בחריש קל מאוד למצוא את עצמך בבניין הלא נכון, ככה זה כשמדובר בעיר צעירה, בקושי בת פחות מעשר שנים, שהסגנון האדריכלי הישראלי העייף המבוסס על שיטת העתק-הדבק כפה עליה אחידות ששולטת בנוף מכל עבר. בעיר הזו כל הבניינים זהים, התושבים לעומת זאת הרבה פחות. גם הבניין ברחוב שוהם 53 לא נראה שונה מכל הבניינים ברחוב - חוץ משני קומפוסטרים גדולים שתופסים מקום בחנייה ומתחילים לספר את הסיפור של הבניין הייחודי הזה. גם החסה והכרובית שגדלות בערוגה ליד מרמזות במשהו על מה שקורה בפנים.
כמו מרבית תושבי חריש, גם הדיירים של שוהם 53 הגיעו לעיר בעיקר מסיבה אחת - מחירי הדירות שעולים ללא רחמים דחקו אותם לכאן, אלא שלדיירי הבניין המיוחד הזה יש עוד כמה שאיפות. הם חולמים להפוך את המקום שהם קוראים לו בית לאלטרנטיבה לאופן שבו רובנו גרים - דוגמה חיה ששמה במרכז את הסביבה ואת צורת החיים האקולוגית, מבלי שזו תהיה סתירה לחיים העירוניים אלא דווקא תשתלב בה. הם חברים בקהילה עירונית-אקולוגית שבחרה לגור יחד בבניין שבו מתוך 19 דירות, 17 מוחזקות על ידי חברי קהילה - סוג של קיבוץ אבל לגובה, ובניגוד למה שאולי אפשר לחשוב זו קהילה שרחוקה מאוד מלהיות הומוגנית. עם משפחה ערבית, שני זוגות חד-מיניים, קצת בודהיזם וקיר מבוץ ליד המעלית - זה אולי בניין המגורים הכי לא שגרתי בישראל.
"לא רציתי חמישה חדרים, אבל עוד חדר זה הבדל של 50 אלף שקלים, שבמקרה שלי הוא פחות קריטי. אז הקהילה אמרה 'מיכל תיקח את הדירה הזאת'"
מיכל ויטל
"חשבו שאנחנו אשכנזים משכילים שלא רוצים לגור עם עמך ישראל"
מיכל ויטל גרה אמנם בקומה הרביעית בבניין, אבל אנחנו נפגשים דווקא בקומה השנייה, שבה היא מארחת אותי בדירתה החלופית לחודש הקרוב. הרצפה בדירתה שלה התמלאה מים והקירות אכולים רטיבות, דבר אופייני לחריש, שבה רבים מהתושבים מדווחים על פגמים מבניים בדירותיהם מסוג האופייני לבנייה חפיפניקית ישראלית כששואפים לבנות עיר חדשה בזול ובעיקר מהר. את הריצפה של ויטל מקשטים עכשיו צינורות שניטעו בתוך הרצפה ומחוברים למפוח גדול ומרעיש מאוד שאמור לפעול חודש שלם ולהעלים את המפגע. אז היא ברחה שתי קומות למטה מפני הרעש הנוראי ועולה חזרה לביתה רק כדי להתקלח.
ואם כבר ענייני קונסטרוקציה, ויטל בת ה-59, שעוסקת בייעוץ בתחום הבנייה הירוקה, מכירה היטב את יסודות הבניין הזה - הממשיים והרוחניים. לפני קצת פחות מעשר שנים - כשחריש עוד הייתה יער - קבוצת חברים מפרדס חנה, כולם אנשי סביבה, מחליטים ליצור קהילה במטרה לגור יחד. ההעדפה הראשונה הייתה להישאר קרוב לפרדס חנה וקרוב לקרקע. מהסיבה הכלכלית עלתה בשלב מסוים חריש, שהחלה להיבנות באותן שנים, על המפה של חברי הקבוצה, מה שדרש מהם לוותר על חלומות על חצר גדולה עם משק ותרנגולות שמתרוצצות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 - לחצו כאן
בשלב הזה הם חברו כיחידים לקבוצת רכישה קיימת שהקימה שכונה בחריש. ההצטרפות הזאת לא עברה חלק: "נתקלנו בעוינות, זה היה מזעזע", מספרת ויטל על המפגש עם שאר חברי קבוצת הרכישה. "אמרו לנו 'מה זאת אומרת לגור עם החברים שלכם?' חשבו שאנחנו לא רוצים להתעסק עם עמך ישראל. הכניסו אותנו למשבצת של אשכנזים משכילים ומתנשאים והיינו צריכים להסביר שבסך הכול אנחנו רוצים בניין ירוק".
"ראש העיר לא הבין כלום באקולוגיה עירונית, אחרי שהסברנו לו מה זה, וגם על הפוטנציאל של חריש הבנו שאין לו כמעט אנשי מקצוע. הוא אמר לנו 'אתם הקבוצה הראשונה של תושבים שמגיעה אלי ואומרת אנחנו נעזור לך ולא מה אתה תעשה בשבילנו'"
דבי לרר
ויטל מתייחסת ליתרונות של השתלבות בעיר חדשה שעוד מחפשת כיוון. פחות סביר, היא מסבירה, שקהילה כזו הייתה מצליחה להתיישב ביישוב קיים. אלא שהקשיים לא איחרו לבוא - בניית המבנה שהייתה אמורה להימשך ארבע שנים התארכה פי שתיים. שני הקבלנים הראשונים של הפרויקט פשטו את הרגל ורק בסוף 2020, אחרי 8 שנות המתנה, נכנסו חברי הקהילה לדירותיהם, וביניהם ויטל שנטשה אחרי 30 שנה את הבית צמוד הקרקע בפרדס חנה שבו גידלה את ילדיה ועלתה לקומה 4.
לעיכוב הממושך גם היו צדדים חיוביים, הוא אפשר לאנשי הקהילה להיכנס עוד יותר עמוק לתוכניות הבנייה המקוריות ולהתחיל להגשים את החזון הירוק שלהם כבר מהמסד. ויטל רתמה את הכישורים האדריכליים שלה ויחד עם חברים נוספים התחברה לאדריכלי הפרויקט כולו - שכונה בת 42 בניינים – ויחד הם יזמו מספר שינויים בתוכניות, לא רק של הבניין שלהם אלא של כל שאר הפרויקט. ואגב כך היא מדווחת, גם החלה להתפוגג העוינות הראשונית. "מעז יצא מתוק. אמרו לנו 'למה שרק לכם יהיה ירוק'? אם אתם אנשי מקצוע בואו נשתמש ביכולות שלכם. הכנסנו שינויים, למשל, בסוג הבידוד התרמי, והוספנו בלובי חלונות שיתנו שני כיווני אוויר בכדי להוסיף אוורור ואור טבעי. כל זה הוסיף לתקציב עוד 10 מיליון שקל והמועצה (מועצת העמותה של קבוצת הרכישה - י.כ.) הצביעה וקיבלה את זה - דבר שהוא לא מובן מאליו".
"הייתי רוצה דירה עם נוף - אבל כדי להיות עם הקהילה ויתרתי"
בינתיים, שיבשה ההמתנה הארוכה לחברי הקהילה במעט את התוכניות. גירושים ורילוקיישן גרמו ל-4 זוגות לפרוש, ועלה חשש שחברי הקהילה יאבדו לפחות חלק מהדירות שאותן רכשו. לקראת מועד האכלוס נדרשו חברי קבוצת הרכישה לבחור את דירותיהם בהתאם לסדר שבו נרשמו לקבוצה. ה"השתלטות" של קהילת האקולוגיסטים על הבניין שלהם הצריכה בניית אסטרטגיה והרבה ויתורים, מתוך הנחה שכל הדירות האטרקטיביות ייחטפו מהר.
ויתור משמעותי במיוחד היה במעמד בחירת הבניין. אנחנו פוגשים בדלת הסמוכה דיירת נוספת - דבי לרר, שמספרת בפירוט על התהליך. לרר, שכמו ויטל נמצאת בקהילה כבר מהיום הראשון, אומרת שאחת האסטרטגיות בדרך להגשמת החלום הייתה לבחור בכוונה דווקא באחד הבניינים הפחות אטרקטיביים מבין מבני קבוצת הרכישה שעמדו לבחירתם, מתוך הבנה שרק כך המהלך אפשרי.
"זה נותן הרבה שקט לבנאדם שהוא יודע שיש לו כזו ערבות הדדית. הכול עובר אצלנו בקבוצת הווטסאפ. לפעמים אני מתעכבת וצריכה שמישהו יוריד לי את הכלב, וישר יהיה מתנדב"
דבי לרר
אחרי שבחרו בבניין, כחלק מהאסטרטגיה, בנו חברי הקבוצה רשימה של הדירות בבניין לפי סדר האטרקטיביות שלהן וכשהגיע סוף סוף היום הקובע שבו בחרו חברי הקבוצה את הדירות שלהם - הצטווה כל חבר לבחור דירה, לא לפי צרכיו האישיים, אלא במסגרת דין התנועה.
"יש לזה משמעות רגשית מאוד גדולה", מסבירה לרר, "כי אתה מוותר על הדירה הכי טובה שיכולת להרשות לעצמך כדי להשיג את היכולת לחיות עם הקהילה שלך. הסוגייה הזו הייתה מאוד מאתגרת. אני למשל מאוד הייתי רוצה דירה עם נוף, אני מתכננת נוף - זה המקצוע שלי, אבל כדי להיות עם הקהילה ויתרתי".
הראשונים בתור בחרו בדירות הקרקע האטרקטיביות ביותר וכך, ככל שהתקדם התהליך, נבחרו הדירות האחרות לפי סדר האטרקטיביות, עד שהצליחו אנשי הקהילה לתפוס כמעט את כל הדירות בבניין. "לא רציתי חמישה חדרים", מספרת ויטל על הדירה שרכשה. "אבל עוד חדר זה הבדל של 50 אלף שקלים, שבמקרה שלי הוא פחות קריטי. אז הקהילה אמרה 'מיכל תיקח את הדירה הזאת'. אנשים רשמו דירות על שמם ואז בתוך הקהילה החליפו ביניהם את הדירות באופן רשמי אצל עורך דין, אי אפשר לעשות מהלך כזה בלי אמון. בכלל לא היינו בטוחים שניכנס לדירות. זו הייתה תחושה של נס כשזה קרה", היא אומרת.
החלומות הגדולים של חברי הקהילה הגיעו עד לרמת העיר. עוד במהלך תקופת ההמתנה, שבה לא רק הבניין שלהם אלא העיר כולה נבנתה, ביקשה לרר לתרום את ניסיונה המקצועי יחד עם חברים נוספים כדי לעצב את חריש למעין סוג של מודל של עיר אקולוגית. הם התדפקו על דלתו של יצחק קשת, ראש העיר, שהוא גם ראש העיר הנבחר הראשון, שלמרבה ההפתעה דווקא די התחבר.
"ראש העיר לא הבין כלום באקולוגיה עירונית, אחרי שהסברנו לו מה זה, וגם על הפוטנציאל של חריש הבנו שאין לו כמעט אנשי מקצוע. עבדו אז במועצה (לפני שחריש קיבלה מעמד של עיר - י.כ.) לא יותר מעשרה אנשים שהיו דחוסים בתוך קרוון ושנפלה להם עיר שלמה על הראש. קשת אמר לנו 'אתם הקבוצה הראשונה של תושבים שמגיעה אלי ואומרת אנחנו נעזור לך ולא מה אתה תעשה בשבילנו'".
"צורת המגורים הקיימת לא נכונה לאף אחד, לא לרווקים ולא לזוגות"
תוך כדי שיחה מחמיאה מיכל לדבי, "את נראית טוב בחולצה שלי", מתברר ששוק קח-תן פנים-בנייני מתקיים בלובי אחת לשבוע, אם במקרה תהיתם מה זה אומר לחיות בבניין קהילתי. "זה נותן הרבה שקט לבנאדם שהוא יודע שיש לו כזו ערבות הדדית", מספרת לרר (57). "הכול עובר אצלנו בקבוצת הווטסאפ. לפעמים אני מתעכבת וצריכה שמישהו יוריד לי את הכלב, וישר יהיה מתנדב".
"צורת המגורים הקיימת לא נכונה לאף אחד - לא לרווקים ולא לזוגות", ממהרת לרר להצהיר. "בדידות היא המחלה של ימינו והקורונה רק החריפה אותה. בסוף, המגורים בעיר מאוד בודדים ולא פשוטים. אנחנו יודעים, למשל, שמשפחות עם ילדים קטנים הרבה פעמים לא מסתדרות בלי משפחה שתגור ליד. הקורונה גם הראתה כמה חשובים השטחים הפתוחים ". ואם כבר קורונה, מוסיפה לרר, "לא הרגשנו פה שום סגר. החלטנו שכל הבניין הוא קפסולה אחת ולא הייתה לנו שום תחושת מחנק".
אם ויטל עסקה בצד הפיזי של המיזם, אצל לרר המיקוד הוא הצד החברתי. הבניין הוא בענייניה דרך לכייל מחדש את העקרונות של תנועת שוחרי הסביבה ולצקת משמעות שונה למושג "חיבור לאדמה", באמצעות מציאת אלטרנטיבה לצורת המגורים העכשווית. "התרבות הישראלית מקדשת את החומר ואין מספיק דוגמאות למשהו אחר, אנחנו רוצים להיות הסיפור האחר", אומרת לרר. "זה אומר לתפעל קומפוסטר ולהפחית ב-50% את הפסולת - זה לא מסובך וזה מחבר בין אנשים, או לארגן ארוחות ערב משותפות של כל הבניין. לא כולם צריכים להיות משוגעים כמונו. אז יקראו את הכתבה הזו ויגידו שאנחנו משוגעים, אבל אולי ייפתח משהו בראש למישהו. קצת. זה תהליך".
"דווקא אנחנו, אנשי האקולוגיה, צריכים לגור בבניין. גרתי עכשיו 20 שנה בבית פרטי ולפני זה גדלתי בקיבוץ. זה החלום הישראלי הנפוץ, אבל אין לנו יותר שטחים פתוחים. אנחנו כבר עכשיו אחת המדינות הצפופות בעולם. אם לא נעבור למגורים בבנייה צפופה נישאר בלי אדמה"
דבי לרר
לרר מוסיפה אמירה שלאוהבי הטבע תישמע אולי ככפירה בעיקר: "דווקא אנחנו, אנשי האקולוגיה, צריכים לגור בבניין. גרתי עכשיו 20 שנה בבית פרטי ולפני זה גדלתי בקיבוץ. זה החלום הישראלי הנפוץ, אבל אין לנו יותר שטחים פתוחים. אנחנו כבר עכשיו אחת המדינות הצפופות בעולם. אם לא נעבור למגורים בבנייה צפופה נישאר בלי אדמה".
"החברות בקהילה בבניין העניקה לנו דחיפה להיות יותר מעורבים" בעיר"
בני הזוג ניר ועוז כהן-להב שגרים בשכירות בקומת הקרקע נסחפו לתוך החוויה הזו ממש במקרה. הם חיפשו דירה באזור המרכז ולחריש הגיעו לפני כשנה קצת מיואשים. מה שהם לא ידעו זו איזו הפתעה מצפה להם. "כשרק עברנו לכאן, ביום הראשון, מתקשרת אלינו טל (חברה בקהילה - י.כ.), שעוד לא הכרנו בכלל, ואומרת 'כל הקהילה פה מחכה לכם. תעלו להכיר אותנו''', מספר ניר. "ידענו בזכות קבוצת הווטסאפ של הבניין שיש פה איזה משהו מיוחד, אבל לא ממש הבנו. רק רצינו להתקלח ולישון אחרי יום מתיש ואנחנו נכנסים ורואים את כל החבר'ה יושבים ומכינים קישוטים. הם דיברו על זיהום אור, אני ועוז הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה הם רוצים".
"רצינו לחסוך כדי להקים משפחה ואי אפשר לעשות את זה עם המחירים במרכז", אומר ניר. "היום כבר אומרים לנו בבניין 'תביאו לנו כבד ילד'. לא תהיה לנו פה בעיה של בייביסיטרים".
בני הזוג לא ממש היו מעורים בענייני סביבה עד שנחתו כאן, מה שלא ממש הפריע להם להפוך חברים רשמיים בקהילה על כל המשתמע. ניר אפילו מונה לאחרונה לתפקיד יו"ר ועד הבית, והוא מסביר שבבניין כזה זה דווקא תפקיד די נוח ופחות כפוי טובה. "יהיה לנו קשה מאוד אם ניאלץ לעזוב פה יום אחד", הוא אומר. "לאט לאט אתה מבין שיש פה משהו באוויר, רוח של עיר חדשה. החברות בקהילה בבניין העניקה לנו דחיפה להיות יותר מעורבים בעיר ואנחנו מנסים לגבש פה קהילה גאה. גם היינו בין המארגנים של אירוע הגאווה הראשון בחריש שהיה לפני כמה חודשים". בני הזוג כהן-להב הם אחד משני זוגות חד-מיניים שחברים בקהילת הבניין.
"רצינו לחסוך כדי להקים משפחה ואי אפשר לעשות את זה עם המחירים במרכז. היום כבר אומרים לנו בבניין 'תביאו לנו כבד ילד'. לא תהיה לנו פה בעיה של בייביסיטרים"
ניר כהן-להב
ניר, בן ה-42, כמו רבים מדיירי הבניין שפגשתי, שם את הדגש על הצד הקהילתי - לא פחות ואולי אפילו יותר מהצד הסביבתי. הוא מספר שהזמן הקצר שבו הם גרים במקום השפיע משמעותית על בן-זוגו שהיה תמיד אדם מופנם וסגור. "לוקח לי ממש הרבה זמן להיפתח לאנשים", מסביר עוז, בן 34, בשיחה טלפונית, "אבל פה כבר מההתחלה קיבלתי איזה חיבוק שאני לא רגיל לקבל". עוז נפתח כל כך שלפני מספר חודשים הוא אף השתתף בתחרות הארצית "מר דוב 2021" - שבה נבחר נציג קהילת הדובים, המציגה מודל יופי אלטרנטיבי בקהילה הגאה - ואף זכה.
"בקיבוץ יש משהו קצת טכני ופה מדובר במשפחה שאתה בוחר"
פעמיים בשבוע מתנהלת על גג הבניין מדיטציה משותפת, אחת לשבוע מתכנסים חברי הקהילה לפגישה, ובנוסף יש גם ארוחות שבת משותפות כמעט כל שבוע, ומעת לעת גם מופקעת אחת הדירות לטובת אירוח הרצאה. מי שאמון על ניהול המדיטציות הוא נדב חבצלת מהקומה השנייה. "חסרים בעולם הזה קשרים", הוא אומר בדירתו אפופת ריח הקטורת. רק אתמול חזר אחרי שבוע בפסטיבל שלום בודהיסטי בערבה. אחת התוכניות שלו היא לערוך בבניין מעגלי הקשבה משותפים לתושבי חריש והכפר הסמוך, אום אל קוטוף. כל אווירת השנטי הקסומה הזו, כולל פסלון קטן של בודהה בסלון, עלולה להטעות - חבצלת בן ה-60 הוא הייטקיסט ועובד כמנתח נתונים בתחום המכשור הרפואי.
גם הוא אינו נמנה עם חבריה המקוריים של הקהילה. "הגעתי לאירוע חברתי בפרדס חנה והיו שם שתי חברות בקהילה שאמרו לי 'בוא אלינו' ובאמת אחרי חודש בערך התפנתה בבניין דירה. הרגשתי שבאתי למשפחה. בדיוק יצאתי מזוגיות שהתנפצה במפתיע, הייתי בבית בפרדס חנה לבד וחבול רגשית והרגשתי מאוד קשה. זה ממש היה הצלה עבורי".
חבצלת, שכמו רבים מדיירי הבניין הוא בן קיבוץ, במקרה הזה בית אלפא, מדגיש את הצורך בחיי שיתוף. די אירוני בהתחשב בכך שהוא גר לבדו בדירת חמישה חדרים. הוא מסביר שהיה מעדיף דירה קטנה יותר אלא שבחריש כל הדירות הן דירות בנות 4-5 חדרים. כמוהו גם לרוב חברי הקהילה חדרים עודפים והוא מהרהר במחשבה לצרף לדירה שותף. "בקיבוץ יש משהו קצת טכני - משהו עם החוקים והנורמות שלו, עם איזו כבדות כזו ופה מדובר במשפחה שאתה בוחר".
"עד אז לא האמנתי שעגבניות לא גדלות בסופר"
בעברה השני של הקומה השנייה נמצאת דירתה של איידי שחם. היא הייתה פעם עמוק בהייטק ובחיים הבורגניים של הוד השרון והיום היא מלווה רוחנית במוסד גריאטרי. לפני כמה שנים, עברה שחם, היום בת 64, לפרדס חנה, שאליה הגיעה בעקבות בתה. הבת, אגב, נמצאת עכשיו בחופשת גלישה בסרי לנקה והשאירה אצל הסבתא את הכלב והנכדה הקטנה שעכשיו עסוקה בחדר השני בפליידייט דו-לאומי עם מלק, הבת של השכנים מלמעלה.
"כשהגעתי לכאן לא הבנתי מה זה אומר קהילה, כי כשהגעתי היו כאן רק כמה בודדים. אבל כשראיתי שהשכנים שלי הם מדריכה למיינדפולנס מצד אחד ומורה למדיטציה מצד שני - הרגשתי בבית"
איידי שחם
הקומה השנייה, מספרים, מכונה "הקומה הרוחנית". או כמו ששחם מגדירה זאת, "כשהגעתי לכאן לא הבנתי מה זה אומר קהילה כי כשהגעתי היו כאן רק כמה בודדים. אבל כשראיתי שהשכנים שלי הם מדריכה למיינדפולנס מצד אחד ומורה למדיטציה מצד שני, הרגשתי בבית". ואני תוהה מה בין אקולוגיה לענייני רוח. מי שמתנדבת לספק את ההסבר היא קרולינה איצקוביץ' מהקומה למעלה שבאה לארח לשחם חברה. "יש דבר כזה אקולוגיה רגשית. ערבות הדדית ותקשורת היא חלק מאקולוגיה", היא מסבירה.
ובינתיים בזמן שאנחנו משוחחים בעלת הבית, שיושבת לידה, שקועה בטלפון בשיחה אישית וחוטפת מאיצקוביץ' על הראש. אחרי שהיא מתעשתת היא מוסיפה, "אתה רואה. לא הייתי מעזה לעשות את זה למישהו אחר. הייתי נושמת חזק ומבליגה. אנחנו עובדים על לייצר פה תרבות בבניין, גם זה אקולוגיה". אכן פנים רבות לה, לאקולוגיה.
גם איצקוביץ', בת 56, מספרת על חיים בורגניים למדי בגבעתיים שאותם נטשה, על שנים שעבדה כרוקחת בכירה באחת מקופות החולים. לפני 15 שנה נחשפה לקהילת תמרה בפורטוגל ושינתה את החיים מהקצה אל הקצה. "עד אז לא האמנתי שעגבניות לא גדלות בסופר". כשחזרה לארץ אחרי מספר שנים עברה להתגורר בקומונה במושב גבעת יערים, בשנה האחרונה היא פה בחריש.
"היינו בבידוד שמונה אנשים בדירה אחת. עכשיו, בוא נגיד את האמת, אנחנו לא אנשים מאוד קונפורמיסטיים. אל תחפש פה שומרי חוק. אז יצאנו ליער לפעמים והעברנו את הזמן בלצפות בסרטים, בזמן שה'שליליים' של הבניין עשו קניות לכולנו"
שורי שטרול
ערבות הדדית היא בהחלט מוטיב שחוזר כאן. שורי שטרול בת ה-58, אף היא מהקומה השלישית, היא קלינאית תקשורת ומנחת סדנאות לעמידה מול קהל. לפני מספר חודשים ארחה בדירתה בידוד קולקטיבי לכמה מדיירי הבניין שנדבקו בקורונה. "בידוד ביחד זו חוויה מיוחדת עם הרבה הודיה", היא מצהירה. "שמונה אנשים בדירה אחת. עכשיו, בוא נגיד את האמת, אנחנו לא אנשים מאוד קונפורמיסטיים. אל תחפש פה שומרי חוק. אז יצאנו ליער לפעמים. אבל אכלנו יחד כל יום והעברנו את הזמן בלצפות בסרטים, בזמן שה'שליליים' של הבניין עשו קניות לכולנו".
אגב, שטרול שנולדה בבני ברק לפני 58 שנה בתור שרה ובהמשך פנתה לדרכים מאוד מאוד אחרות הגיעה לבניין אחרי מספר שנים בהם גרה בדירה אחת עם לא פחות מחמישה שותפים נוספים. המעבר לדירה אחת שהיא רק שלה היה שינוי דרמטי. "ראיתי את כל הספייס ופתאום אני לבד, בדירת חמישה חדרים!" היא אומרת עם חיוך עצום.
ומה בכל זאת עם קצת אקולוגיה אמיתית, כזו שממש קשורה לסביבה? בעלת הבית שחם מציינת בגאווה שכמעט כל הרהיטים והבגדים בבית הם מיד שנייה ושהיא גם נוהגת ליצור יצירות מחומרים ממוחזרים. "אחרי הקניות בסופר אני עוברת בגינה וקוטפת את כל מה שחסר לי". אז הסבתא הגאה גם מוסיפה "יש לי נכדים שהם תל-אביבים הארדקור, כשהם באים לפה הם בשוק. הנכד הקטן שלי יום אחד נכנס לפה בהתרגשות עם פטרוזיליה ובצל ירוק לסלט".
"יש מלא גמ"חים בעיר, מה הבעיה שאחד מהם יפעל פה בדירה?"
במעט השנים בהן היא קיימת התהוותה חריש למעין עיר מעורבת. חריש הוקמה בשנות התשעים כיישוב עירוני, אך מכירת הדירות ביישוב הייתה דלה. בשנת 2007 החליט משרד הבינוי והשיכון לנסות ליישב את חריש בשנית, הפעם כעיר חרדית, אך בעקבות לחץ פוליטי ומאבק ארוך שנים של תושבי היישוב שונו התוכניות והעיר נפתחה לאוכלוסייה הכללית. המצב הזה יצר עיר שמחולקת לשלוש אוכלוסיות: חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים, כשלצד כל אלו קיימת בעיר קבוצה לא קטנה של משפרי דיור מאום אל-קוטוף וכפרים אחרים באזור.
היחסים בין הקהילות השונות לרוב תקינים, אך בשנתיים האחרונות בכל זאת צצו מתיחויות. תושבים חרדים התקינו צופרים פיראטיים והשמיעו שירים בכניסת השבת ואף חסמו לתנועה מספר רחובות בשבתות. בתגובה ספגו התגרויות מצד תושבים חילונים. היום, לפי מה שמספרים כאן, רמת המתח ירדה, אבל מלחמות דת זה משהו שעוד יכול להתרחש כאן.
"העיר עצמה היא פגיעה נוראית בטבע ואסור היה שזה יקרה, אין לי שום ספק לגבי זה וממש לא מעניין אותי שאני גר פה עכשיו. אבל משכבר הקימו את העיר, אני חושב מה אפשר לעשות הכי טוב עכשיו"
מעוז לואנץ
מעוז לואנץ הוא אחד הדיירים הדומיננטיים ביותר בבניין, מי שאפשר להגדיר כ"שר החוץ" - זה שאחראי על הקשרים של אנשי הקהילה עם המוסדות והרשויות העירוניות. בנוסף לשיעורי מדיטציה ויוגה שהוא מעביר הוא גם מעביר קורס מנהיגים ירוקים בעיר, פעיל בתחום הגינות הקהילתיות, ומלמד את אנשי חריש איך מגדלים מזון במרפסת או בגינה. את כל זה הוא עושה, אגב, במקביל לעבודה כמהנדס אלקטרוניקה, תחום שהוא גם מרצה עליו באוניברסיטת בן-גוריון.
מאז התלקחה המתיחות בחריש, לפני כשנתיים, לוקח לואנץ חלק בהתארגנות מקומית ששמה "מקשיבים בקהילה" לקידום סובלנות בין הקבוצות השונות. גם לו, כמו למרבית דיירי הבניין, יש חדרים "מיותרים" ואולי ברוח ההתקרבות וההקשבה יש לו רעיון מקורי מה לעשות בהם: "יש מלא גמ"חים פה בעיר, והם פועלים מתוך בתים. מה הבעיה שפעמיים בשבוע יהיה פה פתוח ואנשים יבואו לקחת ולהחזיר דברים?".
יש לו גם רעיונות אחרים לשימוש בחדרים, שאולי מתיישבים יותר עם רוח הקהילה שלו: קואופרטיב של מזון. בינתיים גם הוא הסב את אחד החדרים לחדר מדיטציה.
גינת הבניין היא עוד בייבי של לואנץ. בדרך, ממש ליד המעליות, הוא מספר בגאווה על פרויקט אחר שלו. יש כאן קיר בוץ, כן בוץ. לפחות הטיח הוא מבוץ. רק יום קודם עמלו חברי הקהילה מספר שעות בכדי ליצור את היצירה המוזרה הזו שנראית לא ממש קשורה למקום בו היא ניצבת - בין המעלית לארון התקשורת. השאיפה, מספרים בבניין, היא לצפות את כל הקירות הפנימיים בבוץ, כאילו לא מדובר בחריש הבורגנית אלא בכפר אפריקני. הם אפילו חברו ליועצת המתמחה בבנייה מבוץ ומתלבטים מה עדיף - בוץ עם קש או בלי.
"היו פה אלונים מטורפים שהורידו"
אנחנו יורדים למטה לבדוק את מצב החסה בגינה. זה נראה, אם לומר בכנות, די עלוב. מעט ירקות גינה שנשתלו בתוך ערוגה קטנה ממש מול החניון. אבל לואנץ, איש עם חזון, מדמיין בחניון בוסתן פרי. את החצרות, שמשויכות לדירות הקרקע, הם מתכוונים לאחד לחצר אחת גדולה שתשמש לגידול מזון, אבל כרגע העסק תקוע בגלל הקושי לקבל אישורים, וגם העובדה שנדרשת הסכמה מכל בעלי הדירות בבניין, שלא כולם הם חברי הקהילה, מקשה עליהם.
בהזדמנות הזו כשאנחנו באוויר הפתוח משמיע לואנץ, אדם בולט למדי בחריש, הצהרה מפתיעה. "העיר הזו נבנתה בחטא", הוא קובע. הוא לא היחיד שחושב כך - אנשי הסביבה רואים בחריש עיר מיותרת, שפגעה בשטח הטבעי, ודוגמה לשיטה הישראלית, ששמה בראש סדר העדיפויות בנייה של יישובים חדשים במקום חיזוק של הערים הקיימות. לואנץ, כאמור, שותף לגישות הללו. "זה נורא, היו פה אלונים מטורפים שהורידו", הוא אומר. "העיר עצמה היא פגיעה נוראית בטבע ואסור היה שזה יקרה, אין לי שום ספק לגבי זה וממש לא מעניין אותי שאני גר פה עכשיו. אבל משכבר הקימו את העיר, אני חושב מה אפשר לעשות הכי טוב עכשיו".
"עד שהגענו לפה היינו משתמשים כל הזמן בכלים חד-פעמיים"
מי שהקמת העיר היטיבה איתם מאוד הם בני הזוג אנאס ועבדו שומלי, שניהם בני 36, שהגיעו לבניין מאום אל קוטוף הסמוכה ועכשיו גרים בקומה הרביעית. "עברנו לחריש כי רצינו דו-קיום", מספרת אנאס. "לי מציק שיש פה שני עולמות שחיים בנפרד ולא מתערים, אז ברמדאן היינו מארחים את כל הקהילה לארוחת איפטאר".
"בעיקר אני שמחה שהילדים מאוד השתפרו בלימודים מאז שאנחנו גרים פה, כי הדיירים האחרים עוזרים להם. הילדים הגיעו לפה ולא כל כך ידעו עברית ועכשיו הם מדברים עברית שוטפת. אבל היינו שמחים אם היו יותר משפחות בבניין"
אנאס שומלי
מעבר של תושבים ערבים לחריש היא תופעה לא חדשה והקהילה הערבית הקטנה בעיר גדלה בהתמדה, שכן העיר נמצאת ממש בין כפרי המשולש לכפרים של ואדי ערה והפכה למרכז של משפרי דיור מהמגזר. עם זאת, הגזענות לא פסחה על חריש, כפי שמספר עבדו, שעובד כאיש תחזוקה באחד מקיבוצי האזור, "כשהגענו למתווך הוא עבר איתנו על הדירות ואמר את הדירה הזאת והזאת אתם יכולים לראות, אבל לא את הדירה הזאת והזאת. לא כל דירה אתם יכולים לראות כי הם לא משכירים לערבים".
בני הזוג לא ידעו לאיזו חוויה הם נכנסים. הם הגיעו לכאן כשוכרים וגילו את הקהילה שפועלת בבניין ובחרו להצטרף אליה. בהמשך החלה אנאס גם לעבוד כמזכירה במשרד של מיכל ויטל, שכנתה שמעבר לקיר.
"עד שהגענו לפה היינו משתמשים כל הזמן בכלים חד-פעמיים וכמובן שהפסקנו", משתפת אנאס בשינוי שחל במשפחה מאז הצטרפו לקהילה. "ידעתי שיש משבר אקלים, אבל לצערי אין בכפרים הסברה של הנושא הזה". הם גם מספרים בגאווה על חלקם בפעילות השבועית של חברי הקהילה שהשבוע הייתה הצלת פקעות של פרחים נדירים מאתר בנייה בעיר והעברתם לגינה קהילתית.
"בעיקר אני שמחה שהילדים מאוד השתפרו בלימודים מאז שאנחנו גרים פה, כי הדיירים האחרים עוזרים להם", אומרת אנאס. "הילדים הגיעו לפה ולא כל כך ידעו עברית ועכשיו הם מדברים עברית שוטפת. אבל היינו שמחים אם היו יותר משפחות בבניין".
בהיותם הילדים היחידים בקהילה איברהים בן ה-11 ומלק בת ה-9 הם הכוכבים הבלתי מעורערים של הבניין. מלק התרוצצה כל היום בין הקומות ונכנסה בחופשיות לדירות, מאוחר יותר, בארוחת השבת השבועית איברהים, תלמיד כיתה ה', יציג בגאווה את התעודה והמדליה שקיבל בבית הספר. בשנת הלימודים הבאה הוריהם מתכננים להעביר אותם מבית הספר באום אל-קוטוף לבית ספר בחריש.
"הסיורים לא יתקיימו בדירות, אלא במרחבים המשותפים"
תושבי הבניין בחריש דורשים מהפכה והם ממש רואים בשיטת המגורים שיצרו אופציה לשינוי שתסחוף אחריה רבים נוספים. הם גם מאמינים שלמרות כל הציניות זה גם באמת יכול לקרות, זו גם הסיבה שלמרות חילוקי דעות מסוימים בתוך הקהילה הם בחרו לבסוף להיחשף כאן. יודקה דרייפוס מהקומה השנייה שואפת להפוך את מקום המגורים שלהם ל"בניין מדגים".
"כדי להפוך בניין למשק חקלאי צריך לנצל כל שטח שקיים - הגג, הקירות וכמובן מעט האדמה שיש לנו, ויש מלא שיטות שונות לגידול מזון באופן מנותק מהקרקע. אפילו תרנגולות ודגים אפשר לגדל בבניין משותף"
יודקה דרייפוס
דרייפוס עוסקת בחינוך סביבתי לגיל הרך ובעבר עבדה במשרד החינוך. אם זה תלוי בה לא רחוק היום שבו בין הקומות של שוהם 53 יסתובבו קבוצות של מבקרים שיגיעו ללמוד איך הופכים את העיר לכפר קטן ובניין רב-קומות למשק חקלאי. היא מספרת שאפילו קיבלו כבר פנייה מבית ספר, דווקא לא מחריש, שמעוניין לערוך סיור תלמידים בבניין. "זה לא יקרה בדירות, אלא יותר במרחבים המשותפים" עונה דרייפוס בת ה-46 כשאני שואל אותה אם זה לא מוזר לה לגור בסוג של מוזיאון. "לא כולנו מסכימים לחלוטין, לכולנו יש חלומות לגבי הבניין, אבל זה החלום שלי".
ואיך הופכים את הבניין למשק חקלאי?
"קודם כל מנצלים כל שטח שקיים - הגג, הקירות וכמובן מעט האדמה שיש לנו. ויש מלא שיטות שונות לגידול מזון באופן מנותק מהקרקע. אפילו תרנגולות ודגים אפשר לגדל בבניין משותף, כך אתה מונע כך הובלה של מזון ויוצר שיתופיות. אנחנו חושבים להקים קואופרטיב".
"היו כאן דיירים שלא מהקהילה שהיו מאוד ממורמרים"
"תרשום שאני פייסת, מקצוע חדש בישראל" מבקשת ממני שירי בר מהקומה השלישית. בר, בת ה-53, בעלת תואר ראשון באקולוגיה חברתית גם עומלת היום על עובדת דוקטורט בתחום הפייסות, כפי שהיא קוראת לזה, מונח שנגזר מהמילה פיוס, והיא מסבירה איך היא פותרת קונפליקטים בין הדיירים.
זה נשמע שהבניין הזה יכול לייצר הרבה סיטואציות שדורשות את כישורי הפייסות שלך.
"מצד אחד יש לנו באמת הרבה חיכוך כי אנחנו רוצים לעשות הרבה דברים ביחד ונפגשים כל שבוע אז יש הרבה נושאים ויש אי-הסכמות. אני לא רוצה לייפות, אבל אין אצלנו ריבים על ענייני יום-יום. נגיד אם מישהו משאיר משהו בחדר מדרגות ומישהו מתעצבן - זה לא יהפוך לריב".
"היו תיקוני חשמל שהתעכבו הרבה זמן, בגלל כל מני מורכבויות, שהדיירים שלא חלק מהקהילה לא הבינו וקבוצת הווטסאפ של הבניין הייתה באותה תקופה די עצובה, כעוסה ומאשימה. הם יצרו סיטואציה שיש אנחנו והם"
שירי בר
אבל בהחלט היו בבניין קונפליקטים: "היו כאן דיירים שלא מהקהילה שהיו מאוד ממורמרים על כל מני דברים. היו תיקוני חשמל שהתעכבו הרבה זמן בגלל כל מני מורכבויות שהם לא הבינו אותן וקבוצת הווטסאפ של הבניין, לא של הקהילה, הייתה באותה תקופה די עצובה, כעוסה ומאשימה. הם יצרו סיטואציה שיש אנחנו והם, והיה ניסיון שיהיה נעים. אבל אנשים התייחסו כמו שהם התייחסו". מסתבר שגם את התחום סכסוכי השכנים מנסים להגדיר כאן מחדש.
בינתיים בזמן השיחה עם בר עומלת במטבח טל פינצי, שותפתה לדירה, על הבישולים לקראת ארוחת השבת המשותפת העומדת בפתח. כן, שותפה לדירה. וכשאני תוהה האם הן לא קצת מבוגרות לעניין הזה מתברר שמבחינת השתיים אין שום דבר מוזר בשתי נשים בסביבות גיל 50 שבוחרות לגור יחד שלא במסגרת זוגית.
כנראה שפייסת היא השותפה המושלמת לדירה. "אני עוד לא ראיתי בנאדם שרואה את האחר כמו הבנאדם הזה שעומד כאן" אומרת פינצי על בר. "להיות שותפה שלה זה כל הזמן ליישר קו לסטנדרטים הגבוהים של התחשבות".
"כל שבוע מתווכחים על מה לשיר"
אחרי יום ארוך וביקור בכל כך הרבה דירות הרעב מתחיל להציק. השבת כבר נכנסה ובשוהם 53 עובדים עכשיו במרץ על רגע השיא של השבוע - ארוחת השבת המשותפת. אם אתם חושבים שארוחת שבת משפחתית זה מאתגר דמיינו לעצמכם מה זה כש-23 חברי קהילה, לא כולל אורחים מבחוץ וכתב אחד נודניק, נדחסים לדירה אחת לא מאוד גדולה. אחרי שמסתיימת הארוחה - שכללה גם לא מעט מהגידולים שהובאו מהגינה למטה - מתפנים הדיירים לשבת במעגל ומתחילה התוכנית האומנותית שכוללת משחקי חברה שלא הייתם מצפים מחבורה שהגיל הממוצע שלה סביב 50 לשחק, שירה משותפת ("כל שבוע מתווכחים על מה לשיר") וגם טקס הודיה שבו כל חבר קהילה מתבקש להדליק נר ולשתף בדבר אחד טוב שקרה לו השבוע.
מהצד זה עשוי להיראות קצת כמו ריטואל שמאני משהו ובשיחה שמתפתחת בין לבין עולה נקודה רגישה. חלק מאנשי הקהילה לא אוהבים את המילה "רוחניקים" שאני מייחס להם. "יש הבדל מאוד גדול בין רוחני לרוחניק, שזו מילה שכוללת בתוכה הפחתת ערך", מסייגת קרולינה איצקוביץ'. "אין אצלנו מנהיגות, ואין פה כיתתיות ואין גורו", מדגישה מיכל ויטל. "יש פה עצמאות ואינדיבידואליזם".
"לפני הרבה שנים, כשהתחלנו את התהליך מול יצחק קשת ארגנו מפגש שלו עם כל הקהילה", נזכרת דבי לרר בסיפור מימי בראשית של קהילה שממחיש את החשש להיתפס אולי כחבורת הזויים. "אני זוכרת שדיברנו בינינו שצריך להתלבש יפה ולבוא רציניים. כי גם אקולוגיסטים נורא קל לתייג בתור 'מחבקי העצים המוזרים האלה'. אנחנו לגמרי מחבקי עצים, אבל אמרנו שכולם צריכים להתלבש יפה, להיות רציניים וגם תרגלנו את זה. כשהצגנו את עצמנו ליצחק ולצוות שלו הצגנו גם את התארים האקדמיים שלנו, של כל אחד. דבר שאנחנו לא היינו רגילים להשתמש בו. אבל בעצם באנו ואמרנו 'רבאק, יש פה חבורה רצינית של אנשים'. אחרת לא יקשיבו לך. האם אנחנו הזויים? האם אנחנו מוזרים? כן, אנחנו שונים מאוד מהמיינסטרים, על זה אין ויכוח. אין הרבה אנשים שבוחרים לחיות בצורה כזו".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv