את הרגע שבו הבינה אדוה כהן כי אחותה ליאת כבר לא תחזור מהבסיס, היא זוכרת היטב. מה שקדם לו, כאילו מתכנס תוך כדי ערפל למעין חור שחור, עד כדי כך שיש רגעים שפשוט נמחקו לה מהזיכרון. "זה כנראה מנגנון הגנה", מסבירה אדוה, שאחותה נהרגה בפיגוע חבלני בצומת כרכור.
זיכרון, בייחוד ביום זה, היא מילה שאוצרת בתוכה משמעויות רבות. עבור אדוה, שמתגעגעת מדי יום ביומו לליאת, אין משימה חשובה יותר משימור הזיכרון של מי שהייתה ליאת בימי חייה. אותו הזיכרון של אישה צעירה שהייתה פורצת דרך. כבר במשפט הראשון שלה בשיחתנו על ליאת, היה ברור שגם היום, שני עשורים אחרי מותה הכואב, אדוה שואבת גאווה רבה מהעובדה הזו. "היא הייתה לוחמת מג"ב הראשונה שנפלה בעת מילוי תפקידה, הייתה מצטיינת מחלקתית בטירונות, ובקורס מ"כים הייתה הבת היחידה".
"צפיתי בעצמי מהצד. לא עיכלתי בכלל מה קורה"
ליאת בן עמי ז"ל נולדה בחיפה בשנת 1982. ב-21 באוקטובר 2002 נרצחה בפיגוע חבלני בצומת כרכור, בסמוך לבסיסה. כשעלתה לאוטובוס קו 841 של חברת אגד שעשה את דרכו מטבריה לתל אביב, שני מחבלים בג'יפ עמוס בחומר נפץ נצמדו למכלי הדלק של האוטובוס והתפוצצו. 14 ישראלים נרצחו ובהם ליאת.
את אותו היום אדוה בת ה-15 בילתה הרחק מההתרחשות האסונית שעתידה לערער את חייה. "זו באמת הייתה סצנה. הייתי בטיול שנתי במדבר יהודה. בלילה, אני ושאר חבריי שהיינו עסוקים בליהנות, ראינו בזווית של העין שבחדשות מדווחים על פיגוע. לא התמקדנו בזה. למחרת נסענו לנחל באזור, כשכולם ירדו מהאוטובוס הפרידו אותי מהקבוצה. סיפרו לי שליאת נפגעה. את הדרך הביתה במונית עם אחת מחברותיי אני זוכרת כאילו צפיתי בעצמי מהצד. לא עיכלתי בכלל מה קורה". מהנסיעה ההיא אדוה זוכרת בעיקר דממה.
לליאת, שהייתה תמיד נחושה לעשות את הדברים בדרכה שלה, היה עגיל בלשון. "רק אמא שלי ידעה את זה", מספרת אדוה, "וזה היה בין הסימנים שאפשרו לזהות אותה". אדוה סירבה לקבל את הבשורה, עד כדי כך שכאשר פנתה אליה אחת מחברותיה וביקשה להשתתף בצערה, השיבה לה אדוה ש"אין על מה, כי לא הודיעו שום דבר". את רגע השבירה, בניגוד לכל מה שקדם לו, אדוה זוכרת בבהירות, "סביבת הבית שלנו הייתה ירוקה כמו דשא, בגלל המוני החיילים שהגיעו". אז, כשהיא רואה את אביה כ"שבר כלי", היא מתמוטטת; הסובבים ניגשו כדי לעזור לה לקום מהרצפה. "הרגע הזה שבו ראיתי איך אבא שלי, שבדרך כלל מפגין חוסן ויציבות, נשבר בעצמו – היה הרגע שבו הבנתי שזה אמיתי, שהיא לא תחזור עוד".
"מי שלא מקבל אותך כמו שאת – לא ראוי לך מלכתחילה"
"ליאת הייתה נערה שהציבה לעצמה יעדים – והשיגה אותם", מספרת אדוה, "פורצת דרך אמיתית, בתקופה שבה היה עוד פחות מקובל להיות לוחמת". אבל, ואולי אף מעורר השראה יותר, הייתה ליאת מי שרצתה לחלוק את ההצלחה שלה עם הזולת, מי שאהבה לראות את מי שלחמו ונאבקו לצידה. בקורס מ"כיות הייתה אמורה לקבל שתי הצטיינויות, אבל ביקשה לחלוק אותן, ולהעניק ללוחמת הנוספת שהייתה איתה בקורס את ההצטיינות; "היא רצתה להעצים אחרים".
במסגרת פרויקט לזכרה, במלאת 20 שנים למותה של ליאת, חשפה אחת מחברותיה סיפור נוגע ללב שממחיש עד כמה ייצגה בחייה ובדוגמה אישית, ערכים שהיום היינו מתארים 'כפמיניסטיים'. החברה יצאה מהארון בפניה של ליאת, תוך שהיא חוששת מהתגובה של הסביבה בישראל של תחילת שנות האלפיים. את שאמרה לה אחר כך ליאת, אותה החברה לא שכחה: 'אני אוהבת אותך ככה, ומי שלא מקבל אותך כמו שאת – לא ראוי לך מלכתחילה'.
"ליאת נגעה באנשים, הסתכלה עליהם בלי דעות קדומות"
בצעירותה ניסתה אדוה להמשיך את המורשת שהותירה לה אחותה; גם היא לקחה חלק פעיל בפעילויות ספורטיביות ובתחרויות, הייתה בעצמה למש"צית, וניסתה למלא את החלל שנפער בלב, על ידי עשייה. היום, מבקשת אדוה לזכור ולהזכיר, שההישגים הרבים שאליהם הגיעה ליאת לא היו חשובים לה כמו שהיה חשוב לה מה שיכלה לעשות למען הזולת בזכות היכולות וההישגים הללו. "הסיבה שבגללה היא חסרה לרבים כל כך איננה כי הייתה כל כך מוצלחת, לפחות לא רק בגלל זה. זה בעיקר כי היא נגעה באנשים, היא הסתכלה עליהם בלי דעות קדומות, ותקשרה איתם ללא סייגים. לא משנה מי אתה, מהיכן באת – היא לא שפטה".
באחד מהמסלולים שעברה ליאת כחלק מהשירות, אחת מחברות הצוות שלה רצתה לפרוש באמצע. ליאת ניגשה אליה, דחפה אותה לסיים, ולא נתנה לה לוותר. היא 'השיגה' פחות מבחינת סיום המסלול, אבל למעשה השיגה את היכולת לעזור, להיות הסיבה שבזכותה סיימה עוד לוחמת את המסלול בהצלחה; "היא הייתה רוצה שאנשים יידעו שהכל אפשרי".