האמת היא שמלחמה כזאת ראיתי עד היום בעיקר בסרטים. לא תיארתי לעצמי שיגיע יום שבו אמצא את עצמי אחרי כמעט 12 שעות ברכבת מקייב ללבוב, עם משפחות שבורחות מהבתים שלהן בכל רחבי אוקראינה. שאשב בקרון אחד ואתכווץ בקומה העליונה שלו, כשמתחתיי אימא, סבתא ושני נכדיה הקטנים המתייפחים שלא יודעים איפה יבלו את הלילה הבא. בשלב כלשהו הם נרדמו בנסיעה עם מעילי הפוך, הכפפות והמגפיים, ולרגע אחד היה אפשר לטעות ולחשוב שאלו חיים רגילים ושגרתיים: ילד קטן שנוסע ברכבת לבקר את משפחתו ונרדם על ספסל בקרון.
ואז הגענו ללבוב. בשבועות האחרונים הסתובבנו לא מעט בצד האוקראיני של מעברי הגבול, באזור פולין, הונגריה וסלובקיה. פה ושם היינו מגיעים גם לתחנת הרכבת המרכזית, צופים בנחילי הפליטים שמנסים להתחמם סביב חביות מתכת שהאש הוצתה בהן, וגם אחד עם השני. היינו מסיימים לקראת שבע בערב וחוזרים העירה בגלל הסגר הקרב. השבוע נגלתה לעיניי הפליטות במלוא תפארתה, אם אפשר לקרוא לזה כך.
בשעה ארבע לפנות בוקר נחתנו בתחנה. גם בשעה הזאת הכול נראה כמו בצוהריים. נדמה שבתחנה המרכזית בלבוב אין משמעות כרגע לשאלה אם עכשיו יום או לילה. במינוס ארבע מעלות, אנשים עומדים בחוץ, ולא יודעים לאן ללכת. בתוך התחנה, מזוודות ועוד מזוודות. אחד ישן בשק"ש מתחת לעמדת צ'יינג' שננטשה. אחר יושב ומשחק עם בתו הקטנה, מספר לה שהכול משחק א-לה רוברטו בניני.
ערימות של בגדים משומשים לצד אוהלים של הצלב האדום, ואנשים שעד לפני שבועיים חיו חיים נורמטיבים ושפויים מודדים בגמלוניות מעיל קרוע או כובע מרופט, רק כדי להצליח להתחמם קצת ולשרוד. פליטים מחטטים בפחי זבל או מעשנים בדל סיגריה שמצאו במאפרה, מתדפקים על דלתות מכוניות, אולי משם תבוא הישועה.
אני מתחיל בפליטים כי בעיניי אלה פניה האמיתיים של המלחמה הזאת. בקייב ובמקומות נוספים – קרבות של ממש, אבל היה נראה שכמעט כל חייל שדיבר איתנו מתנהל על אוטומט. אין זמן לחשוב, אין זמן לעבד, אין זמן להרהר. יש עבודה וצריך למהר ולעשות אותה. למלא שקי חול, למגן בתים, לירות כמה כדורים במטווח רק כדי לדעת איך לתפעל נשק בפעם הראשונה.
המלחמה היא שלהם, אבל הם, בינתיים, לא הקורבנות שלה. ועדיין, קשה להעביר את התחושה של מה שמתרחש בקייב. אני חושב שהמילה הכי קרובה בלקסיקון שלי למה שמרגישים שם היא "קדושה". קדושת החיים, הרצון הבלתי מתפשר לנצח בכל מחיר. זה ניכר כמעט בכל מקום. עם המתנדבים שמתרוצצים בעיר ובפרברים כדי לחלץ את הקשישים והחולים שמעדיפים להישאר ולמות בבית מאשר למצוא את עצמם ישנים על קרטון בתחנת רכבת, נגררים ממקום למקום. זה ניכר בחיילים ובאזרחים שהפכו לחיילים בעל כורחם, שעומדים בשלג במחסומים ובודקים בקפדנות כל רכב מחשש שמדובר במסתננים רוסים.
דמיינו את הדבר הבא. כיכר רבין בתל אביב ריקה מאדם. מחסומי ענק נפרסים ברחובות הסמוכים, צייטלין, מאנה ושדרות דוד המלך, עם בריקדות ודוקרנים, סביב בטונדות שמהן מבצבצים קני נשקים שונים. חיילים חמושים עומדים שם, אין כמעט איש מלבדם. ברקע, הדי פיצוצים ונשק קל עולים משכונות הצפון הישן, עשן מיתמר שם ופתאום טנקים ונגמ"שים שועטים דרומה על אבן גבירול. קשה לדמיין את זה, אולי בלתי אפשרי. אבל זה מה שקורה כרגע בקייב, בכיכר מאידאן. העיר לא דומה לעצמה והחיים שם נעצרו לחלוטין.
מעט האנשים שעוד נותרו ספונים בבתיהם, נלחצים ובצדק מכל בדל מידע מודיעיני אמריקני על פלישה הולכת וקרבה. טורי השריון הרוסי ממתנים לפקודה לנוע, ועם כל שמועה שפורחת, כך גדלים הפקקים במחסומים והמערכת כולה נדרכת. קשה אז לעבור, כמעט בלתי אפשרי לצלם ואפילו לדבר עם החיילים.
במגרש חניה ליד קניון לא רחוק ממרכז העיר, שלטים נוצצים של חנויות דקטלון ונייק. במקום מכוניות חונות וזוגות שמבלים עוד יום בקניון, נגמ"ש בודד וכמה חיילים מוצבים בעמדה שאלוהים יודע מה תכליתה. ממתינים. הם פותחים בפנינו את הנגמ"ש, ובפנים פגזים ומרגמות. הרק"ם הזה נראה כאילו יצא עכשיו ממלחמת העולם השנייה, אבל כך הם נלחמים כאן. כבר אמר מי שאמר ש"באין ציפור שיר גם עורב הוא זמיר", אך כאן בקייב ובכפרים הסמוכים, הזמיר הזה תוקף ויורה ומשמיד וגם פוגע.
לא רחוק מהנגמ"ש, זווילים ושרידי תחמושת מפוזרים על הקרקע. אנחנו נזהרים לא להתקרב יותר מדי כי מי יודע אילו הפתעות מסתתרות בתוכם. הקונטרסט זועק לשמיים. בפריים אחד אפשר לראות את עוצמת המערב (על תחלואותיו הקניוניות), לצד העליבות האנושית. בצד אחד של הכביש, מלון נוצץ. בצידו האחר, משאית לוגיסטיקה אוקראינית שנורתה על הכביש ונשרפה כליל.
ובתוך כל אי הסדר והמלחמה שמתחוללת, פתאום, לרגע אחד, היה אפשר ממש לתפוס בידיים את אותה קדושה שציינתי. באחת בצהריים הגענו לכיכר מאידאן, שלרגע אחד חזרה אליה השפיות. תזמורת מקומית עמדה באמצע בכיכר וכיוונה את הכלים. קשה להעביר את התחושה, אבל במשך עשרים דקות של קונצרט עמדנו שם המומים, עיתונאים וכמה פטריוטים אוקראינים עם דגלים מול הנגנים, וידענו שאת הרוח הרוסים לא לקחו וגם לא ייקחו. בסוף, מחיאות כפיים וגם שלג, שוב החלו האזעקות.
