שׁוּלֵי שְׁבִילֵנוּ- עַמּוּדֵי תְּלִיָּה זְקוּפִים,
בְּהַכְנָעָה נוֹשְׂאִים אֶת שׁוּרַת הַמַּגָּבוֹת
הַמְּמוּשְׁמַעַת.
מַהֵר! גּוֹדְלָן קָצָר מִלַּעֲטוֹף,
צָרִיך לִבְחוֹר מָה לְכַסּוֹת וּמָה לַחֲשׂוֹף
וּלְהַשְׁאִיר בַּחוּץ. הַכֹּל,
רַק לֹא אֶת הַפָּנִים,
שֶׁמָּא יִיפְּלוּ וְיַחְשְׂפוּ אֶת הַסְּדָקִים וְהָרָעָב
לַחוֹם, שֶׁגַּם כְּשֶׁאֲגַדֵּל עוֹד לֹא אֵדַע
כֵּיצַד לְהַשְׁבִּיעוֹ.
מֶלַח הָאָרֶץ נָמֵס גַּם בְּמַיִם קָרִים.
("בדרך למקלחת", דפנה שן)

הפרה הקדושה שנקראת הקיבוץ, אחד מהאתוסים המכוננים של הציונות, נשחטה כבר מזמן. נדמה שאין עוד דבר שלא נאמר, לטוב ולרע, על הניסוי החברתי המהפכני, שחשיבותו ההיסטורית חורגת הרבה מעבר לממדיו הדמוגרפיים. לכן מפתיע לגלות שדווקא עכשיו, זמן כה רב לאחר שמרבית הקיבוצים איבדו את אופיים המקורי - מתהווה פרץ חדש של שיח סביבם, בהובלת אלה שגדלו בתקופה שבה הם עדיין היו מסגרות כוללניות ונוקשות. רובם עזבו מזמן את הקיבוץ, אך כמאמר הקלישאה, ככל שעוברות השנים הם מגלים שהקיבוץ לא עוזב אותם.

"היינו חבורה של 'ילדים יתומים עם הורים', כך אני קוראת לזה", מספרת קרן (שם בדוי), אישה בשנות ה-50 לחייה, שחקנית בתיאטרון שעוסקת גם בליצנות רפואית. "הרגשתי שאני בהישרדות - לא יודעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה, מה אני אוהבת. רק ידעתי שאני צריכה להיות חלק מהקבוצה ולעשות מה שכולם עושים, רק לא להיות לבד".

קרן היא אחת מתוך כ-7,000 נשים שהחלו לחלוק, לעיתים לראשונה בחייהן, את שחוו בשנות הילדות והבגרות, במסגרת קבוצת הפייסבוק הסגורה "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ". הסופרת אלה קנר ראיינה 22 מתוכן וקיבצה את המונולוגים שלהן בספר בשם "דלתות לא נעולות" שעתיד לצאת לאור בקרוב. הדגש בסיפוריהן מושם על הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים עד לתחילת שנות ה-90 כחוויה מכוננת, לטוב ולרע (בעיקר לרע), שהותירה בהן את רישומיה, וצלקותיה – עד היום.

קנר (56) עצמה לא גדלה בקיבוץ, אלא בתל אביב של שנות ה-70. העניין שלה בנושא נבע מהאשליה שהתנפצה עבורה דווקא כצופה מבחוץ. "אנו נושאים בתודעתנו אותו אתוס קיבוצי שיש בו מדשאות אינסופיות ושזוגות אופניים מונחים על שביליו ללא חשש שייגנבו", היא מסבירה. "קיבוץ שבו הילדים גדלים באושר רב בקומונה מוגנת ונטולת מבוגרים, המחברת לבבות והופכת אותם לחברי נפש. קיבוץ שקיימת בו לינה משותפת והווי ייחודי שרובנו יכולים רק לחלום עליו. אי קסום של ילדים וילדות עם חופש אינסופי. גלויה של חיים אוטופיים. כילדה עירונית זכורים לי היטב ביקורינו המשפחתיים בקיבוץ, שקסמו היה אגדתי בעיניי".

עם זאת, מרגע שהפכה לאם, קנר חזרה אל זיכרונות הקיבוץ - פחות בערגה ויותר בשאלה. "בעודי מטפלת בתינוקת, נבטה בי השאלה לגבי אותו סידור שבילדותי הצטייר בעיניי כחלומה של כל ילדה ותפיסתי הרומנטית-ילדית את בתי הילדים בקיבוץ התחלפה לתהייה. הייתי סקרנית לגבי הלך הרוח של האימהות באותה התקופה, שהתמסרו למציאות הקיבוץ דאז שבה ילדים גדלים במנותק מהוריהם".

גן הילדים בקיבוץ גבעת חיים (צילום: KLUGER ZOLTAN, לעמ)
""היינו חבורה של 'ילדים יתומים עם הורים'". ילדים בקיבוץ. אילוסטרציה|צילום: KLUGER ZOLTAN, לעמ

"עם שני דברים יצאתי מהלינה המשותפת - הפרעת שינה וזוגיות שלא מחזיקה מעמד", מספרת שיר (שם בדוי), אחת המרואיינות בספרה של קנר. שיר (53), היא אישה מצליחה ופעלתנית שגדלה בקיבוץ במרכז הארץ, ועזבה אותו בגיל צעיר יחסית, עוד לפני בת מצווה. "הכול התרכז אצלי בשנת הלילה המשותפת בבתי הילדים, שאותה אני זוכרת כדבר מאוד טראומטי", היא אומרת". "זה גרף הכול. בית הילדים היה בשבילי נורא, לא רציתי ללכת לשם ואימא שלי אומרת שהייתי מרימה את הקיבוץ מצרחות, אבל לא הייתה לה ברירה. זה היה החוק. בגיל מאוחר יותר המרתי את המרד בסהרוריות, הייתי מתעוררת בבוקר עם בוץ ברגליים - עדות להליכה לא מודעת בשבילי הקיבוץ".

התחושה הבסיסית שמתוארת בעדויות של הנשים שגדלו בקיבוץ היא שלמרות שתמיד היו מוקפות בחברה, הן סבלו מבדידות כמצב נפשי קבוע, אפילו בשעת מצוקה. מין הבנה קיומית שהן יצטרכו להסתדר בעצמן - ויהי מה. "היו מקרים שהתעוררתי כשאני לא מרגישה טוב", מספרת דנה (שם בדוי), אישה כבת 50 שעדיין גרה בקיבוץ במרכז הארץ. "זכורה לי התחושה הזאת של לעמוד מול הריבוע הזה, שבהרבה קיבוצים נקרא 'שמרטף' ואצלנו 'רדיפון' - ולקרוא לשומרת ואף אחד לא עונה. העניין עם ה'רדיפון' הוא שאף פעם לא יודעים אם הוא מקולקל או לא. אי אפשר לדעת אם יש מישהי מהצד השני או שהמטפלת נמצאת בסיבוב. אני חושבת שהנושא הזה מאוד השפיע על יכולת ההישענות שלי בחיים, על חשיבות הידיעה שיש על מי לסמוך".

הסוגיה הלא מדוברת - הפגיעות המיניות בקיבוץ

אחת מהסוגיות ששבות ועולות בסיפוריהן של הנשים הייתה מושתקת עד לאחרונה, כסוג של טאבו. העירוב בין ילדים לילדות סביב השינה ואפילו המקלחות, המחסור במרחב אישי והיעדר הנוכחות של אדם בוגר - הובילה פעמים רבות לטשטוש גבולות בתחום המיני מוקדם מדי, ולעתים אף לפגיעות של ממש. "כניסה של בנים למיטות של בנות היה קטע חזק מגיל צעיר", מתארת שיר. "כשכבר לא גרנו בקיבוץ והייתי באה לחופשות, זה הרגיש כמו הפקרות. הייתי רק בת 12, ובקיבוץ בגילים האלה כבר היו יחסי מין מלאים. מישהו היה עם בחורה שהייתה על הספקטרום מגיל מאוד צעיר והיה רק ילד טוב אחד שנמנע מכל הבלגן. היינו עושים רחצות לילה מבלי שיידעו וקיימו שם יחסי מין. כשהיינו לבד זה היה מאוד פרוע, אבל כשהיה פיקוח או מבוגר שמביט זה לא נראה לעין. בגיל 17 הפסקתי להגיע לקיבוץ, כולם נראו לי ילדים במצוקה נוראית. אני חושבת שהם אפילו לא בקשר אחד עם השני. זו תופעה ששמעתי עליה בקרב מי שגדלו בבתי ילדים, זה כאילו היה יותר מדי לכולם".

"בשנת 1999, כשהתאומים שלי נולדו, אימא שלי באה לניו יורק ואמרה 'את יודעת, בקיבוץ ילדים לא בכו'. 'אולי פשוט לא הייתם כשבכינו', אמרתי לה"

שיר (שם בדוי), גדלה באחד הקיבוצים במרכז הארץ

"בקיבוץ השתיקו את הדברים במקום לטפל", מוסיפה קרן. "היה ילד מכיתה ח' שהטריד אותנו בלילה. הוא היה מכניס יד מתחת לחולצה. יום אחד אחת הבנות אמרה 'חלמתי חלום שיש רוח ואיתן מכניס לי יד מתחת לחולצה ואני לא יודעת אם זה היה באמת או לא'. ילדה אחרת אמרה 'נכון, גם אני חלמתי את זה'. לאחר כמה זמן, באמצע הלילה הרגשתי את זה, התעוררתי וראיתי אותו מעליי".

דנה מתארת מציאות שבה לא היה גבולות ברורים גם כשמדובר בקשר עם אנשים מבוגרים יותר. "בכיתה ג'-ד' עוד היינו מתקלחים יחד", היא אומרת. "לאחר ההפרדה של המקלחות היו הצצות והיה צריך להילחם בזה. בתקופת הנעורים היו סיטואציות של ילדה בת 15 שמסתובבת עם גבר נשוי בן 26. הייתה יותר הרגשה של חופש כשההורים לא יודעים איפה את ואין פיקוח".

"לו רק הייתי מצליחה לסלוח לעצמי על האימא שהייתי"

קבוצת הפייסבוק והספר שהגיע בעקבותיה הן רק חלק מפרץ של יצירה סביב נושא הילדות בקיבוצים של פעם, ששורה של סופרים, אנשי קולנוע ומשוררים שהתבגרו באופן הזה מובילים לאחרונה. כך גם אוריין צ'פלין (49), שגדלה בקיבוץ שריד, ובחרה להביא עדויות דווקא מנקודת מבטן של האימהות, בספרה "ארבע שעות ביום", שיצא לאור לפני כשנה, ועובד לסרט שמוקרן בימים אלה בסנימטקים.

"אני לא עסקתי בזה בעצמי ומעולם לא דיברתי על זה עם אימא שלי או עם שתי הסבתות שלי שגידלו ככה ילדים", מספרת צ'פלין. "הייתי צריכה לחצות אוקיינוס, להגיע לגיל 40, וללכת ללמוד באקדמיה בקמפוס בחסות של כנסייה בפטיסטית עם נשים זרות מכל העולם שנדהמו מהסיפור - ורק אז אני הבנתי כמה זה חריג. הן חשבו שאני נציגה של כת קיצונית כמו ב'סיפורה של שפחה'. הרבה שנים פחדנו לגעת בזה ואני חושבת שהגיעה איזו בשלות לחברה הישראלית, אני אגיד מאוד בזהירות, כמו דור שני לניצולי שואה, שהיה איזה רגע שפתאום הם התחילו לדבר".

תרצה מיכאלי, שבשבוע שעבר חגגה את יום הולדתה ה-100, היא הוותיקה מבין 13 הדוברות בספר "ארבע שעות ביום". המונולוג שלה, שפותח את הספר, מתאר חרטה מאוחרת על האופן שבו גידלה את שלושת בניה בבית הילדים של קיבוץ להבות הבשן. "רן היה תינוק רעב ובבית התינוקות קיבלתי הוראה מהמטפלת המיתולוגית שעליי לבוא להאכיל אותו רק פעם בארבע שעות, 'על השעון'", היא מספרת. "מהחדר שלי הייתי שומעת אותו צורח, כל הזמן הוא בכה ואסור היה לי לבוא. עד היום אני זוכרת את הבכי ואיך הייתי מתכווצת, פחדתי להמרות את פיה של המטפלת".

למיכאלי, שמייצגת את דור המייסדים, יש סיפור כואב במיוחד. בנה הקטן, רועי, היה ילד עם צרכים מיוחדים, שמאחר שלא היה עבורו סידור בקיבוץ שבאצבע הגליל, הוא נשלח לבית ספר לחינוך מיוחד בקיבוץ גבעת חיים בשרון. "בלהבות הבשן הבטיחו לה שבימי שישי הם יקבלו מכונית מסידור הרכב של הקיבוץ כדי לנסוע להביא את רועי לסופי שבוע", מספרת צ'פלין. "אבל לא תמיד היה רכב בסידור, ולפעמים היה איחור. בינתיים יושב ילד עם צרכים מיוחדים בתחנת אוטובוס ומחכה לאבא ואימא". וכך, המונולוג של מיכאלי נחתם במילים הבאות: "לו רק הייתי מצליחה לסלוח לעצמי על האימא שהייתי, הייתי מתה בשלווה".

"בית הילדים היה בשבילי נורא, לא רציתי ללכת לשם ואימא שלי אומרת שהייתי מרימה את הקיבוץ מצרחות, אבל לא הייתה לה ברירה"

שיר (שם בדוי), גדלה באחד הקיבוצים במרכז הארץ

"ההורים היו אחרונים בשרשרת המזון והם החמיצו המון", מסבירה צ'פלין. "כל התפקידים המסורתיים נלקחו מהאימהות – הן לא השכיבו לישון, לא קילחו ולא לקחו את הילד לרופא. אני רוצה להאמין שאם הייתי אימא בשנים האלה אולי הייתי עוזבת או לוחמת לשנות את השיטה, אבל אני שמחה שלא נדרשתי לעמוד במבחן".

אך גם בתקופה ההיא היו מי שנאבקו במנגנון, כמו בקיבוץ כפר הנשיא, במעין ליזיסטרטה מודל 1963 בגליל העליון. היוזמה החלה מאחת האימהות, שעמדה ללדת את בנה השלישי, ולא רצתה למסור אותו בגיל שלושה ימים לבית התינוקות, כפי שעשתה עם השניים הקודמים. "היא מתחילה לעשות לובי בקרב הנשים בקיבוץ ולשכנע אותן שזה לא רעיון טוב, אבל הנהלת הקיבוץ היא גברית והם לא מוכנים לשמוע על זה בשום אופן", מספרת צ'פלין. "אז היא כינסה אספה סודית עם כל נשות הקיבוץ והן הכריזו על שביתת מין. לקח להם שמונה שבועות לשבור את הגברים, וכפר הנשיא הפך לקיבוץ השני בארץ שפירק את השיטה".

"כשהבת שלי נולדה, החלטתי שהיא לא תבכה בלילה"

קנר מסבירה כי אחת התובנות העיקריות שעלתה משיחותיה עם הנשים היא שאפילו דמות מיטיבה אחת יכולה לעשות שינוי חיובי משמעותי בחייו של כל ילד. "כל אחד מאיתנו צריך מישהו שיראה אותו, וזה לא חייב להיות ההורה הביולוגי, אלא סבא, אח גדול או המטפלת. זה צורך בסיסי שמייצר ביטחון ויכולת לשאת קושי". כך לדוגמה מספרת דנה, שהוריה התגרשו כשהייתה בת 4, כי שרדה את הילדות בזכות המטפלת. "ההורים היו עסוקים בסערות של עצמם ובתוך זה הייתה מישהי משמעותית שלילדים גרושים בדרך כלל אין. היא ראתה אותי כל יום, כל היום. היא הייתה בפנים, בתוכי. היא הייתה בת 20, קרובה לגיל של אחותי, אבל היא הייתה המבוגר המשמעותי של חיי. בזכותה הצלחתי למצוא לעצמי מקום של אהבה".

אוריין צ'פלין  (צילום: שונית זריצקי)
"אני רוצה להאמין שאם הייתי אימא בשנים האלה, אולי הייתי עוזבת או נלחמת". אוריין צ'פלין, גדלה בקיבוץ|צילום: שונית זריצקי

עשרות שנים אחרי – הילדות מהקיבוץ שהפכו לנשים בוגרות חוזרות לגעת בפצעים הפתוחים. כל אחת לקחה איתה משהו מהתקופה הזו, שיישאר לכל החיים, אך רבות מהן ניצלו את ההזדמנות לסגירת מעגל ותיקון חוויה כאימהות וחלקן אף כסבתות. "אני מגדלת את הילדים באופן הכי קרוב שאני יכולה", מספרת עדי (שם בדוי). "הם ישנים איתנו במיטה, אני מספרת להם סיפורים כשאני משכיבה אותם בלילה. לגדול סיפרתי עד גיל 14, לאחיו עד גיל 12. אני ממש צמודה לילדים וברור לי שזה משם". אביטל (שם בדוי) מוסיפה: "כשהבת הגדולה שלי נולדה הייתי מאוד צעירה, בת 22.5, והחלטתי שהיא לא תבכה בלילה. הילדים שלי יכולים לבכות במשך היום כמו ילדים אחרים, אבל הם לא יבכו בלילה".

מייסדת ומנהלת קבוצת הפייסבוק היא מור אסאל (52), בת קיבוץ כברי שמתגוררת היום במצפה הילה, ולה שלושה ילדים בני 23-18. גם היא הוציאה בשנה האחרונה ספר על הילדות בקיבוץ, בשם "איך ללטף קיפוד", שמבוסס על סיפורים אמיתיים. "הספר מתאר עבר של הרבה מאוד נשים שחוו התבגרות בסביבה שהיו לה רצונות להיות הכי מיטיבה שאפשר עם ילדים ובני נוער ובפועל הרבה פעמים השאירה אותם מאוד לבד ויצרה עבורם גיהינום", אומרת אסאל. "באתי להורות עם אפס ידע איך נראית משפחה, אבל כאימא עשיתי הכול הפוך ממה שהיה בילדותי. הילדים ישנו איתי במיטה עד גיל מאוחר, עד שהם החליטו לעבור למיטה שלהם והייתי מאוד עסוקה בקרבה ושאני אגדל אותם".

ילדי בית הילדים (פעוטון) של קיבוץ נחל עוז ב1988 (צילום: לע
ילדים בקיבוץ. אילוסטרציה|צילום: לע"מ

ואולי האנקדוטה הקטנה שמספרת שיר, מסכמת את כל מה שצריך לדעת על מה שהשתבש בשיטה שעברה מן העולם. "בשנת 1999, כשהתאומים שלי נולדו, אימא שלי באה לניו יורק ואמרה 'את יודעת, בקיבוץ ילדים לא בכו'. 'אולי פשוט לא הייתם כשבכינו', אמרתי לה".