בחייה של אולסיה, את העליות והמורדות, הפסגות וההתרסקויות, צריך לחזור 50 שנה לאחור. היא נולדה למשפחה משכילה בהרי אורל שברוסיה, למדה תקשורת באוניברסיטה. "אני התחלתי לעבוד בתור סטאז'רית בטלוויזיה", היא מספרת בריאיון ל"חדשות סוף השבוע". "קודם אני עשיתי כתבות לחדשות ערב, אבל מהר מאוד הם כבר קידמו אותי. אז הם נתנו לי חדשות בוקר".
"אחד הריבים נגמר בכך שהוא הכניס לי אגרוף לפנים. עפתי לצד השני של החדר. הסתכלתי בעיניים שלו והבנתי שזה לא היה דחף, הוא רצה לעשות את זה. הבנתי שאני חייבת לברוח"
היא התחתנה עם איש עסקים, אבל כשהשלטונות פתחו נגדו בחקירה הם בורחים לארץ עד יעבור זעם, או כך חשבו. היא מתלהבת מהמדינה החמה, הוא נכנס לדיכאון. התינוקת שנולדה כאן רק מגבירה את המתח בין השניים. "התחלנו לריב כל הזמן", מספרת אולסיה. "יום אחד הריב הזה נגמר בכך שהוא פשוט הכניס לי אגרוף לפנים ואני עפתי לצד השני של החדר. והדבר שהכי הבהיל אותי, שבאותו אירוע אני החזקתי את הבת שלי התינוקת על הידיים. ופתאום אני מסתכלת בעיניים שלו ובאיזשהו שבריר שנייה אני מבינה שהוא לא במקרה עשה את זה, זה לא היה דחף, הוא רצה לעשות את זה. באותה שנייה אני הבנתי שאני חייבת לברוח. ואז אני לקחתי מטרנה, אני לקחתי את הילדה שלי ואנחנו ברחנו מהבית".
את הלילה ההוא היא עושה בבית מלון במדרחוב בירושלים. בבוקר כשהמטרנה נגמרה אולסיה יורדת למכולת ומגלה שכרטיס האשראי שלה נחסם. בבנק אומרים לה שבעלה העביר את כל הכסף מהחשבון. "לא רק שהוא הרביץ לי, הוא גם לקח את כל הכסף", מספרת אולסיה. "התיישבתי במדרחוב שם, על ספסל ובכיתי. אני זוכרת שפתאום מופיעים מולי שוטרים". השוטרים, שמבינים שאין לה לאן לחזור, מביאים אותה למקלט לנשים מוכות של עמותת "אישה לאישה". שמונה חודשים היא הייתה שם, למדה עברית, החליטה להתגרש וקיבלה כלים להמשך.
"ניסיתי לא לראות את מה שקורה ברחובות"
היום, 23 שנים אחרי כן, ליווינו אותה בביקור במקלט שאליו הגיעה חסרת כול. בקול חנוק מדמעות אולסיה פנתה אל הנשים שהיו אז חלק מצוות המקלט ואמרה: "אני רוצה להגיד לכם תודה. כי בלעדיכם אני לא באמת יודעת איך הייתי מסתדרת. תודה לכם. במקום הזה הבת שלי התחילה ללכת". מי שהייתה אז מנהלת המקלט, רחל ביאלר, השיבה: "אלה הרגעים שה-25 שנים שעבדתי פה היו שווים כל דקה".
מפה היא יוצאת להתחיל את החיים מאפס, אם חד-הורית ללא שקל בארנק. בערבים היא מנקה בתים ומחלקת עיתונים עם הבת במנשא. בבוקר, כשהילדה בגן, היא עובדת כקופאית. ואז היא רואה מודעה שמחפשים מוכרות דוברות שפות בחנות תכשיטים. היא מתחילה לעבוד שם, מתקדמת ונשלחת לקורס בבורסה ליהלומים, מצטיינת גם שם ומקבלת הצעה להיות נציגה של חברה ישראלית בקונגו.
"ניסיתי לא לראות את כל מה שקורה ברחובות", היא מספרת על אותה התקופה. "יש שם דברים נורא קשים. יש סחר בנשים וסחר בנשק ויש מלחמת אזרחים. את היהלומים הם מחליפים בנשק. אני מדחיקה את זה. משלמים לי טוב, זה מאפשר לי לחיות ברווחה, אבל המחיר על המצפון הוא עדיין מאוד כבד".
"שמעתי פתאום צעקה מטורפת של הטייס. המטוס נפל וקיבלתי מכה בראש ואיבדתי הכרה. בגלל שהמטוס שלנו טס נמוך ובגלל שאנחנו נפלנו על יער הגשם לא התרסקנו, כולנו שרדנו. יומיים היינו בעיר עד שיצאנו משם"
חמש שנים היא עובדת בתעשיית היהלומים, עוצמת עיניים לא לראות מה קורה סביבה ומבססת את מעמדה בתחום. קטיה הבת שלה נשארת בארץ עם מטפלת ואולסיה רואה אותה לשבוע כל שלושה שבועות, עד רגע השבירה שהגיע בטיסה שגרתית במטוס קל בשמי קונגו.
"קשה לחיות בבית כשיש מאבטחים"
"קצת נמנמתי, ופתאום אני מתעוררת ושומעת צעקה מטורפת של הטייס", מספרת אולסיה. "הטייס אמר להתכונן להתנגשות. המטוס נפל ואז אני מקבלת מכה בראש ומאבדת הכרה. ואז כשאני מתעוררת אני לא מבינה. בגלל שהמטוס שלנו טס נמוך ובגלל שאנחנו נפלנו על יער הגשם אנחנו לא התרסקנו, אנחנו כולנו שרדנו. לצוות היה פנס, היו לי שקדים, אגוזים, שוקולד מריר. לטייס הייתה מצ'טה והיה לו מצפן. יומיים היינו ביער עד שיצאנו משם".
כשהיא יוצאת מהיער היא חוזרת הביתה לישראל לתמיד, כבר אשת עסקים מצליחה ואמידה. חבר משותף מכיר לה את האוליגרך הרוסי לאוניד נבזלין, שעשה את הונו בעסקי הנפט. "תמיד אני צוחקת שלאוניד התחתן איתי בגלל הכסף שלי", מספרת אולסיה בחיוך. "כי אני בעצם הייתי עצמאית באותו זמן. להיות עם לאוניד נבזלין זה להיכנס לכל מקום מאחורי השלט הזה שהוא מסתיר אותך. זה מה שקרה בזוגיות שלי עם לאוניד. הוא זה שתמיד היה בפרונט".
"האפיפיור שאל אותי כמה עוקבים יש לי בפייסבוק, ועניתי ש-4,000. הוא אמר: 'לי יש יותר מ-20 מיליון'. אמרתי לו: 'אתה האפיפיור, צריך להיות לך הרבה יותר מ-20 מיליון'"
נבזלין נמלט לישראל אחרי שפוטין לטענתו טפל עליו האשמות שווא בגלל התנגדותו החריפה למשטר. למרות הבקשות מרוסיה, בישראל ובמדינות רבות נוספות סירבו להסגיר אותו. הוא יושב ראש מייסד של חבר הנאמנים של בית התפוצות. הוא גם אחד הבעלים של עיתון הארץ. מנסה כל השנים להוכיח שהכול זה רדיפה אישית. "ההחלטה לגביו הייתה החלטה לגמרי פוליטית", אומרת אולסיה. "הוא מוצא את עצמו פה עם ההאשמות ההזויות האלה. אז כאב לי הלב. הוא מאובטח עד עכשיו. זה קשה. זה קשה לחיות בבית כשיש כמובן מאבטחים. אז אתה אף פעם לא לבד".
ההתחלה החדשה בוותיקן
אחרי שבע שנות נישואים ושלוש בנות משותפות השניים התגרשו ואולסיה מתחילה בפרק חדש בחייה. בשנים האחרונות היא עובדת כמשמרת ואוצרת במוזאון של הוותיקן, היא גם יושבת בהנהלה שלו. היא הישראלית והיהודייה היחידה במקום. לג'וב הנחשק הזה הגיעה אחרי שלמדה את התחום בארצות הברית ועבדה במוזאון המטרופוליטין בניו יורק. היא מתמחה בשימור יהלומים, אבני חן, כסף, ברונזה וזהב.
אולסיה מספרת גם על פגישה מבודחת אחת עם לא אחר מאשר האפיפיור: "הוא שאל אותי כמה עוקבים יש לי בפייסבוק, ועניתי ש-4,000. הוא אמר: 'לי יש יותר מ-20 מיליון'. אמרתי לו: 'אתה האפיפיור, צריך להיות לך הרבה יותר מ-20 מיליון'. הוא ענה: 'כן, אבל אז אני לא אספיק לענות לכולם'".
היא עובדת לא רק עם הוותיקן, יש לה גם פרויקט גדול של שימור עם מוזאון ישראל. חוץ מזה היא בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, גם במועצת המנהלים של אימפריית ההרצאות הבין-לאומית TED. בתקופה האחרונה היה עוד משהו שהעסיק אותה יום ולילה. היא השלימה את כתיבת הספר "לב אש". היא מסבירה ש"לב אש" מסמל עבורה תשוקה לחיים.
"אם עושים מה שמאמינים בו – הסוף יהיה טוב"
הספר החדש שלה שיצא בחודש האחרון מספר על חייה של אלכסנדרה, עם סיפור חיים דומה מאוד לשלה. אבל היא מתעקשת - זו לא אוטוביוגרפיה. "אני זה לא היא", היא אומרת. "אני הצלחתי ליצור את המסלול של החיים שלה, שהוא נראה מאוד מאוד אמיתי בגלל שאני הייתי שם בכל האירועים האלה".
את כל התובנות שאספה בתחנות בדרך, מרוסיה למעון בישראל, מאפריקה ועד הוותיקן, היא מנסה היום להעביר לבנותיה הקטנות. "הספר שכתבתי הוא על ילדה שגדלה ועוברת כל מיני אירועים בחיים שלה ולפעמים האירועים הם מאוד קשים", אומרת אולסיה כשהיא מביטה בבנותיה. "והיא מאמינה שאם היא ממשיכה ללכת ולעשות את הדבר שהיא מאמינה בו, הסוף יהיה טוב".