במשך שנתיים וחצי לוסי קליקה לא ראתה אור יום. לוסי, שהייתה נערה יהודייה במלחמת העולם השנייה, הסתתרה מהנאצים במחבוא מתחת לאדמה באודסה עם עוד שבעה יהודים, במשך שנתיים וחצי.
ממרתף שגודלו 17 מ"ר כתבה קליקה, לאור נרות וגפרורים, יומן. "כשירדנו לחושך הזה, כל דקה נמשכה כמו נצח", סיפרה בעדותה ביד ושם, "אחרי היום הראשון שלנו במרתף התחלתי לכתוב את היומן שלי וכתבתי – 'אלוהים, עברה חצי שעה, עברה שעה!'"
ב-16 באוקטובר 1941, לאחר מצור של שבועות אחדים, כבשו את אודסה הרומנים, בעלי בריתה של גרמניה הנאצית. לוסי הייתה רק בת 17. אחרי לילה ארוך ומלא בקולות ירי, גונבה לאוזניה של לוסי (לוסיה) שמועה שהגרמנים הגיעו העירה: "עמדתי בשדרות אלכסנדר, וראיתי איך הכוחות הגרמניים עוברים ברחובות בכל הדרם, יחד עם הטנקים והתותחים שלהם. התושבים עמדו ברחוב והושיטו את ידיהם לחיילים, חלק מהאזרחים אפילו נתנו לחיילים קציצות ועוגות".
"ב-17 באוקטובר הופיעו פתאום ברחובות קבוצות גדולות של יהודים שהוקפו מכל עבר בחיילים עם נשק שדחפו אותם לאיזה מקום", מספרת לוסי ביומנה. "גרנו במרכז העיר וראינו בכל פעם עוד ועוד קבוצות. למוחרת הבנו שאותם אנשים נמצאים בבית הסוהר – בלי מים ומזון ובלי כלום".
תרשים המחבוא של לוסי קליקה
"נולדה לי המחשבה לברוח מהכלא"
מאוחר יותר גם לוסי מצאה עצמה כלואה יחד עם כמה עשרות אלפי יהודים בתאים הצפופים של בית הסוהר, אך היא החליטה לפעול: "נולדה לי המחשבה שאני אברח מהכלא, אקח אוכל ואחזור חזרה".
היא סיפרה כי הגרמנים אפשרו לתושבי העיר הרוסים להגיע ולהעביר מזון לאסירים, והניחה שתוכל להסתנן החוצה מבית הכלא יחד איתם: "עטפתי את הראש במטפחת, הוצאתי כמה קצוות שיער, לקחתי סלסילה – וברגע שהחייל קרא 'רוסים!' פשוט הלכתי".
ביציאה מבית הכלא גילתה שהגרמנים דרשו מהמבקרים להציג מסמכים שמעידים כי אינם יהודים, ולה לא היו כאלה. "היה תור ארוך של רוסים שעמדו עם מסמכים, ובסוף רואים ילדה צעירה שקוראים לעברה 'Jude, Jude' ומכים בה". באינסטינקט הישרדותי פנתה לוסי אל השוטרים הגרמנים בתחבולה חדשה: "עמד לידי שוטר ואמרתי לו שאני קטנה ושאין לי מסמכים! לא אמרתי את המילה 'פספורט' כי יש לי מבטא יהודי עם רי"ש גרונית, אבל אמרתי שאני קטנה ושאין לי ניירת. הצקתי לו כמה פעמים, ואישרו לי ללכת".
לוסי יצאה והצליחה לאחר מכן לחזור לבית הסוהר, אך שוחררה עם שאר האסירים כמה ימים מאוחר יותר. היא מספרת שהחיים באותה התקופה בעיר היו קשים מאוד. היהודים אולצו לענוד טלאי צהוב ולא עבר זמן רב עד הפקודה שהורתה להם להתכנס יחדיו לפינוי: "ב-10 בינואר 1942 היה צו ולפיו כל היהודים צריכים לצאת מהדירות שלהם וללכת לגטו. עם זאת, אחותי אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום – בעיר יש שמועות שהפרטיזנים ישחררו את אודסה בעוד שבוע-שבועיים, ולכן החלטנו ללכת למרתף הסודי שלנו".
מצטופפים במרתף
המרתף היה ממוקם באמצע החדר של בני משפחת קליקה, בדירה שחלקו עם משפחה יהודית אחרת, משפחת קנטרוביץ', שהצליחה לזייף מסמכים שמראים כי מוצאה קראי ולא יהודי. ג'ניה, אימה של לוסיה, ואחותה ריבה הורידו למרתף ציוד שיספיק לשבועיים – מזון, מים, כריות ושמיכות. האחיות קנטרוביץ', ילנה ואולגה, יחד עם אימן מרים, סגרו את דלת המרתף מעל לראשן של בנות משפחת קליקה, הציבו ספה קרועה מעל הכניסה, וסיכמו כי יתראו בעוד שבועיים. הן לא תיארו לעצמן שהפעם הבאה שיפגשו בשכנות תהיה מפתיעה כל כך.
"פתאום התחלנו לשמוע מעלינו צעדים, 'טופ-טופ-טופ', ומבפנים הבטן התהפכה. אנחנו שומעים שמזיזים את הספה שלנו. נכנסנו להלם – ואנחנו רואים שמרימים את הרצפה מעלינו, ושאלנו את עצמנו 'מי אלה יכולים להיות?' התברר שאלה היו ילנה ואולגה, שהורידו למרתף את דודה שלהן, מניה".
לוסיה סיפרה כי לצידה של דודה מניה בת ה-80 ירדו למרתף גם צילה, דודה אחרת של השכנות, שעצבנה מאוד את האישה המבוגרת. "המצב היה ממש קשה עם המניה הזו, שהייתה במקצועה מוכרת בשוק. היא ממש שנאה את צילה שהייתה אינטליגנטית והייתה לה אחות בארצות הברית. מניה לא יכלה לסבול את זה שצילה הייתה עושה לעצמה מקלחת קטנה בלילה, עם מטפחת שטבלה במים קרים. היו מתחילות צעקות ביידיש, הן הגיעו לידי עלבונות, כמעט קללות. היינו צריכות לבוא ולהרגיע את מניה, אחרת היה סקנדל".
מאוחר יותר הצטרפה למרתף עוד משפחה יהודית בת שלוש נפשות – מריה האימא, הילדה לודה בת 12 ואיזיה הקטן שהיה רק בן 3: "איזיה כל הזמן רצה לדבר. כשדפקו לנו שהגרמנים באו, הוא נבהל מאוד, והוא חיבק את אימא בצווארה ורצה תמיד להגיד לו משהו. פעם אחת האימא רצתה לחנוק אותו – היא שמה עליו כרית, אבל הדפנו אותה והרגענו אותו כשבאו הגרמנים, שכן המרתף שלנו היה קרוב ליציאה, ואם עמד שם מישהו – היו שומעים הכול".
הטבח באודסה
באותם ימים התרחש בעיר מה שכונה לימים "הטבח באודסה". הרומנים האשימו את היהודים בפיצוץ במפקדה של הצבא הרומני באודסה, שהתרחש ב-22 באוקטובר 1941. בתגובה החליטו הרומנים לרצוח עשרות אלפי יהודים. 19 אלף יהודים נלקחו לנמל ונשרפו, 16 אלף יהודים נלקחו לפרוורים ונטבחו וכמה אלפי יהודים גורשו למחנות מסביב לאודסה. ב-23 בפברואר 1942 הוכרזה אודסה "יודנריין", כלומר עיר נקייה מיהודים.
בינתיים במרתף הצטופפו שמונה נפשות והן חיו בו לכל אורך המלחמה. כמה שותפי סוד דאגו לספק למשפחה אוכל ולדאוג להזהיר אותם מפני סיורים של חיילים גרמנים: אחותה של מריה שהחזיקה בדרכון גרוזיני, סוניה – שהבן שלה היה מאורס לריבה, אחותה של לוסי, וכן רוברט – אחיהן של השכנות היהודיות ילנה ואולגה, שגרו באותה הדירה שבה הסתתרה לוסי ודאגו לעדכן את השמינייה בכל עת: "אנחנו צותתנו שעות לדברים שהם מספרים – לפעמים הם דיברו ממש חזק כדי שאנחנו נשמע, כי הם ידעו שאנחנו עומדים תמיד ומקשיבים. אם הם היו צריכים להעביר שיש סיורים גרמנים, אז היו דופקים לנו. כשמניה התחילה לצעוק ביידיש במרתף, אז הם היו דופקים לנו בחזרה", סיפרה לוסי.
"בשלב מסוים הם התחילו לרדת אלינו יותר כשהיה יותר רגוע", סיפרה בעדותה. "אנחנו היינו מרימים את הרצפה ששימשה גג למרתף והם היו מורידים לנו עיתונים רומניים. מתישהו בסוף 1942 קראתי באחד העיתונים על המפלגות הגרמניות והרומניות ברוסיה: 'תודה לאל שנעלמו הכתמים על השמש האודסאית מהגטו של בוגדנוב שהכיל 300 אלף איש'. ביומן שלי כתבתי שהם לא שמו לב לכתם קטן מהמרתף שלנו".
לאחר מכן הופיעה באודסה גם אישה ושמה דרינה – יהודייה שהגיעה לעיר כי הייתה נשואה לחייל רומני והצליחה להסתיר את זהותה. "ביקשו ממנה ללכת לעזור לחיילים בתרגום בזמן המעצרים כי היא ידעה גם רומנית, וכשהיא הגיעה לחדר של משפחת ה'קראים' – היא הרגישה שהם יהודים, והתחילה לבקר אותם כאורחת".
לוסי מספרת כי בזמן אותם מעצרים דאגה דרינה לחבל במלאכת התרגום, כדי להבריח את החיילים הרומנים. הדבר עורר את חשדן של ילנה ואולגה, והשתיים החליטו לחשוף לפני דרינה את זהותן: "תחילה אולגה וילנה אמרו שהן יהודיות, ואז גם דרינה אמרה שהיא יהודייה, אבל עוד לא סיפרו לה מה יש להם במרתף! בסוף הבינו האחיות שצריך לספר הכול לדרינה, כדי שהיא תוכל להרחיק את החיילים מהמרתף. היא הייתה בהלם, אמרה שדמיינה הרבה תרחישים, אבל לא דבר כזה".
מרגישים את הסוף
לוסי מספרת שחודש לפני השחרור כבר הרגישו במרתף את סוף. "שמענו שהכוחות שלנו קרובים, אז המשפחה החליטה לצאת מהבית ולהשאיר את המרתף פתוח", לדבריה, השמינייה יצאה מהמרתף לכמה רגעים, הסתכלה מהחלון וראתה שבחוץ יש גרמנים, ולכן כולם החליטו להיכנס חזרה, כשבחוץ מרים סוגרת אחריהם את הפתח: "איכשהו היא הצליחה להזיז את הספה, בזמן שהגרמנים ירו וצעקו שהיא לא פותחת את הדלת. מזל שהם עשו רעש – ככה לא שמעו את הספה זזה. הגרמנים נכנסו וערכו חיפוש, אבל היא אמרה להם שהדירה ריקה. רק התפללנו שלא יזיזו את הספה הקרועה. היא אשת שוק, ולכן ידעה לשכנע אותם – היא הובילה אותם במסדרון לחדר אחר. אחרי החיפוש גילינו שכשסגרנו את המרתף, אז הבלטה עמדה עקום".
בחודש אפריל 1944 החלו באודסה להרגיש את רוחות השחרור. "יומיים לפני שחרורה של אודסה הורידו לנו למרתף עוד שני רוסים ואת בעלה של דרינה, שהיה חייל רומני, מחשש שייקחו אותם לגרמניה. הם היו בשוק, אף אחד לא האמין שלא יצאנו מפה 820 יום. הם רצו לצאת החוצה, ולא נתנו להם – אמרנו שהם ייצאו רק איתנו!"
יום השחרור
לוסי נצרה בליבה את הזיכרון מיום השחרור של אודסה: "ב-10 באפריל 1944 הגיעו הכוחות שלנו, אולגה וילנה באו בפעם האחרונה למרתף, אמרו לנו 'בואו, האנשים שלנו פה!' – ואנחנו היינו בהלם. באותו היום הגיעו אלינו הביתה עיתונאים עם שכן יהודי ששב לאודסה, וגם הם היו בהלם ממה ששמעו מאיתנו".
לוסי מספרת שאחותה ריבה ישבה על רצפת המרתף ועזרה לעיתונאים לרדת ולתעד את מה שעבר על המשפחה. "הם צילמו את הכול, ואחרי תקופה מסוימת הופיע אצלנו מכתב בבית – מתברר שאחותה של צילה קראה את הכתבה וגילתה שהאחות נשארה בחיים".
כשתמה המלחמה סיימה לוסי את לימודיה בתיכון ולאחר מכן התקבלה ללימודי רפואה. במשך 34 שנה עבדה בבית חולים לילדים באוקראינה והייתה רופאה מוערכת מאוד. היא נישאה ליוסף שטרך, רופא שיניים במקצועו, ונולדו להם שני ילדים – ולרי ואמיליה. אמיליה הלכה בעקבות אימה ולמדה רפואה גם כן. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1992 והשתקעה בפתח תקווה, שם גרה לוסי עד שהלכה לעולמה בשנת 2015.
הספר שכתבה לוסי, "820 ימים מתחת לאדמה" נפתח בהקדמה של אודיסאי אחר, יצחק שוהם, שכתב: "בברית המועצות, על רקע האנטישמיות הממלכתית ההולכת וגוברת, הרשויות לא ראו בעין יפה את אזכורי השתתפותם של היהודים במלחמת העולם השנייה ולא פורסמו הנתונים הנוגעים לממדי השואה. על המצבות שהוצבו על בורות הירי במקומות השמדתם ההמונית של יהודי ברית המועצות היה כתוב רק 'כאן מצאו את מנוחת העלמין אזרחי בריה"מ החפים מפשע שנרצחו בידי הפולשים הגרמנים הנאצים'".
הסיפור של לוסי קליקה יכול היה להיכתב גם באודסה של שנת 2022, עם הפלישה של רוסיה לאוקראינה. מאות תושבים אוקראינים מסתתרים גם בימים אלה במרתפים, מחכים עד יעבור זעם. כבר חודשיים שהעיר מותקפת מהאוויר ומהים, החיים בה כאילו נדמו, והאויבים אינם מרחמים על תושבי העיר, השוכנת לחופי הים השחור. אף אחד לא האמין שיותר מ-70 שנה אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, התמונות הללו יחזרו.