נגן הסקסופון יובל כהן הוא מוסיקאי נחשב בעולם הג'אז, נצר למשפחה שעושה כבר שנים חיל בז'אנר המוסיקלי הזה ושמאחוריו אין-ספור אלבומים, פרוייקטים והופעות בארץ ובעולם. במקביל הוא גם מלמד בשורת מוסדות מובילים בישראל ומכשיר את הדור הבא של המוזיקאים. כשהתייצב לפני כשנה ליום הלימודים הראשון בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב ציפתה לו הפתעה מטלטלת. כשנכנס לכיתה להציג עצמו בפני תלמידיו החדשים והחל להקריא את שמותיהם המתין לו בסוף הרשימה שם מוכר. "פתאום קפץ לי השם הזה, דמלין. כמה דמלין כבר יכולים להיות?" הוא מספר. "פשוט הייתי בהלם. ואז פתאום, מיה דמלין. אני קולט שאני נכנס להילוך איטי ונהיה לי עור ברווז כזה ואני אומר 'יואו, איזה קטע'. היא הייתה במקרה האחרונה ברשימה, לא יודע למה, והייתי חייב לעצור, לעשות פאוזה ולנשום שניה אחת. זה היה לי ממש הלם".
תחילתו של הסיפור הזה לפני יותר מ-30 שנה, אז היה כהן תלמיד תיכון בבית הספר לאומנויות תלמה ילין. בכיתה המקבילה למד חבר ילדות ותיק, דיויד דמלין. "אני ודיויד גדלנו ביחד ממש", מספר כהן על חברו. "הכרנו בתזמורת הנוער ביפו כשהיינו בערך בני 12-13. דיויד ניגן בקרן יער ואני ניגנתי בסקסופון. שנתיים-שלוש לאחר מכן כבר הגענו לתלמה ילין אבל כל הזמן הזה, צריך להגיד, לא היינו חברים קרובים. לא היינו חברי נפש שנפגשים בבית אחד של השני, אבל הייתה לנו הרבה היסטוריה ביחד".
"בתור ילדים נסענו יחד עם תזמורת הנוער לארצות הברית והתארחנו בלונג איילנד אצל משפחה יהודית", הוא נזכר. "זה היה ביום כיפור, ובגלל שזה היה ישר אחרי הבר מצווה סחבתי איתי לשם את התפילין והטלית שקיבלתי, כל הערכה הזאת. את דיויד זה לא עניין בכלל, זה אפילו הצחיק אותו, כל הדת והדברים האלה. ואני זוכר שהלכנו לבית כנסת - אני והוא לבד - זה היה יום אפרורי וגשום ודיויד פשוט חטף לי את הטלית ותלה אותה על עץ איפשהו בדרך שם, ברחוב. ואני זוכר שכל כך כעסתי עליו".
בשעת בוקר מוקדמת של ה-3 במרץ 2002 תפס סגן דיויד דמלין, קצין מילואים בהנדסה קרבית, עמדה יחד עם חייליו במחסום המשטרה הבריטית שליד עפרה. דיויד היה מפקד המחסום. במקביל התמקם צלף, איש פתח, על הגבעה הסמוכה למחסום והמתין לרגע הנכון. בסביבות שש וחצי בבוקר פתח באש ורצח את דיויד ותשעה נוספים - שישה חיילים ושלושה אזרחים. דיויד דמלין ז"ל היה בן 28 במותו.
"התלבטתי מה לעשות - ואז ניגשתי"
אחרי שנרגע מההפתעה הלא צפויה פנה כהן אל מיה, התלמידה החדשה בכיתתו "התלבטתי מה לעשות ואז ניגשתי ושאלתי אם היא קרובה של דיויד והיא סיפרה שהוא היה דוד שלה. זה היה רגע מאוד מאוד מרגש, הוא מרגש אותי גם עכשיו כשאני מדבר על זה". עבור התלמידה מיה ההפתעה מסתבר הייתה קטנה הרבה פחות. "אני דווקא שמעתי על יובל איכשהו עוד לפני. סיפרו לי עליו, אני לא יודעת אפילו מי", מציינת מיה ומסבירה איך נראה מכיוונה האיחוד המרגש. "אפילו כשהגעתי לקונסרבטוריון לפגישה לפני שהתחלתי ללמוד שאלתי על יובל. אני אפילו לא יודעת איך ידעתי שהוא למד עם דיויד באותה שכבה".
מיה דמלין, בת 18, גילתה כבר בילדותה המוקדמת את כישרון השירה שלה, כבר בגיל שבע זכתה בתחרות שירה ביישוב מגוריה, גני תקווה. אגב, גם אביה, המבוגר בשנה מאחיו הקטן דיויד עסק במוסיקה ואף ניגן באותה תזמורת נוער עם אחיו ועם יובל, היום המורה של הבת שלו. כך שבבית חובב המוסיקה שלה קיבלה את הדחיפה הרצויה והלימודים בקונסרבטוריון היו תחנה מתבקשת. היום היא לומדת בתכנית האקדמית המשותפת לקונסרבטוריון ולאוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק. מה שאומר שאחרי שתסיים את השירות הצבאי, שאותו היא צפויה להתחיל בקרוב, תתעופף מכאן ללימודים בניו יורק. היא גם שרה, אגב, באירוע שנערך לפני חודשיים לציון עשרים שנה להירצחו של דודה. הדוד שלא הכירה.
לאור כל החיבורים לעולם המוסיקה קשה לומר שהיה זה צירוף מקרים. אך האופן שבו מוצאת את עצמה מיה אחרי עשרים שנה נשאבת לעולמו של דודה המנוח ממשיך לייצר עוד הפתעות. בתכנית הלימודים שלה בקונסרבטוריון מלמד מורה נוסף שלמד באותו מחזור מתלמה ילין, מחזור 1991. וישי שטקלר, תלמיד אחר מאותה שכבה, בחן אותה למקהלה שהיא חברה בה, "גם הוא היה בהלם ונורא התרגש", משתפת מיה.
"אני זוכר שהתחבקנו - וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו"
בעת הירצחו היה דמלין סטודנט לתואר שני בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב, במקביל לעבודתו כמדריך במכינה הקדם-צבאית בקיבוץ מיצר שבגולן. את עתידו ראה בתחום החינוך. ארבע שנים קודם, כשהיה סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה, גם כן באוניברסיטת תל אביב, היה דיויד אחת מהדמויות המובילות במאבק הסטודנטים להפחתת שכר הלימוד - מאבק שנחשב עד היום לגדול מסוגו בישראל. לפי חבריו זו הייתה שעתו הגדולה של דיויד, שבה התבלט והתגלה כדמות מנהיגותית וסמכותית.
"מהדור שלנו הוא היה מהבודדים האלה שמקדימים את זמנם בהתעוררות לעוד דברים חוץ מעצמך. זה היה יפה לראות בחור כל כך צעיר שלא דואג רק לעצמו. אתה רואה סטודנטים היום, הם ממלצרים וחיים בכיף שלהם, בלי דאגה אמיתית לכלום"
"בסוף התיכון כל אחד הלך לדרכו ואני הלכתי לתזמורת צה"ל, שאר החבר'ה גם הלכו למקומות יותר של אומנות וגם תפקידים קרביים ודיויד הלך להנדסה קרבית", מספר כהן. "לא היה קשר כל הזמן הזה, אני נסעתי לחו"ל וחזרתי והתחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. הייתי עב"מ, לא ידעתי כלום על החיים. ואז התחילה השביתה המטורפת עם סטודנטים חדורי רוח קרב, ופתאום אני קולט את דיויד שם - ממובילי המאבק ובאמת נדהמתי לראות אותו בפוזיציה הזאת וגם כיבדתי אותו מאוד כי קלטתי שהבן אדם עשה וואחד דרך בעוד עולם שהוא לא מוסיקה, בעולם האמיתי".
"אני זוכר שהתחבקנו שם, באוהל המחאה באוניברסיטה ואני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", שחזר, "מהדור שלנו הוא היה מהבודדים האלה שמקדימים את זמנם בהתעוררות לעוד דברים חוץ מעצמך. זה היה יפה לראות בחור כל כך צעיר שלא דואג רק לעצמו. אתה רואה סטודנטים היום, הם ממלצרים וחיים בכיף שלהם, בלי דאגה אמיתית לכלום".
כשהייתם ילדים כבר זיהית שהוא מחומר אחר?
"לא. היינו כולנו ילדים רגילים - מנגנים, לומדים ועסוקים. אבל אני מסתכל על אימא של דיויד, סבתא של מיה, ואולי דרכה אתה יכול להבין את התפנית שהוא עשה בחיים. כשאתה רואה את הדרך שבה היא מנווטת את האובדן הנוראי הזה. יש לה ילד שהלך לה סתם בצבא, אינתיפאדה. ואת כל העצב הזה היא לוקחת למפעל חיים של שלום ופיוס ואתה אומר משם זה בא. ככה דיויד נהיה מה שנהיה ממנו. הוא לא השתנה, זה מה שהוא ינק. אבל אלה דברים שאתה מגלה אותם אחרי".
"זה כואב כי זה היה מוות חסר כל מטרה"
רובי דמלין, אימו של דיויד ז"ל, כבר בת ה-78 ונמצאת בתנופה של עשייה. אני פוגש אותה בדירתה ביפו יום אחרי שחזרה ממסע בן שבועיים בארצות הברית לטובת קידום כמה פרויקטים שבהם היא מעורבת במסגרת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ביניהם גם סדרה דוקומנטרית שהיא אחת ממפיקיה. אחרי שנים שבהם עסקה ביחסי ציבור היא כעת מקדישה את חייה לפורום, שהיא אחת הפעילות המרכזיות בו.
אנחנו נפגשים שבוע לפני פסח ועל מפתן דלתה המתינה לה הבוקר חבילת שי לחג מארגון יד-לבנים - מארז בקבוקי יין - אלא שהבקבוקים תוצרת יקבי ברקן. את השי הנדיב היא מתכוונת למסור לשכניה, היא מחרימה עקרונית את תוצרת ההתנחלויות. "אני שמה מסכות ואני מצחיקה, אבל בכל בוקר אני קמה עם החרא הזה בלב", היא משתפת בקושי עם אובדן בנה "וזה כואב. זה כואב כי זה היה מוות חסר כל מטרה. בשביל מה? בשביל להגן על מחסום שהורידו למחרת? כשערן הלך לצבא עמדנו איפה שיוצאים האוטובוסים עם הילדים שמתגייסים וזה היה בשבילי טראומה לחשוב שהילד שלי הולך עם נשק.
"זה היה יותר מדי בשבילי, בכיתי וגם דיויד שהיה איתי בכה", היא מוסיפה, "בגלל שלא הייתי ממש ישראלית זה פשוט נראה לי לא נורמלי. זה שדיויד הלך לקרבי זה בכלל היה לי מוזר, כי הוא היה מוסיקאי מחונן בתלמה ילין. פשוט לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא הולך להנדסה קרבית. אבל הוא היה בנאדם כזה שרוצה להיות הכי טוב בכל דבר שהוא עושה, אז אפילו כשהוא סיים קורס קצינים באו מהתזמורת של תלמה ילין לנגן בטקס בבה"ד 1".
"בהתחלה לא רציתי להיות עם עוד הורים שכולים. אמרתי לעצמי 'יש לך כבר מספיק כאבים, את רוצה עוד?' אבל הבנתי שאלו - גם הישראלים וגם הפלסטינים - האנשים היחידים בעולם שיכולים להבין אותי"
היא נולדה וגדלה ביהונסבורג, בת למשפחה יהודית אמידה ביותר עם שורשים ארוכי שנים בדרום אפריקה ולארץ עלתה בעקבות מלחמת ששת הימים. לפני כן הייתה פעילה בתנועת ההתנגדות לשלטון האפרטהייד, החיים בצל השלטון ההוא עיצבו את גישתה הנון-קונפורמיסטית לחיים ועם הגישה הזו היא ניגשת גם לחווית השכול. "תמיד אמרתי, פלסטיני אחד הרג את הבן שלי, לא כל העם הפלסטיני". היא מצהירה ושוטחת את משנתה. "אז התחלתי לנסוע לכל העולם ודיברתי בכל מקום בעולם, איפה שרק הזמינו הייתי נוסעת עם פלסטיני והיינו מדברים על זה שאנחנו רוצים מסגרת של פיוס שיהיה חלק אינטגרלי מכל הסכם עתידי. בהתחלה לא כל כך רציתי ללכת, כי לא רציתי להיות עם עוד הורים שכולים. אמרתי לעצמי 'יש לך כבר מספיק כאבים, את רוצה עוד?' אבל הבנתי שאלו - גם הישראלים וגם הפלסטינים - האנשים היחידים בעולם שיכולים להבין אותי. שם אתה יכול להיות אתה ולא נכס לאומי של מדינת ישראל".
הדעות הפוליטיות הציבו אותה ואת דיויד בפני דילמות גדולות פעם אחר פעם. כזו הייתה גם כשהגיע הזימון לאותו שירות מילואים ממנו דיויד לא שב. "זו הייתה הפעם הראשונה שהוא היה צריך ללכת לשטחים, כי בסדיר הוא כמעט ולא היה בשטחים. הוא בא לדבר איתי ואמר 'אימא, אני לא יודע מה לעשות. אם אני לא אלך מה יהיה עם התלמידים שלי, שצריכים בקרוב להתגייס? ומה יהיה עם החיילים שלי? ואם אני כן אלך אני אתייחס לאנשים בכבוד וגם כל החיילים שלי'. אמרתי לו לא ללכת, כמובן שאמרתי לא ללכת. אבל הוא הלך. יום לפני שהוא נהרג הוא צלצל אליי ואמר לי שהם שם כמו ברווזים במטווח".
"יש סיפור אחד של סבתא שלי", משתפת מיה. "באחת הפעילויות של הפורום ישב שם איזה פלסטיני והסתכל עליה. ואז התברר שהוא הכיר את דיויד. כמה ימים לפני שדיויד נהרג הוא עבר במחסום ודיויד היה זה שבדק את התעודות שלו והתפתחה ביניהם שיחה. דיויד אמר לו 'סליחה שאני עושה את זה אבל אני חייב'. וזה נורא העציב אותו שכשהוא שמע כמה ימים אחרי שדיויד נהרג. זה לא משהו שהיית מצפה מפלסטיני. מדהימה אותי היכולת שלו ליצור קשרים עם אנשים. הייתי רוצה שגם לי תהיה יכולת כזו".
"אני מרגיש כמה מתסכל זה, כמה מיותר"
כמה יכול אדם לחוש חיבור והזדהות עם דמות קרובה שאותה לא זכה להכיר? "הקשר לדיויד, אני כן מרגישה אותו בזמן האחרון. אומרת מיה. "זה שאני פה וסבתא שלי מאוד עודדה אותי ללכת ללמוד פה ועכשיו שאני כאן ומדברים איתי עליו זה ממחיש מאוד את תחושת הפספוס".
איך את מדמיינת חיבור כזה?
"ברור שהחיבור היה דרך מוסיקה. אולי היינו יכולים לעשות מוסיקה ביחד". ובנקודה זו מתערב המורה יובל, "אין לי ספק שהיית נהנית ממנו. ואין לי ספק שהוא היה גדל להיות איש חשוב ומצפן לאנשים. כשאני יושב פה עם מיה אני מרגיש כמה מתסכל זה, כמה מיותר".
"בכל יום שישי אני יוצא מחדר המורים ועולה לכיתה ואז נעצר לשנייה אחת, מסתכל על דיויד והוא מסתכל עלי וממשיך הלאה. יש לי אותו כל שבוע - אני חווה את האובדן ואת ההמשך"
והמורה שלה, יובל, מי שרואה את הכול ממרחק השנים ומספר איך עם הזמן התרחק מחברו מילדות משתף איך דווקא עם מותו "למדתי להעריך אותו בדיעבד. כשאני רואה מה האיש הזה עשה - במכינה, בשירות הצבאי ובתרומה הגדולה שלו - זה מעורר השראה. אני מלמד גם בתלמה ילין איזה עשרים ומשהו שנה. כשיוצאים מחדר המורים מצד שמאל בין החדר של המנהל וסגנית המנהל יש לוח זיכרון עם שמות הנופלים של בית הספר והתמונות שלהם. בכל יום שישי אני יוצא מחדר המורים ועולה לכיתה ואז נעצר לשנייה אחת, מסתכל על דיויד והוא מסתכל עלי וממשיך הלאה. יש לי אותו כל שבוע - אני חווה את האובדן ואת ההמשך, ככה כל שבוע".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv