את השבת האחרונה רז בירן מקיבוץ משמרות כנראה לא ישכח עוד הרבה-הרבה זמן. ב-4 לפנות בוקר כשעם ישראל עוד היה שקוע עמוק בחלומותיו, הוזעק בירן ממיטתו ונקרא למכמורת. זמן לא רב קודם לכן חדר נחש צפע לאחד הבתים במושב והכיש את לירן כהן, בעל הבית. כהן כבר היה בבית החולים כשבירן הגיע למקום והחל במלאכתו, שאותה רואה כסוג של עבודת בלשות.
"תחקרתי את בת הזוג של המוכש ואת אחותה", הוא מספר. "תמיד כשאני מגיע לאירוע אני מנסה להבין מול מה אני עומד - איזה נחש זה, צבע, גודל, מה הייתה הסיטואציה. אבל במקרה הזה לא היה ממי לקבל מידע כי הבחור כבר היה בבית חולים. אבל ניחשתי שזה כנראה צפע, כי זה באזור הזה יש בעיקר צפע. ועדיין, נכנסתי לבית בלי ידיעה מהו גודל הנחש".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"התחלתי סריקה מהירה"', הוא משחזר, "ולאט לאט אני מגלה עוד פרטים שמלמדים על גודל האירוע. מצאתי משקפיים מוטלות על הרצפה וראיתי פתאום קיא ודם. על הספה הייתה שמיכה ונופל לי האסימון שהאדם שכב על הספה כשהגיע הנחש והכיש אותו. אז התחלתי בסריקות וגיליתי שהנחש עדיין מתחבא בספה. המצחיק הוא שבחדר ליד ישן ילד בוגר כל הזמן הזה ולא שמע כלום".
המקרה במכמורת היה השני ברצף די חריג של ארבע הכשות בראשית השבוע הזה. משישי ועד שני - בכל יום מקרה קשה של הכשה, כך יום אחר יום. אבל בירן מבהיר שלא מדובר בעניין כה חריג, כפי שאולי נדמה. "יש בארץ כ-300 הכשות בשנה", הוא מסביר, ועם זאת חשוב לו להדגיש, "בממוצע פחות מאחוז אחד מהמקרים מסתיים במוות".
אוהב נחשים
כבר תשע שנים שהוא לוכד נחשים, באמתחתו גם תואר בביולוגיה וכמעט-כמעט שהיה וטרינר. אהבת בעלי החיים, כפי שהוא מעיד, ובעיקר בעל החיים הלא כל כך פופולרי - בלשון המעטה - הזה, טבועה בו חזק ביותר. אך הפחד, במקרה של המקצוע שלו, טוב לעסקים ועם הפחד מגיעה גם הבורות - וגם היא מכניסה לא מעט. ובכל זאת, כאיש בעלי חיים את העבודה שלו הוא מנצל גם להסברה.
- שתי הכשות בתוך שעות, בנתניה ובמכמורת: שני גברים פונו במצב קשה
- לוחם בחיל האוויר במצב קשה לאחר שהוכש ע"י נחש
יום שלישי השבוע, ובשעת צוהריים מאוחרת בירן שוב נקרא למשימה, הפעם קרוב לבית. שני חברים ותיקים במשמרות גילו נחש בחצר והזעיקו אותו. הפעם המלאכה הייתה קלה במיוחד והחשוד נתפס במהרה. אלא שאז התברר שמדובר בכלל בטעות בזיהוי. ה"נחש" הוא קמטן - לטאה נטולת רגליים שהמראה המאוד נחשי שלה גזר עליה מפגשים תכופים עם לוכדי נחשים מאוכזבים שציפו לצפע או לפתן וקיבלו במקומם לטאה חביבה ובלתי מזיקה.
"לאט לאט אני מגלה עוד פרטים שמלמדים על גודל האירוע. מצאתי משקפיים מוטלות על הרצפה וראיתי פתאום קיא ודם"
רז בירן, לוכד נחשים
את הבורות הזו מבקש בירן למנוע. בכלי הקטן שבו כלוא עכשיו הקמטן המסכן יש מין חלון שמאפשר לצפות בחיה. מאחר ומזג האוויר האביבי מוציא בשעת צוהריים כזו את האנשים מהבתים ושבילי הקיבוץ מתמלאים ילדים, בירן אוסף סביבו חבורה קטנה והוא מציג להם את מה שזה עתה נתפס. "אני תמיד מסביר לילדים מה הם רואים ועושה להם מבחן".
"אחרי לכידות חשוב לדבר ברוגע וברהיטות, כדי שאנשים לא יילחצו ויבינו שזה לא סוף העולם", אומר בירן בן ה-54. "במסגרת ההסברה שאני נותן אני תמיד מבהיר שנחשים לא רודפים אחרי בני אדם. אין להם עסק איתנו וכל הכשה היא טעות של הנחש, שהגיע לאן שלא היה אמור להיות ונלחץ".
"על הספה הייתה שמיכה ונופל לי האסימון שהאדם שכב על הספה כשהגיע הנחש והכיש אותו. אז התחלתי בסריקות וגיליתי שהנחש עדיין מתחבא בספה"
רז בירן
אבל בני האדם, בכל זאת, לחוצים קצת יותר. תוך כדי שאנחנו מדברים מקבל בירן טלפון מעוד אדם מעט מבוהל ומבולבל שמצא נחש בחצר הבית שלו בקרית חיים. כך נראים החיים של לוכדי הנחשים בימים אלו. מאי הוא חודש מועד לפורענות, הנחשים מתעוררים משנת החורף ויוצאים ממחבואם, רעבים ומבוהלים הם זוחלים לעבר המזון וההזדווגות המיוחלים - והמפגשים עם בני האדם הולכים ונעשים תכופים יותר ויותר.
נחש ביום ההולדת
שלושה ימים לאחר מכן, בתום עוד לכידה מוצלחת, עם קפה ועוגה מתחת לפרגולה בקיבוץ משמרות, שבת כבר נראית רחוקה, אך עבור בירן זו הייתה כאמור שבת שתיזכר עוד זמן רב. מקרה ההכשה במכמורת היה רק הסיפתח. כשחזר כבר חשב שיוכל לחגוג במסיבת יום הולדת 10 לבתו שנקבעה לאותה שבת. אבל כשהטאבון כבר בער, והפיצות - שעל הכנתן היה מופקד בירן - המתינו לאפייתן, שלח אותו הטלפון ללקוחה במושב בית חרות.
התמונה שנשלחה הראתה שמדובר באותו קמטן שמתעתע בכולם, אבל זה לא עזר לו במקרה הזה. "הלקוחה הייתה מבוהלת נורא ואמרה 'לא מעניין אותי, אתה בא'. התחלתי לפרק את הדק שלהם עם מברגה וכמובן לא ראיתי כלום כי הוא נעלם. אבל היה לי ברור שהוא ייצא שוב".
בירן עזב את הלקוחה וחזר לקיבוץ כדי להתחיל את יום ההולדת, אבל אז התגלה נחש ממש בבית שבקצה השביל בקיבוץ. הפעם לפחות זה היה קל"ב. אחרי שנמצא הנחש - זעמן זיתני במקרה הזה - כשיום ההולדת עדיין בעיצומו, הוא נקרא לשוב לבית חרות, כדי לטפל באותו קמטן חמקמק, שהפעם אחרי מאבק קל נתפס סוף סוף.
אלא שאז, לקראת ערב, ובעיצומה של מסיבת יום ההולדת הגיע עוד טלפון, הפעם מהמושב אליקים - קריאה מספר 5 להיום - ובירן נדרש לאתר צפע שחמק לו מתחת למדיח הכלים של אחת ממשפחות המושב: "מטבח זה אחד המקומות המורכבים שיש ונחשים אוהבים להסתתר שם". המרדף נמשך שעתיים מבלי שנמצא לבסוף הפושע. כדי למצוא אותו, מספר בירן, גם נקרא בשלב מסוים הנגר שבנה את המטבח כדי לפרק את הארונות - גם זה לא עזר.
כל זה נשמע אולי מלהיב. אבל הנחשים מסתובבים בינינו רק בקיץ, כך שהכנסה טובה זה לא, וכמעט כל הלוכדים עובדים בתחום כסוג של תחביב שגם מכניס ומוצאים את פרנסתם במקומות אחרים. במקרה של בירן מדובר בהיי-טק: כבר יותר מ-20 שנה שהוא בתחום המכשור הרפואי. "הלכתי ללכוד נחשים כי רציתי קצת עבודה פיזית ולקום מהכיסא. בחברה שאני עובד בה יודעים שכשיש קריאה אני יוצא ואחרי זה משלים את השעות".
"אני לוכד נחשים כי רציתי קצת לקום מהכיסא. בחברת ההיי-טק שלי יודעים שאני יוצא כשיש קריאה ואח"כ משלים את השעות"
רז בירן, לוכד נחשים
נחש בכיתה ב'
"יש שני סוגי אנשים שהולכים להיות לוכדי נחשים", מסביר אביעד בר. "יש את המורעלים, כמוני, שכבר בכיתה ב' גידל בנחש וכל חייו סביב זה, ויש את אלו שעושים את זה מתוך שיקול כספי - בעיקר אנשים שעובדים גם כמדבירי מזיקים".
בר (48), תושב בית נחמיה, התחיל ללכוד נחשים כבר בתיכון. אחרי 30 שנה בתחום הוא אחד המדריכים בקורס ההכשרה שאותו מחויב לוכד לעבור כדי לקבל את הרישיון מטעם רשות הטבע והגנים. הקורס, אגב, נערך שלוש פעמים בשנה במוזיאון הטבע של אוניברסיטת תל אביב. בישראל רשומים כ-360 בעלי רישיון בתוקף, אך לא ברור כמה מהם אכן עובדים כלוכדים.
"האדרנלין במקצוע הזו, לא נעים להגיד, זה הרבה פעמים בכלל לא כלפי הנחש אלא מזה שאתה מגיע לתת הופעה", אומר בר. "אתה מגיע למישהו הביתה, כולם בהיסטריה ואתה סוג של סופרמן שבא להציל את המצב. זה עובר לך באיזשהו שלב - אחרי שלכדת אלף צפעים זה כבר נשחק. כל אומן שמופיע יש שלב מסוים שהוא משתעמם גם מעצמו".
"אחד הדברים שאני נאבק בהם בקורס זה להכניס לראש שהבנאדם התפקיד שלו הוא לבוא, ללכוד את הנחש, לשים אותו בקופסה בצורה הכי בטוחה, לקבל את התשלום שמגיע לו ולשחרר את הנחש בטבע", הוא מסביר. "אבל כשאתה נכנס ליוטיוב ורואה סרטונים של כל מיני לוכדי נחשים אתה רואה הופעות שלמות. איך הוא לוכד את הנחש עם המקל ואז עומד ומנופף בו ומסביר כל מיני דברים. יש לוכדים שממש עוברים על החוק ומראים איך חולבים את הארס של הנחש. דברים שלא קשורים, זה לא מה שהלקוח ביקש ממך".
אחרי 30 שנה אילו מקרים של לכידות הכי נחרטים בזיכרון?
"הלכידות בכאילו זה הדבר הכי משעשע. היה לי מקרה של מישהו שהתקשר בפברואר ואומר לי שיש רעש של נחש בסלון והם לא מוצאים אותו, ולא יעזור שאמרתי לו שבפברואר אין נחשים. הוא התעקש שאגיע. היה ברור לי שאין נחש. בסוף התברר שזה היה רעש מהאוזניות האלחוטיות של הבנאדם שעשו צליל כזה כל פעם שהוא עבר ליד הרמקול".
"הפוביות של אנשים גורמות לדברים הזויים", הוא מספר. "הייתה משפחה בתל אביב שעמדה וחיכתה לי שעה וחצי שאבוא ללכוד נחש. כל המשפחה התרכזה במטבח והסתכלה מהחלון. עד שהתברר שלילד היה נחש גומי שהוא השאיר על הדשא בחצר. עוד צפע או פחות צפע זה כבר לא משנה, את החיה הזו אני כבר מכיר, זה פחות משעשע אותי".
"הייתה משפחה בתל אביב שעמדה וחיכתה לי שעה וחצי במטבח שאבוא ללכוד נחש, והתברר שלילד היה נחש גומי שהוא השאיר בחצר"
אביעד בר
מילא שעשוע, אבל אי אפשר להתעלם מזה שמדובר גם בעבודה מסוכנת.
"הרבה מהלוכדים הם כאלו שכבר חוו הכשות וכל תהליך העבודה הוא גל סינוס כזה שאתה מרגיש בנוח עם החיה עד הרגע שאתה כמעט וחוטף הכשה - ולכולם יש את ה'כמעטים' האלה - ואז אתה נהיה שמרן יותר. עוברים עוד 50 צפעים ושוב יש עליה ב'שוויץ' ואתה מרגיש בנוח - ושוב יש עוד כמעט הכשה. השאיפה היא שהפיק של הסינוס יעצור לפני שהוא מגיע עד הכשה ממש".
"מפגש כמו בסרטים"
"הדבר הכי חשוב במקרים האלו זה לשמור על קשר עין עם הנחש", אומרת מרילין טמסיט משדרות כשאני מנסה להבין איך מתמודדים עם פחד בסיטואציה המוזרה הזו. "כשאני מגיעה למצב של אחד על אחד עם הנחש זה מפגש כזה כמו בסרטים. אני מרגישה שמשהו קורה לי פיזית בגוף וכאילו אני מדברת איתו. אני אומרת לו 'אני לא אפגע בך. בוא נעשה איזה הסכם בינינו ושהכול יילך חלק, סך הכול באתי לשמור פה על הילדים'. יש לי הרבה אמפתיה לנחש, כמו שאני מבינה את זה המטרה שלנו היא לשמור על הנחשים, לא פחות מלשמור על האנשים. זה כמה שניות של הצפה רגשית מאוד חזקה, אחרי הכול אני אישה".
טמסיט בת ה-41 מגדירה את עצמה "מכורה, מתה על נחשים". היא אחת מ-15 לוכדות בארץ, לפחות לפי רישומי רט"ג. למקצוע הזה הגיעה לפני כ-11 שנה אחרי תואר במנהל ציבורי ופלירטוט מקצועי קצר עם תחום היהלומנות. הבן שלה בן ה-14, היא מספרת, מכיר כבר מגיל 5 את כל סוגי הנחשים בארץ ומתלווה לאימו לכל הלכידות. "פעם אחרי לכידה הלכנו אליי לתלמוד תורה עם הדלי והלכנו לשחרר את הנחש, כל בית הספר על הגדר, איזה 400 ילדים עומדים מרותקים. אי אפשר שלא לאהוב נחשים. יש בו משהו ממית, אבל יש בו גם את היכולת להחיות, מהארס מכינים נסיוב, שבמקרה הכשה מציל חיים. והוא גם מאלף, במרקם, ביופי שלו. עם נחשים אף פעם לא משעמם".
"פעם אחרי לכידה שחררנו את הנחש ליד התלמוד תורה. כל בית הספר על הגדר, 400 ילדים מרותקים. אי אפשר שלא לאהוב נחשים"
מרילין טמסיט, לוכדת נחשים
היא בהחלט דמות חריגה מאוד במקצוע הזה. בצעירותה חזרה טמסיט בתשובה והיום היא מגדירה את עצמה חרדית. מה שלא מפריע לה גם לגדל שני נחשים בבית. "אנשים שואלים אותי איך אני לא מפחדת. אבל זה משהו אחר, זה לא פחד. 'לא הנחש ממית אלא החטא'. זה כתוב בגמרא, כך שהוא לא באמת הבעיה שלנו. הציטוט הזה אפילו מופיע על הדלי שלי".
ובכל זאת, היהדות לא בדיוק עשתה עם החיה הזו צדק, רש"י קרא לנחש "ארור מכל" והקבלה רואה בו את התגלמות השטן, לא פחות. כל זה, עושה רושם, לא מזיז לה יותר מדי. "בוא, הוא עשה טעות", היא אומרת. "אתה רואה עליו בעיניים את החטא. יש נחשים שאתה רואה עליהם סימנים של איפה שפעם היו הרגליים, את ההתפצלות שלו בלשון ואת זה שאין לו חוש ריח. אבל נחש זה כבר אתוס, הוא כבר יותר חזק מזה. השם לא ברא אותו? הוא לא רלוונטי? כנראה שהוא מספיק חשוב בכדי להשאיר אותו בעולם. הקדוש ברוך הוא נותן חיים וגם יכול לקחת אותם".
"אנשים שואלים אותי איך אני לא מפחדת, אבל 'לא הנחש ממית אלא החטא'. זה כתוב בגמרא. הציטוט הזה אפילו מופיע על הדלי שלי"
מרילין טמסיט
"מחסן של גן זה גיהינום"
כמו כל עמיתיה למקצוע גם טמסיט מוצפת לאחרונה בפניות. הווטסאפ שלה מוצף בסרטונים ששלחו אנשים מודאגים שפתאום גילו משהו מתפתל להם בבית או בחצר ומנסים להבין מה יש לעשות, אך לכידות ממש עוד לא היו לה בעונה הנוכחית, אז נותר להיזכר בחוויות מהעבר.
"אני מקבלת מלא מלא תגובות. אנשים לא מצפים לראות אישה, בטח לא חרדית. בקריאה אחת כולם שלפו מצלמות לצלם את האקשן"
מרילין טמסיט
"הגעתי לגן ילדים ומספרים לי שהגננת ראתה נחש בגן, וראתה שהוא נכנס למחסן", היא משחזרת. "עכשיו, מחסן של גן זה גיהינום. כל הגננות משוכנעות שיש נחש במחסן ועכשיו בוא תמצא נחש במקום כזה. לקח לי אולי שעה וחצי לרוקן את כל המחסן לגמרי. החדר ריק - ואין נחש. אתה רוצה לדעת שהילדים בטוחים ואתה נותן את הנשמה, אבל הרבה פעמים העבודה הזו מתסכלת".
זה כנראה לא מקרי שחלק גדול מהסיפורים שלה מגיעים דווקא מגני ילדים. גם עבורה לכידת הנחשים היא עיסוק צדדי. עיקר התעסוקה שלה הוא עסק עצמאי שהיא מנהלת להפעלות לילדים בנושא בעלי חיים שפועל ברחבי הדרום, בעיקר בבתי ספר ובגנים מכל זרמי החינוך.
אנשים לא מופתעים לראות אותך לוכדת נחשים?
"אני מקבלת מלא מלא תגובות. אנשים לא מצפים לראות אישה, בטח לא חרדית. קיבלתי פעם קריאה וכשהגעתי למקום והתחלתי לעבוד כולם שלפו מצלמות לצלם את האקשן, כי היו בטוחים שאני לא אצליח לתפוס את הנחש. יש גם חברות ששואלות אם זה צנוע, אבל מבחינת ההלכה אין שום דבר שאוסר ללכוד נחשים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv