"בגיל 12 חרשתי לבד את השדה שלנו למעלה על ההר עם טרקטור ומחרשה ענקית מאחור", כך מתארת ניצן נדל את הילדות שלה. "חלבתי פרות וגדדתי תמרים. היו לנו גם עגבניות, מלפפונים ופלפלים, אז הייתי מעבירה קווי מים בשטחים - הכול עשיתי - ולבד".
הסיפור הזה על הילדה הקטנה הנושאת פניה אל ההר חוזר על עצמו מספר פעמים במהלך שיחתנו, וכמו רחל המשוררת המביטה אל הכנרת בערגה כואבת, נדמה שתוגה מסוימת מלווה אותו. "כשהייתי ילדה, קינאתי נורא בילדים האחרים שהם יכולים ללכת לים, כי אנחנו גרנו על שפת הכנרת ואני הייתי צריכה ללכת לעבוד". כעת, הילדה הקטנה שנולדה וגדלה למשפחת חקלאים שורשית במושבה כנרת והפנתה עורף לעולם הזה בגיל צעיר היא כבר סבתא בת 62, וכשהיא מתיישבת במרפסת הבית שלה בלסוטו קשה להתעלם מהר אימתני שמזדקר באופק שאפילו המלבן המפוקסל של הזום לא מצליח להפחית ממראהו המרשים. מסתבר שבסוף תמיד חוזרים להר.
לסוטו היא מדינה קטנה והררית באפריקה, אחת מהגבוהות בעולם עם גובה ממוצע של 2,100 מטר מעל פני הים. את כל ההרים התמירים חורצים גאיות רחבים עם תנאים מושלמים לחקלאות. הירוק הבוהק הזה של אזור בראה, שבו היא נמצאת, שעה מעיר הבירה מסרו, הוא הנוף שבתוכו היא חיה כבר שנה, ובאופק רחוק, מתחת להר, אפשר לראות בפריים של הזום מבנה לבן שמציץ. נדל מצביעה על המבנה בגאווה, זו החממה שאותה היא מנהלת.
נדל הגיעה למדינה הזעירה - מובלעת המוקפת מכל עבריה על ידי דרום אפריקה - לפני שנה וחודשיים. היא מנהלת בה את הפעילות המקומית של חברת הקנאביס הישראלית "אסיף 420", מנהלת צוות של 75 עובדים, רבים מהם ישראלים, המפעילים את חוות הגידול המקומית וחיים כולם יחד במין קומונה ישראלית.
"אבא שלי לא היה הבנאדם הכי פשוט בעולם. הוא היה מאוד תובעני ואנחנו קמנו בחמש בבוקר לחלוב פרות. הייתי חוזרת מבית ספר וממיינת עגבניות, עושה שיעורי בית, וחולבת חליבת אחרי הצהריים"
דרישות התפקיד: היכרות קודמת עם אפריקה
נדל היא גם האישה היחידה בצוות, אבל עכשיו היא סוף סוף זוכה בקצת שקט ופרטיות - שותפה לדירה בן ה-25 נדבק בקורונה והוכנס לבידוד. הוא אגב החליף לפני כחודש שותף "זקן", בן 27, שחזר לארץ כדי להינשא לבחירת ליבו. "אני דווקא מסתדרת איתם ממש טוב" היא אומרת על שותפיה, שצעירים יותר מילדיה. "למרות שלא הרבה בחיים שלי יצא לי לגור בדירות שותפים".
מגורים עם שותפים זה מצב שתמיד מייצר פוטנציאל לעניינים. עם השותף הקודם שלה לדירה זה נגמר בחתונה. "הכרנו בצבא, אבל לא ממש היינו מיודדים. פגשתי אותו אחרי שנה באיזו מסיבה והוא חיפש דירה", היא מתארת את המפגש שהתרחש לפני כ-40 שנה. "אני בדיוק העפתי את השותפה שלי. אחרי חצי שנה נכנסתי לו למקלחת באמצע, כשהוא היה עסוק בלסבן את הראש, והודעתי לו שהוא צריך להתחתן איתי".
מהזוגיות הזו צמחו 3 ילדים ו-5 נכדים וגם שנים ארוכות של חוויות מסביב לגלובוס. בעקבות הקריירה הביטחונית של בן זוגה, אסף, שעליה היא מסרבת להרחיב, עברה המשפחה בין כמה מדינות. הם חיו כמה שנים בקולומביה ובנמיביה ותקופות קצרות יותר במדינות נוספות באפריקה. ההיכרות הזו עם היבשת היא גם הסיבה שגויסה לטובת המשימה הנוכחית.
"הכל פה מאוד קיצוני ואני אוהבת את זה. אני פשוט אוהבת את היבשת הזו. זאת יבשת עם המון תרבות מרתקת ואני משתדלת להכיר אותה מבפנים"
את המשפחה היא השאירה הפעם בארץ. בעידן שבו הזום הוא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים הריחוק מהבית פחות מציק, לדבריה, וממילא אחת לחודשיים היא מגיעה לארץ לחודש שלם, שלאחריו מגיע מחזור נוסף של שהייה בלסוטו. ואגב משפחה, את הג'וב השיגה בזכות חתנה, מנהל יחסי הציבור של החברה, שהוא חבר של שני הבעלים.
"אם צריך מקדחה – צריך לעבור את הגבול לדרום אפריקה"
"הכל פה מאוד קיצוני ואני אוהבת את זה", היא אומרת. "אני פשוט אוהבת את היבשת הזו. זאת יבשת עם המון תרבות מרתקת ואני משתדלת להכיר אותה מבפנים. אף פעם לא היה לי קושי מבחינה אנושית. הקושי הוא ברמה הפרקטית, מהבחינה הזו שאם אתה עכשיו צריך מקדחה, אתה צריך לעבור את הגבול לדרום אפריקה, שזה יותר משעה נסיעה וצריך גם לתאם מי ייסע ואיך".
"אפריקנים מרגישים פחותים ולכן אם אתה בא אליהם במעין התנשאות של 'אני עשיר עם כסף ואתם תעשו מה שאני אומר לכם' - לא יקרה כאן כלום"
"אני זוכרת שפעם אחת כשהייתי בקונגו הדמוקרטית", היא משחזרת. "אני ובעלי הלכנו עם צרפתי אחד להופעה, והיינו שלושת הלבנים היחידים בתוך מאות שחורים ורקדנו ונהנינו, אבל בשלב מסוים אתה מסתכל ואתה אומר 'וואו, אני בקונגו, לא בדיוק המדינה הכי שקטה בעולם, ואיך אני מעזה לעשות דבר כזה?".
את חשה רגשות אשם על היותך פריבילגית?
"את רגשות האשם פיתחתי רק פה. כן, זו פעם ראשונה שאני מרגישה כך. אבל זה לא ממש רגשות אשם", היא מנסה להסביר ומדגימה: "יום אחד אחד הפועלים שלנו אושפז בבית חולים והוא מת שם כי הוא נפל מהמיטה ולא היה מי שיטפל בו. אני זוכרת שהודיעו לי שהוא מת. בכיתי כמו מטורפת, אבל בכיתי על כל מה שקורה כאן. על זה שהם חיים בלי מים, בלי חשמל ובלי ביוב ועל זה שהאוכל שלהם כל כך מצומצם והם אוכלים דברים כל כך לא בריאים, על זה בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני פריבילגית, ובסוף אני לא רוצה להיות כמוהם. אני רוצה שהם יהיו כמוני. אני רוצה להעיר אותם".
ואיך זה להרים מאפס פרויקט במקום כזה?
"כדי לגרום לדברים באפריקה לקרות צריך לבוא בגישה שאני לא באה לנצל אף אחד. אני באה להיעזר ולעזור, ואני לא באה כדי לקחת מהם. אפריקנים הם מאוד מאוד חשדנים. הם מרגישים פחותים ולכן אם אתה בא אליהם במעין התנשאות של 'אני עשיר עם כסף ואתם תעשו מה שאני אומר לכם' לא יקרה כאן כלום. יש משפט שאני מאוד אוהבת להגיד: האפריקני יבוא אליך ויגיד 'לך יש את השעון, אבל לי יש את הזמן'".
"אני מנסה להגיד להם: אל תראו אישה לבנה ותגידו 'קודם היא'"
"לסוטו מדינה שחורה לחלוטין. אין פה אפילו אחוז אחד של לבנים, בשונה ממקומות אחרים ביבשת", מספרת מי שחיתה במצטבר 5 שנים באפריקה ב-25 השנים האחרונות. "ועדיין, כשאתה יושב ומדבר איתם הם יגידו לך 'אם אני אבוא למסעדה ואשב בשולחן של שחורים ואחרי רבע שעה תבואי למסעדה ותשבי בשולחן של לבנים, המלצר השחור של המסעדה השחורה של הבעלים השחור יבוא קודם אלייך להגיש', וזה המקום שאני הרבה מאוד מדברת איתם עליו".
"כשאני מספרת להם על ישראל", היא מסבירה, "אני אומרת להם 'אנחנו ואתם מאוד דומים. מכיוון שגם אנחנו מין חיה יוצאת דופן כזאת בעולם, אבל אצלנו בישראל מחשיבים קודם את הישראלים. גם אם יושב במסעדה תייר ויודעים שהתייר הזה ישלם בדולרים ויותר כסף, אם אני הגעתי לפני, אני אקבל שירות לפני - וזה מה שאני מנסה להסביר להם פה. 'אם קורה לך דבר כזה במסעדה, למרות ששתית ואכלת - תקום ואל תשלם ותלך. בוא נראה בפעם הבאה אם זה יקרה שוב. תעמדו על שלכם, תבינו שזאת המדינה שלכם. אל תראו לבנה ותגידו 'וואו, איזה יופי. קודם כל היא''. אני לא רוצה שיתייחסו אליי בצורה כזאת, ואני לא נותנת להם להתייחס בצורה כזאת".
הבת המאומצת
ההתערות של נדל עם אנשי המקום, אם לשפוט לפי דבריה, פנטסטית, בהתחשב בזה שהיא נמצאת בלסוטו רק שנה. היא מספרת שבמיוחד חשובות לה נשות המדינה, והיא יצרה קשרים עם נשים מובילות בלסוטו, ביניהן עורכת דין וגם דמות פוליטית בכירה.
"לסוטו מדינה שחורה לחלוטין. אין פה אפילו אחוז אחד של לבנים, בשונה ממקומות אחרים ביבשת. כשאני מספרת למקומיים על ישראל, אני אומרת להם 'אנחנו ואתם מאוד דומים"
אחת ההתפתחויות הפחות צפויות הייתה הרחבה בלי מתוכננת של המשפחה. מספר חודשים לתוך השליחות הנוכחית שלה פגשה נדל באיטו, אם חד-הורית בת 36, עובדת מקומית במסעדה שבה נוהגת נדל לסעוד לעתים קרובות, והיא "אימצה" אותה כ"בת".
"אנחנו התאהבנו אחת בשנייה, ונוצר בינינו קשר שכלל הרבה שיחות, סיפורים על המשפחה ועל איך היא חיה ומגדלת את הילדים", היא מספרת. "ראיתי אותה במסעדה ואני אוהבת מאוד נשים חזקות. היא כזאת, חדה וחזקה, קראתי לה לשבת איתי התחלנו לדבר ונוצר קשר. לאט לאט, עוד ארוחת בוקר ועוד ארוחת בוקר והקשר העמיק, ובגלל שהיא יתומה יום אחד היא אמרה לי 'את מוכנה להיות אמא שלי?' אמרתי לה "בטח'".
ואיך מתנהלים יחסי האם-בת האלו?
"היא לא ציפתה ממני לשום דבר ואף פעם לא דיברנו על מה זה אומר. מאז היא קוראת לי 'מאמא' והיא באה כל יום באה לבקר אותי. אני רגילה למקלחת והיא רגילה לאמבטיה בגיגית. היא גרה בבית שאין בו מים זורמים וביוב, והיא עוד גרה בבית שיש בו חשמל, בחלק מהבתים גם את זה אין. זו קיצוניות ממש גדולה. אז הרבה פעמים היא ישנה כאן, היא אוכלת כאן, כשיש איזושהי צרה אני אבוא לאסוף אותה ואקח אותה הביתה. אני מאוד דואגת לה, מאוד. אני, למשל, מביאה לה בגדים מהארץ. היא יודעת שהיא יכולה להתקשר אליי בכל שעה של היום והלילה, ואני אעזור לה".
היא בעצם איזה מין סוג של תחליף משפחה?
"אתה יודע, לא חשבתי על זה אף פעם. את המשפחה שלי אי אפשר להחליף, אבל זו תוספת מדהימה למשפחה שלי - שנמצאת לידי כשאני לא בארץ. כל המשפחה שלי מכירה אותה. היא מכירה את כולם והם מכירים אותה".
"זה מהנה, אבל גם די בודד"
בשלב מסוים בשיחה אנחנו חוזרים חזרה לימיה בכנרת. הסיפורים על ילדות קשוחה בצל אב וסב דומיננטיים הפכו אותה לילדה קצת מרדנית, אבל אחרי הצבא הלכה בתלם והחלה ללמוד הוראה. זה היה מה שמקובל אז, נשים הולכות לעבוד כמורות, "כי זה נורא נוח לגדל ילדים ככה". אלא שכפי שהיא מעידה על עצמה היא מעולם לא הייתה מורה קונבנציונלית - "עזבתי את זה כי הרגשתי שאני מורה נורא אחרת, שאני מאוד לא מורה בהוויה שלי".
"יש לי בן שנולד עם גלאוקומה. כשהוא היה מאוד צעיר קראתי או שמעתי שהקנאביס מאוד עוזר לגלאוקומה והוא עישן מאז שהיה בן 16. אני טוענת שהוא הגיע לגיל 38 עם עיניים רואות לא מעט כתוצאה מהקנאביס"
אז אפשר להגיד שאת מורה לשעבר שנסעה לגדל קנאביס באפריקה?
כשנדל שומעת את השאלה היא קופצת. היא רואה את הדברים בצורה אחרת: "אני אישה בת 62 שעד לפרויקט הזה עשתה הרבה דברים, אבל עם שותפים פעילים, אף פעם לא עשיתי דברים לבד, ופתאום אני מקבלת הצעה להריץ פרויקט לבד וזה מבחינתי התגשמות כל החלומות. אני פה לא עם בעלי ולא עם שותפים, יש לי שותפים בארץ, אבל בתכל'ס אני מנהלת פה את הפרויקט. יש לי את הממלכה הקטנה שלי פה".
ואיך זה קצת להרגיש כמו מלכה?
"זה גם מפחיד הרבה פעמים, וזה מאתגר ברמה מטורפת, והם לא מפסיקים לאתגר אותי החבר'ה בישראל. בכל פעם שכבר נראה לי שעשיתי את כל מה שאני יכולה לעשות, אז אני מקבלת עוד אחריות. זה משאיר אותי חדה. אז זה מהנה, אבל גם די בודד. הכול פה נורא קיצוני, הרגשות פה אינטנסיביים, ואני גם אחת כזו שיש לה נטייה לאמוציונליות. בסוף, אני מקימה פה פרויקט מאוד מאוד גדול, שמאחוריו הרבה מאוד כסף ואני חייבת שהוא יצליח בתנאים קשים מאוד. טל ארבלי ומרקו מיקאלי, מנהלי החברה, נותנים לי את הכוח. טל הוא מאלה שמורידים אותי לאדמה, נותן לי א', ב', ג', ואמר 'אל תילחצי' ומרקו יותר כזה אבא מלטף, שזה מאוד מאוד עוזר לי והם כולה בני שלושים ושש-שבע כאלה. אתה מבין?"
זה נותן לך איזה דרייב להמשיך ללכת בכיוון של עסקים, גם אחרי שתסיימי את השהות שלך בלסוטו?
"אני תמיד הייתי בעסקים, אבל לא יודעת. אני בן אדם מאוד זורם. אני חושבת שהייתי צריכה הרבה להתבשל בתוך עצמי ולהבין מי אני ומה אני ומה אני שווה בשביל להגיע לאן שהגעתי היום, ואני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה. זה המוטו שלי בחיים".
פריחה בכל המישורים
בימים אלו עסוקה נדל עד מעל לראש. השבוע הגיע הרגע שחיכו לו בחוות הגידול - ה"הפרחה". השתילים, שנזרעו לפני כשנה חוו שינוי בתנאי התאורה בחממות, דבר שעורר את הניצנים הרדומים, ופרחי קנאביס ראשונים צצו. כל זה קורה בתנאים מבוקרים ובצורה שהיא עדיין סוג של ניסוי.
תנאי האקלים בלוסוטו כמעט מושלמים לגידול קנאביס ובייחוד לזנים מסוימים שרגישים ללחות גבוהה. החווה של "אסיף 420" נמצאת בגובה של 1,700 מטר מעל פני הים והיובש בגבהים עושה לצמחים טוב. לאור התנאים האידיאליים מסורת גידול הצמח במדינה הולכת מאות שנים אחורה ותרבות העישון נפוצה כמעט בכל פינה - כל זה למרות שהקנאביס עדיין אסור במדינה גם לא בגרסתו הרפואית. החוק במקרה הזה הוא לא יותר מאשר מסמך מיותר.
"אני אישה בת 62 שעד לפרויקט הזה עשתה הרבה דברים, אבל עם שותפים פעילים, אף פעם לא עשיתי דברים לבד, ופתאום אני מקבלת הצעה להריץ פרויקט לבד וזה מבחינתי התגשמות כל החלומות"
התנאים האידיאליים הם הזדמנות שזיהו מספר חברות מתחום הקנאביס הרפואי, בעיקר חברות אירופאיות. גם הממשלה המקומית זיהתה את הפוטנציאל ומעודדת את תעשיית הקנאביס המקומית הקטנה, שחווה לאחרונה בום אדיר.
חברת "אסיף 420" היא החברה הישראלית הראשונה שמגדלת קנאביס לא רק בלסוטו, אלא באפריקה כולה. לשם המשימה נבחרו 12 זנים של הצמח, דווקא מהפחות בולטים ומוכרים, אך כאלה שאמורים לשגשג באקלים המקומי. 12 השתילים שניטעו מוגדרים כ"אימהות" - כלומר, אלו הצמחים שמהמקור הגנטי שלהם אמורות בהמשך לצאת שושלות של צמחי קנאביס שישמשו בשלב הבא לגידול חקלאי מוסדר. אחרי מעקב וסינון נותרו רק חמש "אימהות" וכבר השנה מבטיחים ב"אסיף 420" להתחיל לשווק צמחי קנאביס גולמיים מהחווה, לצד מוצרים נלווים כמו שמן קנאביס, שיימכרו בעיקר באירופה, אך גם בישראל.
"אנחנו מדברים על קנאביס כמו שמדברים על תרופות"
נדל אמנם הגיעה לתחום די במקרה, אבל זה לא משפיע על מידת ההתלהבות שלה מהצמח ומסגולותיו. אני חייבת לציין שאנחנו מדברים על קנאביס כמו שמדברים על תרופות", היא אומרת. "בקנאביס יש כל כך הרבה זנים. יש כאלה שמורידים ויש זנים שמעלים וישנם זנים שמרפאים דבר מסוים ושמרפאים דבר אחר".
ידעת משהו על קנאביס לפני שהגעת ללסוטו?
"יש לי בן שנולד עם גלאוקומה (מחלה בעצב הראייה שעלולה לגרום לעיוורון; י"כ). כשהוא היה מאוד צעיר קראתי או שמעתי שהקנאביס מאוד עוזר לגלאוקומה והוא עישן מאז שהיה בן 16. אני טוענת שהוא הגיע לגיל 38 עם עיניים רואות לא מעט כתוצאה מהקנאביס. אני תמיד האמנתי שזה צמח שיש בו יכולת ריפוי גדולה מאוד".
"הכול פה נורא קיצוני, הרגשות פה אינטנסיביים, ואני גם אחת כזו שיש לה נטייה לאמוציונליות. בסוף, אני מקימה פה פרויקט מאוד מאוד גדול, שמאחוריו הרבה מאוד כסף ואני חייבת שהוא יצליח בתנאים קשים מאוד"
"הכרתי כמה וכמה אנשים שהצמח הזה פשוט, וואו, שינה להם את החיים. לפני שלוש שנים חברה של אחותי נפלה מסוס ונעשתה משותקת מהחזה ומטה. ליוויתי אותה כי גרתי אז ליד תל השומר, ליוויתי אותה ימים שלמים בבית חולים בשיקום. כשהיא התחילה לעשן קנאביס, אז היה סוג מסוים שעזר לה. יום אחד היא באה לקחת את הסוג הזה ואמרו לה 'לא, אין. תיקחי משהו אחר'. זה חוסר הבנה לגבי מה זה קנאביס. זה לא 'קחי אקמול במקום אנטיביוטיקה', זה לא עובד ככה. כל אחד צריך לדעת בדיוק מה מתאים לו ומה הוא צריך לקבל, ואני מאמינה שברגע שיתמקצעו בזה וירדו לחקר הזנים, התרופה הזאת תשרת קהל נרחב יותר של מטופלים".
משתוקקת לחזור לחממות
לפני סיום הריאיון ניכרת בנדל חוסר נוחות מסוימת. היא כבר משתוקקת לחזור לחממות שלה, שם היא מבלה את מירב זמנה, "זה הכדור הרגעה שלי", היא מגדירה את העבודה שלה. וזו אותה ילדה ששנאה את העבודה במשק המשפחתי, ובזמן ששאר אחיה המשיכו במסורת החקלאית, הלכה לעסוק בחינוך, ובהמשך גם ערקה מהמושבה לחיי הרפתקאות סובבי עולם.
כיום היא ואסף, בן זוגה, עמלים על בניית בית חדש במושבה כנרת. אחרי עשרות שנים המעגל עתיד להיסגר. כשתסיים את שליחותה בלסוטו היא צפויה לחזור אחרי שנים להתגורר במושבה, שסבה אביגדור שניידמן, היה אחד ממייסדיה. "הוא הגיע לכנרת כי במנחמיה, איפה שאביו והאחים שלו גרו, לא היו כבר אדמות לתת לו. אז בדיוק הקימו את כנרת, אמרו לו בוא תעלה עם שבעת האיכרים הראשונים".
"סבתא שלי הייתה בעצם אשת העסקים במשפחה. סבא שלי לא היה יכול בלעדיה. יום אחד, למשל, היא נסעה לסוריה ברכבת ביום שישי כדי להביא פרה. סבתא שלי באה ממשפחה מאוד עשירה, עם ידיים כאלה עדינות, ותמיד היא הייתה אומרת 'תראי את הידיים שלי היום'. הם היו חלוצים אמיתיים, אין היום אנשים כאלה, אנשים שעזבו עושר גדול ופשוט עלו לארץ מציונות".
"סבתא שלי הייתה בעצם אשת העסקים במשפחה. סבא שלי לא היה יכול בלעדיה. יום אחד, למשל, היא נסעה לסוריה ברכבת ביום שישי כדי להביא פרה"
"אבא שלי לא היה הבנאדם הכי פשוט בעולם", היא מסכמת את השיחה שלנו בסגירת מעגל. "הוא היה מאוד תובעני ואנחנו קמנו בחמש בבוקר לחלוב פרות. הייתי חוזרת מבית ספר וממיינת עגבניות, עושה שיעורי בית, וחולבת חליבת אחרי הצהריים. היום אני יודעת שהערך הזה של עבודה שיש לי פה, נקנה מתוך העבודה שלי בחקלאות עם אבא שלי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv