שעת בוקר מאוחרת ורפי מימון יושב במונית שלו ומחכה לנוסע. או נוסעת. "כשאתה מקבל נסיעות אתה מדמיין מי הולך לעלות לאוטו", הוא אומר ומיד מוסיף שהוא מנחש שמי שיכנס בקרוב למונית הוא גבר צעיר, בערך בן 40. אני מנגד, משקלל את הנתונים ולאור העובדה שאנחנו בגבעתיים וליד סניף של קופת חולים, מנחש שעומדת להגיע אישה מבוגרת, פנסיונרית. לא עוברת דקה ולמונית אכן עולה גבר צעיר למדי עם קביים, מזכרת מתאונה שעבר לאחרונה. מימון מחייך וטוען שיצא לו פוקס. בו ברגע מוכרז על משחק ניחושים שעומד ללוות אותנו בהמשך הבוקר הזה. התוצאות הסופיות יימסרו בהמשך.
פוקס או לא, במקצוע שלו, טוען מימון, הכול אינטואיציה - תכונה הכרחית לנהג מונית. בעשרת החודשים שבהם הוא מאחורי ההגה שכלל מאוד את יכולותיו בתחום. האינטואיציה המתפתחת עוזרת לו להבין מי עומד מולו, ובעיקר בדבר אחד חשוב במיוחד: לברור את הנוסעים השתקנים, אילו שנכנסים למונית ומחפשים קצת שקט. "אני אוהב לדבר ושמדברים איתי. בלי דיבורים זה משעמם". ועם זאת, יש נושא אחד, כבר למד על בשרו, שכדאי לשים בצד. "רק אל תיכנס עם הנוסעים לשיחה פוליטית. אם נופל לך בצד שלך זה כיף. אבל פעם נכנסה לי נוסעת שמאלנית ואמרתי לה מה אני חושב על התקשורת. היא ביקשה לא לדבר פוליטיקה. אמרתי לה 'וואלה, צודקת'. תכל'ס פוליטיקה זה רק מעייף".
את האינטואיציה שבה ניחן, הוא מסביר, הביא דווקא ממקורות אחרים, "כל העבודה שלי, כל החיים שלי זה שיווק", הוא מוסיף כמה דקות אחר כך כשאנחנו שוב לבדנו במכונית. "כשאתה מתעסק בשיווק אתה צריך להיות חבר של הלקוח וברגע שיצרת את החברות יש לך יתרון על כל אחד אחר. אז אתה מפתח את היכולת לזהות מי נחמד יותר ומי פחות ועם מי קל יותר לפתח שיחות".
לעתים נדמה שמימון הסחבק ממש נולד למונית, אלא שהגיע למקצוע הזה ממש במקרה, וכאמור רק לפני עשרה חודשים. עד אז היה בעלים של חברה לשיווק בשר ושל אולם אירועים בראשון לציון. שניהם חטפו חזק בעקבות הקורונה והחובות הלכו ונצברו. את החברה בצר לו סגר ואילו האולם עדיין עובד, בקושי.
מימון לא לבד. עם או בלי קשר למגפה ניתן לפגוש לאחרונה יותר ויותר נהגים מסוגו. כאלו שמגיעים למונית כאורחים לרגע או מוצאים בה אפשרות תעסוקתית נוספת. "זה לא שינוי דרמטי, אבל הענף הוא בתהליך הדרגתי של שינוי", קובע יניב אלנקווה, סמנכ"ל פיתוח ומכירות בחברת "דוד סוכנויות רכב" שמוכרת מכוניות לנהגי מוניות ומי שמכיר לעומק את הענף. "רואים שנכנסים לענף אנשים שלא מוצאים עבודה, אנשים גרושים שצריכים לשחק עם הזמן כדי להיות עם הילדים, למשל. ואתה רואה גם הרבה צעירים שהשתחררו מהצבא ולא מצאו את עצמם, הרבה מבוגרים מבני העלייה הרוסית שלא הצליחו להשתלב בעבודות אחרות. זה נהיה מקום מפלט לאנשים שלא מוצאים את עצמם במסגרות. אתה רואה גם הרבה מאוד עצמאים שפשטו רגל, ממש בכמויות מטורפות, כולל מנכ"לים. אלה אנשים שלפני עשר שנים אפילו לא היו מעלים על דעתם ללכת להיות נהגי מוניות".
"זה נהיה מקום מפלט לאנשים שלא מוצאים את עצמם במסגרות - גם הרבה מאוד עצמאים שפשטו רגל, ממש בכמויות מטורפות, כולל מנכ"לים. אלה אנשים שלפני עשר שנים אפילו לא היו מעלים על דעתם ללכת להיות נהגי מוניות".
יניב אלנקווה, סמנכ"ל פיתוח ומכירות בחברת "דוד סוכנויות רכב"
מוציאים רישיון כדי שיהיה
כשמדברים על נהגי מוניות לרוב עולה בדמיון בן דמותו של אשר מארץ נהדרת בגילומו המבריק של יובל סמו. תערובת של סחבקיות עם נרגנות והתעניינות אמיתית בנוסע, מלווה בסלידה ממנו. וגם קומבינות, כסף שחור, טעם רע, "מי פנוי באלנבי?", וקופסת סוכריות.
אם לשפוט לפי מה ששמענו מאנשים רבים בתחום ייתכן שהסטיגמה הזו תצטרך לעבור בקרוב ריענון. "אני כבר לא רואה איזה טייפ קאסט אופייני. הרבה אנשים מוציאים רישיון ליום סגריר, יש להם עבודה מסודרת אבל הם מוציאים בכל מקרה, שיהיה", אומר מורה לנהיגה על מונית ממרכז הארץ.
"אני רואה כמעט את כל סוגי האוכלוסייה, אפילו אקדמאים. גם אין לזה גיל כבר", הוא מאבחן. "יש גם צעירים וגם מבוגרים, פעם היו באים בעיקר מבוגרים. היו לי שני תלמידים מאוד חריגים, שעד היום אני זוכר אותם. בחור שעובד כמהנדס באינטל ואמר לי 'שמע, אני לא יודע מה יהיה עם העבודה שלי'. זה היה לפני ארבע שנים, לפני הבום של ההייטק שרואים עכשיו. לפני שלוש שנים היה לי תלמיד מאיזו חברת הייטק שעוסקת בטכנולוגית מתקדמות מתחום הרפואה. הייתי בשוק. אני מעריך ששניהם לא עובדים היום במקצוע. אבל רישיון יש להם".
מסתמנת פה כנראה מגמה. בחלק מהמכללות ללימודי נהיגה מדווחים על עלייה משמעותית במספר הנרשמים לקורסי ההכשרה לנהיגה על מונית ומאז נכנסה לחיינו הקורונה היא מורגשת עוד יותר. חוסר היציבות התעסוקתי שהביאה איתה המגפה מחזק, כך נדמה, את המגמה שהחלה עוד קודם. "יש כבר שנים עלייה בביקוש למקצוע, והיא לא נפסקה בזמן הקורונה", פוסק בעלים של אחת המכללות ומוסיף, "נתקלתי בהרבה כאלו שעבדו בהייטק הגיעו לגיל מבוגר ועכשיו הם אובר קווליפייד להרבה משרות, אפילו מישהו שהיה סמנכ"ל של חברה. בנאדם כזה לא מתאים לו לעבוד הרבה שעות וכסף יש לו, כי הוא חסך, אז הוא הולך להיות נהג מונית. אתה רואה מהנדסים, אנשים עם תארים. אנשים כאלו תמיד היו. אבל לפני עשר שנים זה היה הרבה יותר נדיר".
ואכן, נתוני משרד התחבורה מראים כי מאז שנת 2016 ישנה עלייה עקבית במספר הנהגים החדשים. בשנת 2019, השנה האחרונה לפני הקורונה, הונפקו בישראל כ-2,100 רישיונות חדשים לנהיגה על מונית. כמעט פי שתיים מ-1,100 הרשיונות שהונפקו ב-2015, רק ארבע שנים קודם לכן. סך הכל ישנם בישראל כ-56,800 רישיונות תקפים לנהיגה על מונית. מספר גבוה בהרבה מ-22 אלף המוניות הרשומות. מה שמעיד כנראה כי אכן רבים בוחרים להוציא רישיון כדי שיהיה, לא מזיק.
"יש הרבה שמתייאשים ומרימים ידיים"
האטרקטיביות של המקצוע אולי עולה, אבל בענף יש מי שחושב שתהליך קבלת הרישיון כרוך בהרבה ביורוקרטיה מיותרת. "להוציא רישיון לנשק אתה יכול תוך שבועיים. ופה, מה? אתה צריך להמתין חודשים לאיזה מבדק מטומטם שישאלו אותך שאלות מפגרות. מה קרה?", כך אומר מנהל של אחת המכללות ללימוד נהיגה.
"רק השבוע קלטתי בבית הספר תלמיד שנאלץ להמתין שנה שלמה, כי כל הבעיה שלו היא שהוא קצת בחור מלא, אז משרד התחבורה שלח אותו לכל מני בדיקות ומעבדת שינה", הוא מספר. "וזה עוד בנאדם שהתעקש. יש הרבה שמתייאשים ומרימים ידיים".
"בסוף בנאדם צריך עבודה", מוסיף מנהל של מכללה אחרת. "אנשים חושבים שזה ייקח חודשיים-שלושה ואני אומר לך שזה לא פחות משנה. לדעתי לפחות 70% מהאנשים פורשים בגלל הבירוקרטיה. אני חושב שיש פה עניין פוליטי של איגוד נהגי המוניות, שמפחדים מהצפת השוק בנהגים".
אולי מנסים להעלות את הרמה של הנהגים?
"אתה לא מתקן עוול בעוול. אתה רוצה להרים את הרמה? תבקש תנאים מקדימים של השכלה וידע באנגלית. תעשה סינון אמיתי. אגב, פעם הייתה דרישת מינימום של לפחות שמונה שנות לימוד, והחליטו לוותר על זה כי היה לחץ של הנהגים. מי שאין לו ברירה וצריך את הרישיון יחזיק את השנה הזו, אבל מי שיש לו ברירה, שזה בדרך כלל האנשים הטובים יותר, מחפש פתרון אחר. והוא יכול היה להיות אחלה נותן שירות אבל פספסנו אותו".
באיגוד נהגי המוניות מכחישים כי הם פוחדים מהצפת השוק: "ענף המוניות זקוק לכניסת אלפי נהגים חדשים והאיגוד מעודד את זה, אך לצערנו אין מספיק עבודה ואין מספיק הכנסה - וזה המחסום לכניסת נהגים חדשים".
מבחן של 4 שעות לפחות, וזה לא הכול
והתהליך אכן ארוך. אם קיבלתם חשק לאחוז בהגה של מונית, קחו נשימה עמוקה, הנה מה שתצטרכו לעבור. בתור התחלה צריך לעבור בדיקת ראייה, פשוטה למדי, כזו שנדרש לה כל מי שמעוניין להוציא רישיון נהיגה מכל סוג שהוא. אחרי השלב הראשוני הזה תצטרכו להמתין עד שתקבלו זימון למבדקים של רשות הרישוי. המבדקים כוללים בדיקה רפואית קצרה ושיחה עם פסיכולוג. אבל גולת הכותרת שלהם היא מבחן פסיכוטכני מורכב שכולל בתוכו גם מבחן אישיות.
המבחן, אגב, נערך על גבי מחשב והוא ארוך למדי. עניין של לפחות 4 שעות. ההמתנה לזימון היא עניין של חודש-חודשיים, במקרה הטוב. וגם אחרי שכבר סיימתם את המבדקים תצטרכו להמתין עוד קצת. כי את תוצאות המבדקים מחויבת רשות הרישוי למסור לנבדק תוך 60 ימי עסקים, לכל היותר - עניין של שלושה חודשים בערך.
עוד נשאר לכם כוח? כי הגענו לחצי הדרך. מכאן והלאה אתם רשאים ממש להתחיל ללמוד. כעת תוכלו לבחור באחת מתוך כעשרים מכללות העומדות לרשותכם בכל רחבי הארץ. שם תעברו את הקורס העיוני שכולל שיעורים באנגלית, ידיעת הארץ, יחסי אנוש, איכות הסביבה ואפילו ביטחון טרור וחבלה.
משך הקורס הוא לא פחות משלושה חודשים תמימים, הלימודים בשעות הערב, שלושה מפגשים בשבוע. למי שמעוניין לזרז הליכים יש גם גרסה דחוסה, בת חודש אחד בלבד במסגרת יום לימודים ארוך. ואחרי שתסיימו את הקורס ובתקווה שתעברו את המבחן תוכלו לגשת סוף סוף לשלב האחרון - הטסט. בדיוק אותו טסט שאתם זוכרים מלימודי הנהיגה שלכם. עברתם את הטסט? מזל טוב, יש לכם רישיון נהיגה על מונית.
וכל הסיפור הזה, אגב, למקרה ששאלתם, עניין של בערך 5,000 שקלים. עכשיו תצטרכו להתחיל את התהליך הארוך והמייגע לא פחות של התארגנות על מונית עצמה ועלייה על הכביש. אבל יש גבול כמה אפשר להכניס לכתבה אחת.
המפץ הגדול של הענף
שוק העבודה חווה בימים אלו שינויים טקטוניים, אחד הנושאים המדוברים ביותר היום, הוא מה שזכה לכינוי "ההתפטרות הגדולה" - נטישה המונית של עובדים את מקומות עבודתם בעקבות הקורונה. הצורך למצוא איזון בין העבודה לחיים הפרטיים גרם לחיפוש אחר מודלים של העסקה גמישה (מה שכבר זכה לכינוי "כלכלת החלטורה") ונהיגה על מונית היא מקצוע גמיש, ובעידן הנוכחי יש מי שמוצא את זה קורץ מאוד.
עוד גורם שאחראי למפץ הגדול של הענף זה פתרונות טכנולוגיים שלא רק מנתקים את הנהג מהתלות בסדרן ובתחנה, הן גם מאפשרים לו לעבוד במקומות שהוא כלל לא מכיר.
ב-2010 עלתה לכבישים ולרשת אפליקציית Gett ושינתה לחלוטין את תחום המוניות ובעיקר את הנוף האנושי שלו. מגמה שרק הולכת ומתחזקת ועוד יותר מאז נכנסה לישראל ב-2018 חברת Yango הרוסית - המתחרה העיקרית של גט. ההערכות הן שלמעלה ממחציתם של 22 אלף נהגי המוניות בישראל רשומים בלפחות אחת משתי האפליקציות.
"מונית זו עבודה שלא תלויה בדבר, את זה קידמו מאוד גט ויאנגו", פוסק אלנקווה. "גם וויז שינה וייעל מאוד את כל הפעילות של הנהגים. היום אתה מקבל רישיון ומחר אתה יכול להיות נהג מונית מבלי להכיר את העיר. הדור הקודם של הנהגים היה חייב לשלוט בעיר באופן טוטאלי".
עוד גורם שמשפיע לדבריו הוא האפשרות הניתנת לנוסעים לדרג את הנהגים באפליקציות. "הצעירים יותר מתוקתקים", הוא מסביר. "אתה נכנס למונית ורואה שהיא מסודרת ומטופחת. הדירוג זה משהו שהביא לשינוי משמעותי".
"שופכים כסף על הנהגים, אחר כך ייפטרו מהם"
"שמע בדיחה", אומר לי נהג המונית ולאד גולר, רגע לפני שהוא יורד מהאילון. "נוסע עולה למונית ושואל את הנהג 'אתה נהנה להיות נהג מונית?'. הנהג עונה לו 'כן, כי אני עצמאי'. 'באמת, אתה עצמאי?', שואל הנוסע. 'כן, אני מחליט הכול. לאן לנסוע, את מי לקחת, מתי לצאת, מתי לא לצאת' עונה הנהג. אז הנוסע אמר לו, 'כן, כן, פנה פה ימינה'", מספר הנהג בן ה-46 ובדיוק פונה ימינה לרחוב היינריך היינה ביפו. לשם מועדות פניהם של שני הנוסעים שבמושב האחורי, בעליה של מסעדה באזור.
"החדשים שמעו על הוותיקים שהם מרוויחים הרבה כסף, אבל זה שקר", הוא אומר. "אנשים מדמיינים שאני יכול לקום מתי שבא לי או לעבוד רק בערבים, או להחליט שאני לא רוצה לעבוד מחר כי יש לי משהו – אבל זה רק דמיון. בסופו של דבר - אפילו המונה והכובע (מתקן הפלסטיק הצהוב שעל גג המונית; י"כ) - עולה לי כסף כל יום. לא משנה מה, אני חייב לשלם".
הנסיעה עם גולר מתחילה ישר בסקירה כלכלית. הוא בחר לעבוד רק עם יאנגו. "אני לא אוהב את סגנון העבודה של גט. הם אומרים לך בתחילת החודש 'תשלם לי כסף' ולא מעניין אותם אם יש לך עבודה או אין לך עבודה". גולר מתכוון למסלול התשלום המכונה "דמי סדרנות", אם כי גט מציעה לנהגים, לטענתה, מספר מסלולי תשלום.
"נוסעים אומרים לי לפעמים 'וואלה, נעים לדבר איתך'", מספר גולר. "אז אני אומר תנצלו את הזמן, אוטוטו לא יהיה לכם עם מי לדבר. כל הנהגים ייעלמו, וצריך להבין את זה. לא יהיו נהגי מונית! אני רוצה לעצב את הנוסטלגיה של המקצוע הזה. זה התפקיד שלי כל עוד אני על ההגה". גולר מתייחס לעננה הגדולה המרחפת מעל המקצוע: המכונית האוטונומית. "אני יודע שזה עניין של 6-7 שנים והמקצוע הזה נעלם, גם נהגי משאיות ייעלמו. יאנגו ברוסיה מפעילים כבר מוניות אוטונומיות וגם עושים כבר ניסויים פה בארץ". ועוד הוא מוסיף, "החזון של יאנגו הוא שאני אביא כמה שיותר אנשים, ויבוא יום שנהגים כבר לא יהיו, אבל אתה, בתור לקוח, תישאר. אז שופכים כסף בבונוסים על הנהגים, ממילא מתישהו ייפטרו מהם".
"נוסעים אומרים לי לפעמים 'וואלה, נעים לדבר איתך' אז אני אומר תנצלו את הזמן, אוטוטו לא יהיה לכם עם מי לדבר. כל הנהגים ייעלמו, וצריך להבין את זה"
ולאד גולר, נהג מונית
כמו מימון, גם גולר טרי על ההגה. גם הוא מצא את עצמו מתגלגל לעבודה הזו בעל כורחו בעקבות הקורונה. עד לפני שנתיים היה בעלים של חברה בין-לאומית להסעות ברכבי יוקרה, עצירת התיירות חיסלה לו את העסק. מה שמעיק עליו במיוחד הוא פרויקט חייו שנגדע. בשנים האחרונות נהיה גם יזם, ויחד עם מספר שותפים החל בפיתוח מערכת ממוחשבת לניהול נסיעות של עובדים בחברות גדולות.
לדבריו הוא מימן את הפרויקט באמצעות שתי הלוואות שאותן, בהעדר פרנסה, התקשה לממן. גולר מוסיף כי למרבה האירוניה יאנגו מפתחת גם היא מערכת ניהול נסיעות דומה מאוד לזו שהוא ושותפיו עבדו עליה בשנים האחרונות. האירוניה, אפוא היא שהוא עובד היום עבוד חברה שמסכלת את החלום שלו.
"יאנגו כבר 90% מוכנים למכונית האוטונומית מבחינה טכנולוגית", הוא קובע. "מה שעוצר את המהפכה הזו זה שבמדינה של תשעה מיליון תושבים יש בערך 20 אלף משפחות שמחר לא תהיה להן פרנסה. לזה תוסיף נהגים של אוטובוסים ומשאיות קטנות ותגיע בקלות ל-250 אלף אנשים בלי פרנסה".
הפלירטוט הקצר שלו עם עולם ההיי-טק גרם לו לשאת עיניים לכיוון הזה. שנה מאחורי ההגה התישה אותו. הוא במונית אורח לרגע ומתעתד להירשם בקרוב לקורס בקרת איכות, אחד ממקצועות ההיי-טק היותר זוטרים. הוא היה מעדיף להגיע לתפקיד נחשק יותר אבל "בגיל שלי, 46, קשה לנצח בחור מ-8200".
"את הסדרן צריך לפנק"
לפני כחודש יוגב שפר, בן 36 ממושב עין ורד, דומם מנוע, אחרי עשר שנים כנהג מונית, "עוד 10-15 שנה התחום הזה ייעלם", הוא אומר כשגם הוא מתייחס למכונית האוטונומית. "לנהג צעיר אין מה לחפש בתחום. מה, אני אמצא את עצמי בגיל 50 בלי כלום? גם ככה אין לי פנסיה".
השיחה עם שפר נערכת אחרי שעות ארוכות שבהן היה עסוק בעבודה ולא הצליח להתפנות. הוא עובד כעת עם אחיו בפיצוציה, סחוט ועייף אחרי יום עבודה. ולמרות זאת, אין לו כל כוונה לחזור לאחור. "אהבתי את המקצוע", הוא מספר, "בעיקר את האפשרות להיפגש כל יום עם אנשים חדשים. אבל זה 12-14 שעות עבודה ביום, שישה ימים בשבוע. בסוף אתה נשאר ביד עם 17-18 אלף ש"ח כל חודש, לפני מס".
"לנהג צעיר אין מה לחפש בתחום. מה, אני אמצא את עצמי בגיל 50 בלי כלום? גם ככה אין לי פנסיה"
יוגב שפר, נהג מונית לשעבר
הוא נציג מובהק של דור הנהגים החדש - החלום ושברו, אם תרצו. אחרי הצבא פנה ללימודי כלכלה ומנהל עסקים והתחיל התמחות בשמאות מקרקעין. "אחרי שמונה חודשים הבנתי שאני לא אוהב את זה. לשבת כל היום ולכתוב דוחות מול המחשב", הוא מספר.
המונית, לדבריו, הייתה המפלט לעבודה שנותנת קצת יותר אוויר לנשימה. בראשית הדרך פנה לעבודה בתחנה, אבל אז נקלע בכל הכוח לקונפליקט הבין-דורי שמאפיין את המקצוע. "הדיל הוא שאתה צריך לפנק את הסדרן", מספר שפר. "להביא לו בירה או בקבוק של יין או וויסקי, או סתם ללכת לקנות לו סיגריות. ככה כל שבוע. לא תפנק, לא תקבל - אתה תישאר כל היום בעיר עם נסיעות קצרות ולא נסיעה לשדה התעופה, למשל. כל הצעירים ברחו משם ועזבו לגט".
נהגים טוענים כי הענף מוצף בשחיתויות ובהעדפת מקורבים, או לפחות כך זה היה. אלנקווה קובע כי זה השינוי הגדול ביותר שהביאו איתן האפליקציות. "באו גט ואמרו, 'אני סדרן אוטומטי, למחשב אין מקורבים'. ברגע שהנהגים הבינו את זה, זה לאט לאט תפס תאוצה. בהתחלה לא כולם קלטו והפנימו את השינוי. היו הרבה אנשים בהתחלה שהיה להם חוסר אמון מוחלט. היום הנהגים כבר מבינים שמדובר בסדרן האולטימטיבי".
"פעם נהגים לא היו קמים בבוקר בשביל סכומים כאלה"
אחרי שעה על הכביש גולר נפרד לשלום מנוסעת בטיילת תל אביב. בינתיים עומד השלל על שני נוסעים בלבד. 112 שקל, לפני הוצאות ומסים. "רק בעוד שלוש נסיעות אני סוף סוף אגמור עם ההוצאות של המונית להיום ואתחיל גם להרוויח", הוא אומר.
אחרי שנפרד לשלום מהנוסעת הוא מתפנה לספר על מפגש שהתרחש יום קודם, כזה, שממחיש את עומק פער הדורות הפנים-ענפי. "אתמול באתי לשטוף את המונית ופגשתי שם נהג מונית די מבוגר שמסיע בעיקר תיירים. הוא סיפר שכשהיה צעיר קנה כמה דירות והיום הוא חי מזה. היום המונית עבורו זה בשביל לטייל. כשהוא שמע שאני מפרנס משפחה מהמונית, הוא אמר לי 'אני מוריד בפניך את הכובע, אתה עובד קשה'. תהיה איתי יום שלם ותראה כמה נשאר בכיס. לשבת פה (מצביע על בית מלון שעברנו לידו) בתור שומר, פר שעה עבודה, זה יהיה פחות או יותר אותו סכום".
אלנקווה מסכים שמצבם של הנהגים החדשים אכן קשה יותר בהשוואה לדור הקודם. "פעם נהגים לא היו קמים בבוקר בשביל סכומים כאלה", הוא אומר. האפליקציות אולי חוללו שינוי אדיר ומאפשרות לנהגים גמישות גדולה ושחרור מהפוליטיקה של התחנות, אך כל אלה באים על חשבון היציבות הכלכלית. מי שייכנס לקבוצות הפייסבוק של נהגי המוניות יגלה שהן מוצפות במרמור הרב שחשים הנהגים כלפי גט ויאנגו.
והימים ימי קורונה
ויש כמובן גם את הקורונה. זאת לא מרחמת על הנהגים כולם - הוותיקים ואלו שזה מקרוב באו. זה הנושא הבוער ביותר היום בקבוצות הפייסבוק, וגם בפרלמנט נהגים אקראי שאליו נקלענו, שם מעריכים את נזקי האומיקרון בירידה של כ-40%-50% בהיקף העבודה. וזה אולי האבסורד הגדול מכולם: למרות שיש גידול בביקוש למקצוע, הנהגים החדשים נאלצים להתמודד עם ירידה דרסטית בכמות העבודה בשנתיים האחרונות.
לפי נתוני משרד התחבורה ב-2020 הופקדו ברשות הרישוי כ-4,700 מונים - זאת לעמת כ-2,300 מונים בשנה קודם לכן. משמעות הדבר היא כי בשנת הקורונה הראשונה כמעט פי שניים יותר נהגים בחרו להפסיק לעבוד במקצוע, ולו רק באופן זמני. אם כן, יש פה שתי מגמות סותרות - עלייה בביקוש ללימודים לצד עזיבה משמעותית של התחום.
והירידה בהיקפי העבודה אכן ניכרת בשטח. התלוונו השבוע לשני נהגים עם צפייה להרבה עבודה, אך עם הסגר השקט ששורר בחוץ בסוף מצאנו את עצמנו בלי נוסעים ועם מספיק זמן פנוי לחזור לקשקש. "העובדה שאתה מישהו שבא מבחוץ מעניקה לך יתרון מסוים?" אני שואל את ולאד גולר. "זווית המבט שלי באמת אחרת לחלוטין".
לגולר, תושב רחובות, נשוי ואב לשתי בנות, דווקא יש הרבה על מה לשוחח עם נוסעיו. לפני שעלה ארצה הספיק להוציא שני תארים בפיזיקה, בעיקר כדי לרצות את ההורים, ולשחק הוקי קרח, מה שהוביל אותו לפני מספר שנים לתפקיד פרשן ההוקי של ערוץ הספורט. וזה, הוא מספר, היה גם חלום הילדות שלו, להיות כוכב טלוויזיה.
לאחרונה הצליח להגשים את משאת נפשו, בערך. תוך כדי הטלטלה שחווה כשנאלץ לסגור את העסק שלו, ואולי דווקא בגללה, מצא פנאי לפתוח ערוץ יוטיוב שבו הוא סוקר ברוסית את המצב בארץ ומפרשן את האקטואליה המקומית. הוא חש גאווה רבה במסלול החיים שעבר. "אחוז קטן מאוד של האנשים בעולם הזה עובדים בעבודות שהם באמת חלמו לעבוד בהן", הוא אומר. "אני הייתי במקום אחר, היה לי עסק, עבדתי במה שרציתי והרווחתי מה שרציתי. עכשיו אני אומר, 'פעם אחת לעשות משהו אחר, בסדר'. אני בתור עולה חדש, למרות שאני כבר 22 שנה בארץ, הצלחתי להגיע להישגים די טובים. כשאני מסתכל מהצד, וואלה הכול טוב. כנראה הייתי צריך לרדת למטה בכדי לעלות. יותר מדי טוב זה לא תמיד טוב".
"אני כבר מתחיל להרגיש חוסר סבלנות בעבודה הזאת, לא נראה לי שאשאר עוד הרבה זמן", מודה רפי מימון. "זו עבודה בלי הרבה מחשבה, וזה חסר לי. חסר לי הלחץ, למכור, לגבות. הלחץ גם יכול לשגע לפעמים, אבל לפחות הראש עובד".
גם אצלו במונית יש זמן פנוי בשפע ואנחנו מנצלים שליחות קטנה לראשון לציון כדי לתת קפיצה לאולם האירועים שלו. בדרך לאולם נכנסת שיחה, הערב יש ברית מילה ולחץ קל נרשם. אילוצי המצב העמידו את קיום האירוע בספק מחשש לבריאות העולל.
איך העבודה במונית השפיעה עליך?
"לא רק שאתה חוזר עייף, זה גם גורם נזק לגוף, לברכיים ולגב התחתון. אני מרגיש כאבים שאף פעם לא היו לי. הייתי עכשיו בארה"ב שלושה שבועות ולא הרווחתי בכלל. אין דבר כזה שמישהו ייתן לך יום חופש, אני עצמאי. כשהייתה לי את החברה הייתי טס לחו"ל והמשכתי להרוויח כי היו לי עובדים שכירים. יש לאיפה ללכת, אבל אם לא היה, הייתי נשאר במונית".
"בחודש האחרון התעסקתי הרבה עם חבילות וכל פעם מצאתי את עצמי מתבייש למסור חבילה. פתאום אתה שליח? היית מנכ"ל ובעלים של חברה. זה היה מביך, עד שתפסתי את עצמי והבנתי שאין ממה להתבייש. אני גם לא מסתיר את זה שאני עובד על מונית, סיפרתי את זה לכולם.
הוא מסביר שהשינוי העיקרי שעבר עליו הוא לא תולדה של השינוי התעסוקתי אלא של הקורונה: "זה הפך אותי ליותר מחושב, אני כבר לא אסע פעמיים בחודש לחו"ל, אולי רק פעם בכמה חודשים".
מימון, בן 60 ממושב גאליה, נשוי, אב לשלושה וסב לשניים, הוא באמת איש החיים הטובים, עם סיפורים על מעלליו בבתי הקזינו בבוקרשט ("כשאני מתחיל להרגיש שאני מפסיד אני עוצר") ועל המסעדות הנפלאות של באקו בירת אזרביז'אן. בשעות הפנאי הוא מנצל את רישיון הטיס האזרחי שלו כדי להטיס מטוסי אולטרא-לייט.
"הקורונה לימדה אותנו שכל שקל חשוב. אין מה לעשות. נהייתי חסכן בקורונה הזאת. לפני זה הייתי נוסע פעמיים בחודש לחו"ל. היום כל דבר מחושב"
רפי מימון, נהג מונית
"הקורונה לימדה אותנו שכל שקל חשוב. בבוקר אני לוקח נסיעות ב-50 שקל, ובלילה באולם אירועים אני לוקח 70 אלף שקל. אין מה לעשות. נהייתי חסכן בקורונה הזאת. לפני זה הייתי נוסע פעמיים בחודש לחו"ל. היום כל דבר מחושב. הסתאבנו. רק ברומניה הייתי איזה שמונה פעמים. גם בעתיד אנשים יחשבו לפני שהם מוציאים כסף".
הוא משתף בגילוי לב את מצבו הכלכלי. חייבים לו כמה מיליונים שהוא בספק כמה מהם הוא יזכה עוד לראות כדי להתמודד עם המצב נאלץ למכור נכסים שהחזיק. "אתה לומד הרבה מהמצב הזה ואני בעיקר הבנתי שצריך לחסוך לשעת צרה. בהחלט אפשר להגיד שהגזמתי. הבנתי שצריך לשים כסף בצד ולא רק לקנות נכסים. אם הייתי שם כסף בצד לא הייתי עובד במונית". ביציאה מראשון אנחנו ניגשים לעשות סיכום. מסתבר שניצחתי במשחק הניחושים הקטן שלנו. 3-2. עשרה חודשים על המונית, גם מימון מודה, כנראה לא פיתחו את האינטואיציה שלו עד כדי כך.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv