בחצר הבית של ד"ר שחר קול תופסת את העין פינת חמד קטנה מוקפת צמחיה, שמשקיפה מעל על חוף הים שמתחת. ובה ספסל קטן שבו הוא ואשתו דבי נוהגים לשתות את כוס הקפה שלהם. שיא הפסטורליה, כאילו כמו בסרט. אלא שזו תחושה מתעתעת. הפינה הקסומה נמצאת בסכנה מיידית - היא עלולה פשוט להיעלם יום אחד, וזה עשוי לקרות בכל רגע נתון. למעשה, אם יש דבר אחד ודאי הוא שיום אחד זה יקרה.
"אנחנו חיים במדינה שמכוונים אליה 200 אלף טילים", הוא אומר בתשובה לשאלה איך הוא מיישב את הדיסוננס הזה. "שלא נדבר על זה שמחרתיים לאירנים תהיה פצצה גרעינית. ממשיכים לחיות". ביתה של משפחת קול במושב בית ינאי ניצב בקצה המצוק שמתחתיו פרוס חוף הים של המושב. כבר עשרים שנה הם גרים פה; שחר, דבי - בת המקום - ושתי הבנות: הבכורה חיילת והצעירה תלמידת תיכון. חצר הבית נגמרת בקצה המצוק. קו ראשון לים.
"בתיאוריה יש לי פה דונם ורבע", מציין שחר, "אבל רק על הנייר. כי חלק ממנו באוויר". בית המשפחה נבנה לפני 68 שנה. אז, הוא מסביר, נמשכה החצר עוד עשרה מטרים מערבה. כל שטח המצוק הזה נפל למטה אל החוף. נעלם ואיננו. "האזור שלנו יותר מסוכן כי לא רק שאנחנו ממש על שפת המצוק, אנחנו גרים בחלק הדרומי של המצוק, שהוא יותר גבוה ולכן גם חשוף יותר לסכנות".
מתי מרגישים הכי הרבה את הסכנה?
"ביום יפה כמו היום לא מרגישים שום סכנה. אבל אם היית מגיע ביום של סערת חורף משמעותית זה מפחיד, במיוחד כשאתה שומע את הגשם נופל על הגג בכמויות היסטריות. אתה יודע שעוד קצת ו'בומבה' של אדמה גולשת ישר למטה. בחלק העליון של המצוק אנחנו עבדנו וסידרנו, עשינו את המקסימום. בחלק התחתון יש מסלעה שמגנה על המצוק. אבל האמצע, החלק החשוף, הוא מאוד מדאיג. אומרים שמשבר האקלים כל הזמן הולך ומחריף, יכול להיות שעם הזמן הים ילך ויתקרב ונלך מפה. הבניין הזה יכול בכל רגע לקרוס וזה רק עניין של זמן. פתרונות הנדסיים קיימים וניתן לבצע אותם כאן. רק אז אני אשן יותר בשקט".
"בתיאוריה יש לי פה דונם ורבע אבל רק על הנייר. כי חלק ממנו באוויר. הבניין הזה יכול בכל רגע לקרוס"
ד"ר שחר קול, מתגורר על המצוק בבית ינאי
סכנת הקריסה כמובן אינה בלעדית לבית ינאי. מצוקים קורסים כל הזמן ובכל מקום כחלק ממהלכו של הטבע, וגם ללא כל השפעה של האדם. רק השבוע נחרד העולם לנוכח התמונות של קריסת המצוק באגם פורנאס שבדרום ברזיל, שמחץ למוות עשרה בני אדם.
כאן בישראל מצוקי הכורכר אולי פחות קטלניים, אך גם הם קורסים כל העת. תהליך שנמשך, אגב, כבר 4,000 שנה. החורף לא מועיל במיוחד לשמירת שלמותו של המצוק - המתוח לאורך חוף הים התיכון, מאשקלון ועד חדרה - ובתקופה הזו של השנה, שהיא "עונת הקריסות", יש על פי הערכות לפחות קריסה אחת שכזו מדי שבוע. בבית ינאי מספרים על שתי קריסות משמעותיות רק בשבועות האחרונים, גל סלעים בחלקו הצפוני של המושב התמוטט, טרם פונה ונותר כעדות. המצוק של בית ינאי כבר גבה אגב קורבנות. ב- 2009, במאי, ממש לא תקופה חורפית במיוחד, קרסה חתיכת סלע ענקית מהמצוק. הראל ברלין ז"ל בן ה-26 מכפר מונש שבילה בחוף עם חבריו נמחץ תחתיה למוות.
"יש עלייה בכמות המשקעים שיורדת על המצוק בטווח קצר והיום כבר מתחילים להבין את המשמעות של זה" אומר שחר קול. בשלב הזה נשלפת מחברת ירוקה, מלאה ברשימות ומספרים. התחביב של משפחת קול, מתברר, הוא לנהל רישומי משקעים והם מפעילים תחנה מטאורולוגית קטנה. בנובמבר האחרון ירדו כאן 200 מ"מ כשהממוצע החודשי הוא 80. משבר האקלים, אם למישהו עוד נותר ספק, כבר כאן. עכשיו נשאלת השאלה מה יש לעשות.
"אם המצוק ייפול - תמצאו מקום אחר"
"אני כבר שנים מעורב בזה. עמדתי בקשר עם ראשי מועצה קודמים וגם עם משרדי הממשלה השונים, ערכתי פה סיורים. יש לי קלסר עב קרס של תכתובות, אבל במשרד להגנת הסביבה אומרים לך 'אם המצוק ייפול אז הוא ייפול, תמצאו מקום אחר'. פקיד של המשרד כתב לי תשובה כזו, כי זה הטבע ואי אפשר להילחם בזה".
בשנים האחרונות, כך נדמה, חלה בכל זאת עלייה במודעות. ב-2013 קמה מתוקף החלטת ממשלה החברה הממשלתית להגנה על מצוקי החוף שהחלה בפעילות ב-2016, אך מוגבלת רק לפרויקטים בתוך הים ולא בחוף עצמו. מדי שנה מקציבה המדינה לנושא כמה עשרות מיליוני שקלים, סכום שלטענת כמעט כל המעורבים בנושא רחוק מלהספיק לנוכח הסכנות העומדות בפתח. מבקר המדינה אף התריע כי רוב הסכום בכלל לא נוצל: רק לפני שנה וחצי פרסם דוח חריף שמזהיר שהמצוק עליו יושבות רבות מערי החוף בישראל מתמוטט בקצב מהיר, אך דבר כמעט לא נעשה - והרשויות כשלו בשמירה.
לקריאת דוח המבקר על קריסת המצוק לחצו כאן
אין הרבה בנייה למגורים לאורך רצועת המצוק, בוודאי לא ממש על הקצה. אפשר למצוא כמה בתים כאלו ברחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח, הרחוב היקר בישראל, וגם בשכונת גבעת עלייה ביפו ישנם בתים כאלו. אבל עיקר הבעיה, מסכימים כולם, היא בבית ינאי. שם כולל מתחם המצוק כעשרים בתי מגורים הבנויים בקדמת המצוק וכולם בסכנה מוחשית לקריסה. הבית של משפחת קול הוא כנראה זה שבסכנה הגדולה ביותר. ובכל זאת, בקרב גורמי המקצוע לא כולם שותפים לתחושת הסכנה.
"ממש מעט בתים נמצאים בסכנה בטווח של חמישים שנה", טוען ד"ר עודד כץ מהמכון הגיאולוגי, שחוקר את מצוקי החוף ואף משמש כיועץ מקצועי בנושא עבור גופי הממשלה השונים. "אנחנו מודדים את זה בשיטות מאוד מדויקות ומקובלות בעולם המדעי. פעם בשנה אנחנו טסים מעל המצוק ובונים מפה טופוגרפית בעזרת מד לייזר, זו מפה מאוד מדויקת. כך שיש לנו מעקב מאז 2006. המצוק נסוג כל שנה כמה סנטימטרים - פעם פחות ופעם יותר. אבל נכון ל-2020 אנחנו לא רואים התגברות מיוחדת בקצב הנסיגה".
"באופן נקודתי ביותר יכולה להיות התמוטטות שתסיג את המצוק אפילו כמה מטרים", מודה כץ ומסייג: "אבל נגיד שהמצוק נסוג חמישה מטרים אחורה, זה אומר שבמקום הזה גם בעוד שנים לא יקרה כלום, כי הוא צריך להדביק הפער ולחזור לקצב הקבוע של נסיגת המצוק. איפה שיש פעילות לא טבעית שמשפיעה, כמו במרינות בהרצליה ובאשקלון, אנחנו רואים שהתהליכים כבר יצאו מהמסגרת הטבעית שלהם ושם באמת יש בעיה נקודתית. ועדיין, כשמסתכלים על ממוצע של עשרות קילומטרים של מצוק לא רואים משהו מיוחד" .
"המצוק נסוג כל שנה כמה סנטימטרים - פעם פחות ופעם יותר. אבל נכון ל-2020 אנחנו לא רואים התגברות מיוחדת בקצב הנסיגה"
ד"ר עודד כץ, המכון הגיאולוגי
הפתרון בדרך? "החזון - לשנות את קו הים"
משפחת קול, בתוך חלקת האלוהים הקטנה שלה, תופסת יוזמה ועושה את מה שהיא יכולה. זה כמובן לא הרבה. למשל, שתילה מסיבית של צמחיה על המצוק, בכדי להאט ולספוג את זרימת המים, כפי שעשו משפחות נוספות במושב. אלא שהתנאים כל כך קרוב לים לא מאפשרים לסוגי צמחים רבים להתפתח. אחרי שנים של ניסיונות לשתול מיני עצים שונים רק עצי אשל הצליחו לשרוד את כל המלח שבאוויר, וגם אלו לא מספיקים בכדי לתת מענה לזרמים שחוצים את החצר של הקולים בדרך לים. הם גם התקינו בחצר צינורות המזרימים את מי המרזב מהגג מזרחה, ולא לכיוון הים. "בנתניה עשו הרבה מאוד, גם בתל אביב עושים הרבה", אומר שחר. "אבל עמק חפר זו רשות מקומית ענייה. עד היום הרשויות של המדינה לא עשו פה הרבה. מה שנעשה זה בזכות יוזמה של ראשת המועצה שלנו, גלית שאול".
בתחתית המצוק בבית ינאי הוקמה לאחרונה על ידי המועצה האזורית עמק חפר מסלעה גדולה בהשקעה של כארבעה מיליון שקלים. בורות ניקוז מיוחדים נחפרו בראש המצוק בכדי לצמצם את כמות מי הגשמים הנסחפים לים. "במועצה האזורית יש לנו אוזן קשבת", הוא מוסיף. "היא באמת עשתה, כל השאר רק קשקשו. אבל באה המועצה ושואלת מי ישלם? אישרו תכנית כוללת לייצוב המדרון בעלות של בערך מאה מיליון. עבור המועצה האזורית שלנו זה כמעט כל התקציב השנתי".
גלית שאול, ראשת המועצה האזורית עמק חפר, מסבירה: "לא יכול להיות שהדבר הזה יהיה תלוי בשאלה אם למועצה יש כסף או אין לה. לשמחתי היום גם במשרד הפנים מתחילים לראות את הדברים אחרת ולהבין שלא ייתכן שהרשות המקומית היא תהיה זו זו שתישא בעלויות. האנשים של בית ינאי עושים מאמץ ראוי להגן על הבית שלהם, אבל אני חושבת גם על האנשים שנמצאים למטה. כל שנה שני מיליון אנשים מגיעים מכל המדינה לחופים שלנו על אף שהתקנו גדרות ושלטים ועושים הרבה כדי שלא יתקרבו, בסוף אי אפשר לשים שומרים יום ולילה על שמונה קילומטרים ולדאוג שהדבר הזה לא יקרה".
ואולי הדברים הבאים עשויים להיות צפירת הרגעה. "אנחנו השנה עושים חישוב מסלול מחדש לבית ינאי, מתוך הבנה שקצב ההדרדרות של המצוק הועצם, מה שמצריך מאיתנו כלים חדשים להתמודדות" - כך אומר אילן לביא, מנכ"ל החברה הממשלתית להגנה על המצוקים. לביא מסכים כי ישנה בעיה של מחסור בתקציבים: "בלי שהמדינה תתן כסף לרשויות המקומיות אין שום סיכוי שהן תצלחנה להגן על המצוקים" הוא אומר, ומתייחס למגבלה המשפטית התוחמת את אחריות החברה אותה הוא מנהל לעבודות ימיות בלבד, ולא לעבודה ביבשה. דבר שהוא מקווה כי ישתנה בקרוב.
בכדי להילחם בגלים שמכרסמים במצוק מלמטה בחברה מתכוונים ליישם בבית ינאי, לראשונה, פתרון חדש בצורה של שוברי גלים תת-ימיים בטכנולוגיה חדשנית. "אנחנו רוצים לשים שם 'ריפים' מלאכותיים שהים בונה באבן טבעית. כבר השנה נתחיל בבניה", אומר לביא ומוסיף הסבר, "אנחנו מניחים בים אלמנט מברזל ומחברים אותו בחוף לחשמל, זה מאיץ את ההדבקות של הקלציום קרבונט והחול עם הצדפים על האלמנט הזה, מה שיוצר שובר גלים טבעי, שחוץ מזה שהוא בולם את הגלים ומאט אותם הוא גם יוצר אזור ביולוגי מאוד עשיר. תוך שנה שובר הגלים הזה כבר אמור להגיע לעובי של עשרה ס"מ. החזון שלנו הוא לשנות את קו הים על ידי שוברי גלים כאלו. בעתיד נוכל להשתמש בטכנולוגיה הזו ליצירת ריפים עבור גולשים וצוללנים". בחברה גם מצהירים על הרחבה מתוכננת של חוף בית ינאי על ידי העברת חולות מהאזור שצפונית למושב, סמוך לכביש החוף.
האיום על המצוק הוא כאמור דו-כיווני. יחד עם מי הגשמים הפוגעים בו מלמעלה, באים הגלים מלמטה ומשחיתים את יסודותיו. בעידן שבו מדברים על הקרחונים בקוטב הצפוני ועליה מסיבית של גובה פני הים, האיום הזה נעשה מוחשי יותר מתמיד. לפני עשרות אלפי שנים, בתהליך איטי במיוחד, היה זה הים שיצר את המצוק. חומרים מינרליים שנפלטו ממנו דרך האוויר הצטברו בקרקע ונהפכו לחומר מליטה שהדביק את גרגרי החול זה לזה. דיונות החול הגדולות "התאבנו" והפכו למצוק. זה אותו הים שלבסוף ימיט על המצוק כליה.
"כשהמצוק הזה נוצר, בתקופת הקרח האחרונה (לפני כ-18 אלף שנה), הים היה בערך עשרה קילומטרים מערבה", מסביר כץ. "לפני ארבעת אלפים שנה, התהפכה המגמה ומאז פני הים עולים לאט לאט. ככל שהם מתפשטים לכיוון המצוק כך הם לאט לאט מכרסמים בו". גם לביא מודה שזה האיום המוחשי ביותר בפני המצוק. "גובה פני הים צפוי לעלות בכ-70 ס"מ עד שנת 2050. זה אומר עוד 7-5 מטר של חוף שייעלמו. גם ממוצע גובה הגלים יעלה בעוד מעלה למטר, כך שנקבל יותר אנרגיה שתפגע במצוק".
"רוצה ללכת לרופא - ולא יכול לצאת מהבית"
מי שמביט בתסכול וזעם בגלים שהולכים וגובהים הוא ניסים כחלון. כשצופים על הים מהבית שלו אפשר להבחין בקו של צלליות שחורות, ממש מקביל לבית, בעומק - בערך עשרים מטר מקו החוף. "את הסלעים האלה אני שמתי", הוא אומר ומצביע, "תחשוב שעד לשם הגיע החוף". אם למישהו יש פרספקטיבה על השינוי שחל במשך השנים זה הוא. כבר יותר מ-40 שנה הוא נמצא שם, חי את המצוק מבפנים. כן, כחלון לא גר על המצוק, אלא בתוכו. פשוט כמשמעו. הוא גר בתוך מערה שאותה חצב בסלע במי ידיו והפך לבית.
מאז גיל 29 הוא כאן, לבד. מעולם לא נישא ושלושת ילדיו גדלו עם אימותיהם. המערה שלו מחוברת כיום לכל התשתיות שאתם מצפים למצוא בבית מודרני, אבל 18 שנה חי בלי מים, 14 שנה בלי חשמל. לאורך השנים התפרנס בעיקר מדייג וממכירת פריטי אמנות שיצר; כדים, פסלים ועבודות פסיפס. עם השנים ביסס לעצמו כחלון חלקה של ממש במורד המצוק. כמעט כל מי שעובר בחוף נוף ים מסתקרן להסתכל לתוך החצר המסתורית שמשקיפה על החוף ומציעה ייחודיות עיצובית שבולטת מאוד בנוף. סקרנים המתדפקים על דלתו כבר הפך לחלק משגרת חייו. מי שיזכה להיכנס פנימה יתקשה לפספס את עבודות האומנות שלו הפזורות לאורכו ולרוחבו של המתחם. את הכול הוא יוצר מפריטים ממוחזרים, הוא מצהיר, מטעמי אידיאולוגיה. גם בית קפה היה לו פה פעם ותרם לפרנסתו. עד שהעירייה סגרה לו אותו.
מה שמחק כמעט לחלוטין את ה"חצר" של כחלון - חוף נוף ים - היא המרינה שנבנתה לפני כ-30 שנה בקצה השני של קו החוף של הרצליה, בערך שלושה קילומטר דרומה. כל קו החוף של ישראל ניזון מחולות המגיעים מהדלתא של הנילוס ונסחפים צפונה עם הזרמים. בלי אספקה קבועה של חול ממצרים ייעלמו החופים, וזה בדיוק מה שקורה שם כבר שלושים שנה. המרינה מהווה מחסום בפני זרימת החולות וככל שהולכים צפונה החוף הולך ונעשה יותר ויותר צר. "המרינה הזו היא כמו גידול סרטני", מאשים כחלון. "שם החוף נהיה מדבר סהרה - 500 מטר - וכל החוף שלנו עבר דירה לשם. כל שבועיים יש ספינה ששואבת חול מאזור המרינה ומעבירה אותו לחוף השרון. טלפנתי למרינה ואמרתי 'תשמעו, הרוח מחזירה את זה דרומה. שימו את החול יותר צפונה כדי שיהיה לו לאן לחזור'".
החוף עוד לא נמחק לחלוטין, אבל בימי גאות וסערה בהם גובהים הגלים הם מגיעים עד למצוק והפגיעה בו כבר מורגשת. "בשבוע שעבר, כשהיו גשמים, נפלה פה חתיכה מההר", מספר כחלון. "בא טרקטור זרק את זה לים והלך. ככה עושים כל פעם. אז הם (עיריית הרצליה) עשו פה גדר ושמו שומר למעלה כדי שלא ירדו לחוף. זו כבר הגדר העשירית שהם שמו פה, כל חורף יש נפילות והגדר הזו נהיית שטיח. בא קבלן, שם גדר חדשה, מקבל כסף, וממשיכים הלאה. למטה הם צריכים לרפד את ההר בסלעים. למעלה הם צריכים לעשות שיפוע, או לעשות מההר שני מפלסים. אבל הערבים פה למעלה (אנשי מסגד סידני עלי - י.כ.) לא יתנו להם. במקום זה שמים גדר". בעיריית הרצליה הבהירו כי המדינה אחראית, אך בשל הסכנה הם החלו להקים באזור גדרות בטיחות (התגובה המלאה - בסוף הכתבה).
"בשבוע שעבר, כשהיו גשמים, נפלה פה חתיכה מההר. בכל חורף יש נפילות"
ניסים כחלון, מתגורר בתוך המצוק בהרצליה
ואיך הכול התחיל? "גרתי באבן יהודה, במושבה שקטה. רצו לחתן אותי אז ברחתי מהבית ובאתי לפה, לספארי של הרצליה. אז זה היה ספארי קטן, היום זה ספארי גדול, הו הו, עם כל החשמלים והטלפונים וכל המשוגעים האלה. זה לא נורמלי. אז ברחתי גם משם, אמרתי 'ניסים, תעשה קמפינג בים, תעביר את הקיץ, ובחורף תחזור לעיר'. היה לי אוהל בחוף השרון, טיפה יותר דרומה מפה, אחרי כמה ימים באה המשטרה ואמרה 'אתה לא יכול להיות פה, לך או צפונה או דרומה'. צפונה היה כפר דייגים, אמרתי בטח יהיה צפוף מדי. אז הלכתי דרומה. זרקו אותי איפה שהיום המרינה. איך שהשמש ירדה התחילו לשחרר את הביוב. כך היו עושים אז בלילה. סירחון נוראי. לא יכולתי להמשיך לחיות שם. למוחרת הלכתי צפונה לכיוון החוף של קיבוץ שפיים. כשהגענו לפה ראיתי את המקום והחלטתי לבדוק מה קורה. החבר שהיה איתי אמר לי 'מה אתה מסתכל?' אמרתי 'פה אני בונה בית'. מאז אני פה. באתי עם מכוש וטוריה. התחלתי לחצוב. ולדוג. פעם היו הרבה דגים. היום אין דגים בכלל, הרגו את כולם".
רשויות המדינה מן הסתם לא מאוד מתלהבות מהרעיון שבא אדם וחוצב לעצמו בית בחוף. לכל מי שרק מוכן להקשיב כחלון מספר מור"קים (מורשת קרב) על עימותים עם המשטרה ואינספור צווי פינוי והריסה. בשנים האחרונות, הוא אומר, הוא סוף סוף הצליח לחיות בשלום עם הרשויות, שכנראה הבינו שאין טעם להמשיך להתעמת עם אדם בן 75. אבל כחלון עדיין לא יכול להרשות לעצמו לנוח, חרף בריאותו שהתדרדרה מאוד בשנה האחרונה, מצב המצוק מספק לו מקור חדש לדאגה.
"אתה יודע כמה פעמים התקשרתי לעירייה וביקשתי שיסדרו את הדרך מעל לבית שלי?", הוא מספר. "אני כבר לא יכול ללכת שם, כי שם הכל חריצים, כואבות לי הברכיים. אני רוצה ללכת לרופא, אני לא יכול לצאת מהבית. והחריצים האלה כל שנה כשיורד גשם רק נעשים יותר עמוקים. פעם לא הייתה פה אדמת חאמרה. אבל הרצליה גדלה לאללה ובנו מגדלים. את החאמרה מהבנייה שפכו פה. באתי, אמרתי להם 'זה לא שייך למקום הזה', אז האחראי אמר לי 'אל תגיד לי, אני יודע מה אני עושה'. עשו שמה בור שהמים ירדו, ועדיין אחרי הגשם הכל נהיה בוץ. העירייה באה עם טרקטור כדי לנקות את כל הבוץ, אז הטרקטור בא ושופך את הכול לתוך הפתח של הבור. איזה טמטום".
אתה עצמך מרגיש תחושת סכנה?
"לא" הוא קובע בנחרצות, למרות שלפני כמה שנים, הוא מספר, חתיכה מה"בית" שלו, ליד השירותים, נפלה לחוף.
"הגיע נהר של מים ופירק את כל המקום"
כמו בהרצליה, גם באשקלון זו המרינה שעושה את פעולתה ומצרה את חלקו הצפוני של החוף העירוני. שם פועלת כבר עשרות שנים "מסעדת הסוכה הלבנה". עכשיו היא סגורה, כבר חודשיים, אחרי שבעירייה החליטו שלאור מצב המצוק המבנה מסוכן מדי - והבניין הפך לנטוש. רק לפני כמה שבועות קרס חלק מהמצוק מדרום למסעדה וערער את יסודותיה עוד יותר. "לפני שלוש שנים הנגר העילי פירק לי את המקום", מספר רונן טבקול, בעל המבנה, וממהר לשלוף את הטלפון הסלולרי כדי להציג את היקף הנזק. "הגיע ממש נהר של מים מלמעלה ופירק את כל המקום, המדרגות נפלו לתוך המים. היו נזקים של מיליונים, אני שיפצתי אז את המקום על חשבוני".
כבר שנים מנהל טבקול משחקי חתול ועכבר עם עיריית אשקלון שלטענתו מתנכלת לו וגוררת אותו לעימותים משפטיים. בהתאם לכך המקום נפתח ונסגר לסירוגין, תלוי מה קובע השופט. זאת למרות שלטענתו למקום רישיון עסק בתוקף. אבל את האשמה הוא תולה דווקא במשרד להגנת הסביבה. "הם החליטו שהם לא רוצים שתהיה פה מסעדה, להחזיר את המקום הזה שיהיה מצוק, כמו לפני שבעה מיליון שנים ושלא יהיו פה בני אדם, אבל הם לא נותנים פתרון. הורדוס לימד אותנו לפני אלפיים שנה איך לבנות בים, הוא בנה את קיסריה ויפו. אפילו העות'מנים בנו פה בים. גם המרינה נבנתה על ידי מהנדסים צרפתים עם המון ניסיון להתמודד עם דברים כאלו. בכל העולם בונים על הים בלי כל קושי".
"המדרגות נפלו לתוך המים. היו נזקים של מיליונים, אני שיפצתי אז את המקום על חשבוני"
רונן טבקול, בעל מבנה "מסעדת הסוכה הלבנה" באשקלון
את הביקורת העיקרית שלו מפנה טבקול כנגד ה"גאוטיובים". פרויקט נסיוני שיישמה החברה הממשלתית לטיפול במצוקים באשקלון לפני שנים ספורות. הגאוטיוב הוא שובר גלים תת ימי: מדובר בצינור מבד קשיח שאותו ממלאים בחול ומניחים בקרקעית. גודלו וצורתו של הצינור אמורים להחליש את עוצמת הגלים. אלא שבפועל, מסביר טבקול, הם נקרעים באופן תדיר ולא מצליחים לעמוד במשימה.
לביא מודה שאכן מדובר בפתרון בעייתי ביותר: "מול המציאות הישראלית, של חפצים שמסתובבים בתוך הים ואפילו ונדליזם, הגאוטיובים נשחקו ונקרעו בקצב יותר גבוה ממה שצפינו. אנחנו מתקנים את הכל במסגרת האחריות של הקבלן שהתקין אותם. היתרון של הגאוטיובים הוא שהתכנון שלהם קצר מאוד. תוך שנה כבר אפשר להניח אותם. לעומת שבע שנים שנדרשים לתכנון של שובר גלים מלא. המצוק באשקלון נסוג 22 מטר בכעשרים שנה. זה מטורף. והייתה דילמה - פתרון מושלם עתידי או פתרון חלקי עכשיו. במקביל מתרחש הליך תכנוני לשוברי גלים קבועים באשקלון. המצוק מאוד חלש ולכן מבחינתנו הוא בעדיפות עליונה".
העימות בין הצדדים צפוי להימשך, וטבקול מסכם במסר "נבואי": "בעולם יודעים גם איך לבנות הגנות. משלבים טבע וסביבה. המדינה לא יודעת לשלב את שניהם, אז החליטו לא לעשות כלום. אבל אנשים רוצים לחיות פה, רוצים לבלות פה. אם אני לא אהיה פה יבוא מישהו אחר ובסוף זה יקרה. הרי אנשים רוצים לחיות על הים".
תגובות
מעיריית הרצליה נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות, כתוצאה מהשפעת מי הגשמים בעונות החורף הסוערות, המצוק ניזוק באופן ניכר וחלה החמרה בשלמות שפת המצוק, לרבות היווצרותם של התפוררות ובורות באזורים המשמשים למעבר הולכי רגל ורכבים, באופן אשר מהווה סכנה לחיי אדם. נושא ההגנה על המצוקים הינו בתחום אחריותה של מדינת ישראל, אולם, בשל הסכנה והדחיפות, עיריית הרצליה החלה בשנה האחרונה בהקמתן של גדרות בטיחות במקומות הנדרשים, בחלקו העליון של המצוק, ובהמשך גם בחלקו התחתון, במפלס חופי הים: חוף הפירצה, חוף הכוכבים והחוף הנפרד".
מעיריית אשקלון נמסר לגבי מסעדת "הסוכה הלבנה": עיריית אשקלון פעלה ופועלת כנדרש ובהתאם להוראות החוק. בשנת 2017 ניתן לחלק מהמבנה המדובר רישיון עסק להפעלת בית קפה אך בפועל, השימוש שנעשה במקום לא תאם את הרישיון שניתן. כך למשל, הופעל במקום בר על גבי מקום שהוגדר כמבנה מסוכן והתקיימו מופעי אומנים ללא רישיון. נוסיף כי לבקשת המשטרה, פסק בית המשפט צו הפסקה לפעילות במקום. כמו כן, במקרה בו אישרה הוועדה המקומית את ההיתר שהגיש היזם, המשרד להגנת הסביבה הגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית ובה קבע כי הבקשה של היזם טעונה אישור של הוועדה לשמירת הסביבה החופית. נוסיף כי העירייה והעומד בראשה רואים חשיבות עליונה לפיתוח רצועת החוף בעיר ולראייה, הקמת הטיילת הצפונית החדשה, השדרוג חסר התקדים של טיילת בר כוכבא ופרויקטים נוספים, שעומדים על הפרק, וישנו לבלי היכר את רצועת החוף באשקלון לרווחת התושבים בעיר ומחוצה לה.
לגבי המצוקים הדגישו בעיריית אשקלון: "בשלוש השנים האחרונות, עם כניסתו של ראש העירייה לתפקיד, הוא שם את נושא ההגנה על המצוק בראש סדר העדיפויות ולראייה, ביצעה העירייה, בשיתוף החברה הממשלתית להגנה על מצוקי הים התיכון, שורה של פרויקטים חסרי תקדים, בהם פרויקט הנחת הגיאוטיובים בעומק הים על מנת למנוע מגלי הים לפגוע במצוק; הפרויקט הראשון מסוגו בישראל להטלת חול על מנת להרחיב את חוף הים ולהרחיק את המצוק ממי הים והפרויקט לשיקום השובר השקוע ברצועת החוף הצפונית בעיר. כמו כן, בימים אלו מקדמת העירייה את התוכנית להגנה היבשתית של המצוק שתביא בשורה של ממש בתחום".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד סבור כי הסוכה הלבנה במצוק אשקלון מהווה אחת מהפגיעות הבוטות והמתמשכות של אדם בסביבה החופית, תוך זלזול מתמשך בחוק ובציבור. המשרד פועל בנושא במשך מספר שנים מול עיריית אשקלון ומול מוסדות התכנון בנושא זה. מדובר במבנה המשמש כבית קפה, הממוקם במרחק של 30 מטר בלבד מקו החוף. בעל המבנה מרחיב את המבנה ללא היתר כל העת, ואף בנה על רצועת החוף החולית מסלעה שהוסרה בצו של היחידה להגנת הסביבה הימית של המשרד להגנת הסביבה שאושרר בבית המשפט".
"בשנים האחרונות הגיש המשרד להגנת הסביבה לוועדה המקומית אשקלון חוות דעת המתנגדת להרחבת המבנה, הגיש ערר על ההחלטה של הוועדה המקומית בניגוד לעמדה זו - והערר התקבל, וכן הציג עמדה זו שהתקבלה גם בולחו"ף. נציין כי ערר על החלטת הולח"וף שהוגש לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (המשרד אינו צד לערר), נדחה באופן בלתי משתמע לשתי פנים. במקביל, רשות האכיפה במקרקעין הוציאה צו הריסה לבנייה הלא חוקית במגרש, צו שעליו הגנה הפרקליטות במשך שנתיים בביהמ"ש, וכשלבסוף ביהמ"ש קבע כי יש לבצע את הצו - רשות האכיפה במקרקעין לא ביצעה אותו בסופו של דבר מסיבותיה שלה. בנוסף, מחוז דרום של המשרד להגנת הסביבה מקבל פניות רבות מתושבי אשקלון, המודאגים מהכרסום המתמשך במצוק, ומהפגיעה בזכות הציבור למעבר חופשי. המשרד מחזיק גם הוא בעמדה זו, וסבור כי נדרשת התערבות לשם מימוש זכויות הציבור ושמירה על שלמות והגנת החוף הרגיש באזור זה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv