"ככה ישנתי בלילה, אקדח מתחת לכרית. אני כבר לא אשן עם האקדח בכספת בלילה": כך מתכוונת אורית אלוני מניצני עוז שעל קו התפר לישון בכל לילה. רישיון לאקדח יש לה כבר שנים, אבל המציאות באזור שלה גרמה לה לקרב אותו אליה עוד יותר.
"לילה לפני ישבתי פה עם הנכד בארבע בבוקר. שקט, התינוק יונק מבקבוק - אז אני מסתכלת, יש פשוט מישהו, פתח את השלב התחתון בתריס והסתכל", היא נזכרת. "עכשיו אני עם התינוק על היד, האקדח לא היה כאן, הוא היה בכספת. תפסתי את האקדח ויצאתי החוצה. מישהו פשוט עשה לעצמו סולם כשאני בפנים עם התינוק. אז הלילה ישנתי עם האקדח בהישג יד מתחת לכרית, למקרה שהוא יחליט לחזור שוב".
ומחוץ לבית היא מסבירה:" פה יש לנו כאן את טול כרם, זה אפילו לא קילומטר מכאן, יש את קלנסווה, טייבה, טירה קצת אחורנית, זמר - יש פה 43 יישובים שמהם יש הרבה אקשן. יש לנו משחק ניחושים, אנחנו יושבים לפעמים בחוץ בכיף, עם קצת בירה, ואז את שומעת צרור או משהו אז אנחנו מנחשים - זה צרור, זו ירייה, זה בקת"ב, חתונה - יש הבדל בין ירי חתונות לירי של בודדת".
"לא בא לי להיות חלק מהסטטיסטיקה"
לאורית יש ארבע בנות בוגרות, שלוש מהן הולכות בדרכה של אימא. "האקדח שלי זה סמית' אנד ווסון, גדול מדי אבל הוא עושה את העבודה", אומרת בתה סהר פז אלוני. "יש פה יותר מדי הזדמנויות לשישו ושמחו ולא בא לי להיות חלק מהסטטיסטיקה".
איפה אבא? יש לו אקדח?
פז: "הוא היה המון שנים בצבא, הוא היה במשרד הביטחון, כן. היה לו עבר מפואר והוא החליט להפקיד..."
להעביר את הכוח לנשים במשפחה
פז: "בדיוק, להעביר את השרביט. תאמיני לי שגם אנחנו עושות את זה יותר טוב"
מה זאת אומרת?
פז: "אנחנו יותר טובות - יותר אחראיות, יותר רציניות. הוא כבר די, נמאס לו, הגיע הזמן להעביר את השרביט".
מצד אחד לראות נשים עם נשק בישראל זה הרי לא דבר נדיר. רובנו שירתנו בצבא וירינו לפחות בכמה מטווחים, אבל עדיין תמונה אחת של אילה בן גביר עם שרה נתניהו ונשות הקואליציה בשבוע שעבר הפכה לאייקונית. ואילה לא לבד: הרי אקדח שמופיע במערכה הראשונה גם יורה, לפחות בלא מעט מטווחים במערכה השנייה.
"יוצאת לזרוק את הזבל עם הנשק"
יש הרבה נשים אקדוחניות?
"פעם היו פחות נשים, היום יש כבר יותר נשים", מסביר מדריך הירי. "אני אמרתי לך מקודם שאני אישית מאוד אוהב לאמן נשים, כי אין להן אגו". ורוני תלם מעזריאל מספרת במטווח: "האמת שזה התחיל כתחביב ואז הבנתי כמו הרבה מאוד אנשים במדינת ישראל, בין אם נשים או גברים שצריך נשק להגן על עצמנו בסופו של דבר.
את מסתובבת עם הנשק?
"24/7. אני יוצאת לזרוק את הזבל - הוא עליי. אין שום סיכוי שאני יוצאת מהבית בלעדיו, הוא חלק ממני"
למה אבל?
"למה? כי אין לי תקשורת עם המחבלים ואני לא יודעת מתי הם רוצים לבוא לעשות פיגועים"
זאת אומרת שרק בשנה האחרונה בגלל כל הפיגועים התחלת גם...
"כן, זה חד-משמעית בגלל המצב"
בתקופה האחרונה רואים במטווחים יותר ויותר נשים, ולא רק - מאז מבצע "שומר החומות" והפרעות בערים המעורבות גם מספר האנשים שביקשו לחדש רישיון שלא בתוקף גדל. מ-8,583 בקשות ב-2020 ל-19,773 ב-2021 ו-39.871 בקשות השנה – שעדיין לא הסתיימה. גם מספר הנשים שחידשו או רעננו רישיון נשק שלא היה בתוקף גדל. אחת מהן היא חברת הכנסת שרן השכל.
"אז הייתי אמורה לבוא לפני חצי שנה לחדש אבל הייתי בהיריון ולא רציתי לקחת סיכון - עם הרעש והכול זה לא בריא", היא אומרת בביקור במטווח. "אז אמרתי, אני אחכה עד אחרי הלידה ועכשיו הגיע הזמן לחדש". והיא מסבירה: "אני החלטתי להתחמש לפני בערך חמש שנים, שש שנים, בתקופת פיגועי הבודדים. מחבלים התחילו פשוט לדרוס אזרחים ישראלים והייתה תחושה, זה החזיר אותי קצת לפלאשבקים של האינתיפאדה השנייה והתקופה שבה שירתי".
"החלטתי להתחמש גם כדי להגן על עצמי ולהרגיש בטוחה", מוסיפה חברת הכנסת. "וגם כדי לדעת שאם אני נקלעת לסיטואציה שבה אני רואה פיגוע, יש לי אפשרות לבוא ולסייע לאזרחים נוספים. ומאז באמת בלא מעט סיורים ואירועים בתקופות קצת יותר מתוחות אז אני דואגת לצאת עם הנשק". שרן השכל היא חברת הכנסת היחידה שמחזיקה רישיון לנשק, ועדיין יש מיעוט גדול של נשים מבין מקבלי הרישיון: רק 3% לעומת 97% גברים וזה לא סתם.
"בגלל זה אין הרבה נשים חמושות בארץ"
"אני רואה שיש הרבה מאוד קשיים לנשים בעיקר להוציא רישיונות כי התבחינים מאוד מפלים מגדרית אם להגיד את האמת", קובעת רוני תלם. "כמו התבחין של רובאי 07 – נדבר סטטיסטית על הנשים שנמצאות ב-07 לעומת הגברים ב-07, אז למה לא לפתוח את זה לרובאי 03? לרובאי 05? ללוחמי מג"ב שנמצאים כל השירות שלהם עם אקדחים אבל הם לא יכולים להיות עם אקדחים אחרי השירות שלהם? בגלל זה אין הרבה נשים חמושות בארץ".
רוב הנשים שזכאיות לנשק מקבלות אותו כי הן גרות ביישוב שנחשב מסוכן כמו אורית ופז, וכמובן מי שגרה בהתנחלויות כמו אילה בן גביר ואייר סגל מגבעה 777, גבעת ארנון שצופה לשכם. "ארנק, טלפון, אקדח תמיד איתי", היא מצהירה. "אנחנו נמצאים ברכס המזרחי של איתמר. איתמר הוא חלק מיישובים שנקראים גב ההר, אחד היישובים מוכי הטרור הקשים ביותר בארץ. אני לא יודעת אם יש יישוב שספג כל כך הרבה אבדות טרור כמו איתמר".
מתי צירפת את האקדח? או שזה היה כבר מההתחלה, מהימים הראשונים?
"האמת שהאקדח זה היה אחרי פוגל", היא אומרת ומזכירה את רצח חמשת בני המשפחה בביתם במרץ 2011. "חשבתי לעצמי שרותי ז"ל נלחמה בידיים חשופות, באמת נלחמה עד טיפת דמה האחרונה אבל לא היה לה סיכוי כי הם באו עם סכינים והיא הייתה עם ידיים חשופות. אז אני לא רוצה שיקרה לי כזה דבר. אני רוצה שתהיה לי את האפשרות להגן על עצמי, להגן על הילדים שלי. בשנה האחרונה אני אישית עודדתי פה - בנות, כן, לכו תעשו רישיון לנשק. למה לכן להיתקע עכשיו באיזה פקק באיזה כפר ויתחילו להתגודד סביבכן ואתן תהיו כלואות באוטו בלי יכולת להגיב, למה להגיע לסיטואציה כזאת?"
גם לחקלאים שמתמודדים עם פשיעה חקלאית יש אישור לנשק. תמירה לנג והילה מזרחי הן פקחיות להגנת הצומח. מטפלות במזיקים ובמחלות בצמחים, ובכל יום הן מסתובבות בין השדות של חקלאי הגליל העליון.
אני רואה שהגעת בוורוד, אני לא יודעת אם זה בכוונה בשבילנו
תמירה: "ממש מוכוון. אני רוצה לשמר קצת את הנשיות אז יש לק על הציפורניים שהוא תמיד משוגע. היום הוא רגוע אבל החולצות, אני מחפשת בכוונה את הכי ורוד צועק כזה שאת יודעת, גם אני בולטת". והיא מוסיפה: "אנחנו חיות באזור שהוא אומנם מאוד שקט כרגע אבל הוא מאוד רגיש בנפיצות שלו כי אנחנו על גבולות. הבית שלי ממוקם 120 מטר מגבול - אני גרה במטולה אבל את האקדח אני נושאת עוד מימיי בנחל עוז".
יש אויבים מחוץ ויש גם אויבים מבית: טרור ביטחוני וטרור חקלאי. "לי יוצא המון להסתובב בשדות ולראות גנבות של תוצרת, של ירקות שנקטפים מהשדה", מסבירה הילה. "קלנועים שעושים להם נזקים, טרקטורים, כלים שמשחיתים".
ותמירה מוסיפה: "כשמישהו עומד עם טנדר ומעמיס טונות של מה שאתם רק חושבים, אני אומרת לו - 'אתה לוקח סחורה לא לך' ואני עושה את התנועה שיראה שאני נושאת נשק. זאת אומרת שאם הוא ירצה להתבריין או להכות או להוציא - קרה כבר לא פעם שהם מוציאים מקל, מוט..."
עלייך?
"כן, כדי שאני אברח, שאני לא אפריע. הנשק הוא סוג של כלי עבודה מבחינתנו, הוא לא משהו שאנחנו הולכות איתו בריש גלי 'תראו, יש לי'".
והילה מדגישה: "להסתובב עם האקדח בפרונט או שלוף - לדעתי זו טעות, להפוך אותו לאיזה מין כלי איום, כלי התרסה... זה עלול להוביל אותנו ולנרמל סיטואציות שאני לא בטוחה שהן טובות, אני בטוחה שהן לא טובות ונכונות לנו".
"הפריע לי לראות את הנשק על החצאית"
אתן לא אומרות את זה בחלל ריק, אתן מדברות על התמונה של אילה בן גביר. ראיתן את התמונה ומה חשבתן?
הילה: "כן, שזה מתריס ומיותר".
תמירה: "בעיקר מעליב כי אני מניחה שאם שתינו היינו נדרשות להגיע, לחבק את אשתו של ראש הממשלה והיינו עומדות עם הנשק פה מקדימה וחושפות אותו למען יראו ואולי ייראו, אני לא בטוחה שלי היו מקנים בכלל את הזכות להיכנס עם נשק. להפגין אותו כמו שהיא הפגינה אותו? אני חושבת שזה עשה הפוך ממה שצריך היה לקרות".
ורוני תלם חושבת אחרת: "אילה בן גביר... נטו כי היא אישה. אין שום דבר רע באיך שהיא תלך עם האקדח. אני יכולה להגיד לך שקורים גם מצבים שגם אני הולכת עם האקדח בחוץ".
לפי אורית מניצני עוז, "כל מי שגורמת לאיזשהו שיח ציבורי בנושא הזה זה רק מבורך. לי באופן אישי קצת הפריע לי לראות שהיא שמה את הנשק על החצאית. אני מקווה שהיא לא הולכת בשטחים ככה, בצורה כזאת, כי זה כאילו 'בואו תיקחו לי את האקדח' ו..."
בואו תיקחו אותי, תתקפו אותי וזהו.
"כן, 'בואו תגנבו את האקדח וזה סבבה'. אני מקווה שוב פעם בשבילה שהיא מסליקה את זה. סביר להניח שזאת אמירה פוליטית וזה בסדר. אני שמחה עם זה שהיא העירה את הנושא מחדש, זה מאוד משמח אותי".
"הנשק שלי גדול משלך"
ברור שהנשק מוביל עימו לא מעט תגובות על הרצף השוביניסטי, על מי בכלל נתן להן לצאת מהמטבח למטווח. אורית מספרת על חלק מהתגובות: "'את אישה, בשביל מה את צריכה נשק בכלל, למה את הולכת עם נשק?' או 'מה, באמת יש לך רישיון?'"
מי נתן לך רישיון?
"משהו כזה. התחביב שלי להיכנס לאיזשהו מקום, קניון או משהו והשומר אפילו לא שואל אותי ואז אני חוזרת, אני אומרת לו: 'יש לי אקדח', ואז הוא אומר לי: 'לא נכון, תראי לי'". ורוני מספרת: "אני מוכרת נשק, אני עובדת בחנות נשק. זה המשפט השנוא עליי שתמיד אומרים - 'לא, לא, זה נשק לנשים' אז פשוט אוטומטית אני אומרת - 'הנשק שלי גדול משלך. זה הכי לא נשק לנשים'".
השכל מגיבה : "דווקא כשזה נשים אז פתאום אומרים 'זה בטיחותי? היא יודעת להשתמש בזה?' אז עם כל הכבוד יש לא מעט נשים מדהימות ששירתו בקרבי, שנטרלו מחבלים. אנחנו אמורות להיות אולי הבנות העדינות השקטות האלה שהגברים צריכים לבוא ולהגן עלינו? חבר'ה, לא עוד".
צריך לזכור - אקדח הוא כלי נשק מסוכן, שמשמש לא רק להגנה. על פי כל המחקרים, כשיש יותר כלי נשק יש גם יותר מעשי רצח וגם תאונות. הקורבנות העיקריים - נשים וילדים. ואייר מאיתמר מסבירה: "הילדים שלי היום הם כבר גדולים. אז כשהם היו קטנים, כשהם היו קטנים בשעות הערות האקדח היה מאופסן גבוה כדי שלא יוכלו להגיע. עכשיו הם גדולים, הקטן שלי הוא בן 8 וחצי, הם יודעים שאסור לגעת באקדח, הם ילדים ממושמעים, כמו שאתה מלמד אותם לא להכניס ידיים לשקע".
אבל בסוף בעובדות זה לא בדיוק ככה, כלומר ילדים, נערים עושים דברים, עושים טעויות, משחקים, חושבים שזה לא יקרה, נוגעים.
"כשאני נמצאת בבית אז הנשק פה, כשאני יוצאת - אם אני נוסעת למקום שאסור לי לקחת אליו את הנשק, אז הוא כמובן נעול פעמיים כדי שאף אחד לא יוכל לגעת בו. אני שומרת על כל כללי הבטיחות שנדרשים"
יצא לכן פעם לשלוף? לירות?
תמירה: "לשמחתי לא, אף פעם"
בשלושים שנה לא שלפת
"אף פעם. מה שעשיתי לפחות שלוש פעמים זה לחשוף את הנשק בגלוי. כשעושים את התנועה של החישוף של הנשק והוא רואה שאני נושאת נשק, הוא מבין שזאת לא מישהי שהוא יכול ברגע לנפנף אותה".
והילה נזכרת: "יצאתי איזה בוקר ליד אריאל, אני רואה אבנים רצות על הכביש ואז אני קולטת שני חבר'ה עומדים, זורקים אבנים. יצאתי מהרכב וצעקתי להם 'רוחו, רוחו מן הון'. הם לא 'ראחו' ואז יריתי באוויר שישים מעלות ובאמת הירייה הזאת גרמה להם לברוח ורק אחרי עוד איזה שתיים-שלוש דקות הגיע ג'יפ צבאי ראשון".
אז אילה בן גביר ממש לא לבד. היא אומנם מעדיפה לנופף באקדח שלה אבל יש יותר ויותר נשים שחשות צורך להסתובב חמושות, גם אם האקדח מוסתר היטב. וכשהטרור מרים ראש, כפי שראינו רק השבוע, יש להניח שהמגמה הזאת תתגבר. "מקווה בשביל כל אחת שנושאת אקדח שלא באמת תצטרך להשתמש בו אף פעם", אומרת הילה, "כי כשאת משתמשת בו את בסכנת חיים ואני מניחה שזו לא סיטואציה נעימה להיות בה". ואורית מסכמת: "זה נותן לי איזשהו שקט נפשי שאני יודעת שאם חלילה קורה משהו יש לי איך לשמור עליי, תמיד".
שכנות שלך חברות שלך?
"פחות, פחות, אבל תמיד שהן נוסעות - 'בואי איתי, אני אשלם, אני אתן לך קפה' - כן אני בתפקיד, אני מאבטחת אז בבקשה, תשלמו לי ואני אבוא".
תחקיר: הדי זעירא ומאי פכט