מלאכת הקמת הקואליציה שבימים אלו ממש ניגשים אליה שוב ראשי המפלגות היא אף פעם לא קלה, ובכל זאת קשה לדמיין שלפני 30 שנה, ברגע נדיר של אלכימיה פוליטית הצליח ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל להתיך זו לזו לקואליציה אחת את מרצ החילונית והליברלית ואת ש"ס החרדית.
באותן בחירות חזר רבין לכס ראש הממשלה אחרי 15 שנה, מפלגת העבודה צמחה ל-44 מנדטים והמפלגה האחות, מרצ, במרוץ הראשון שלה, הגיעה לנתון הבלתי נתפס ביחס לימינו של 12 מנדטים. אך מה שנראה כניצחון שמאלי סוחף הסתכם ב-56 מנדטים בלבד לגוש השמאל. רבין יכול היה להסתפק בגוש חוסם בצורה של תמיכה חיצונית של חמשת חברי הכנסת הערביים, אך לנגד עיניו של עמד הצורך בלגיטימציה ציבורית נרחבת ורוב מוצק בכנסת - רוב יהודי.
"רבין בראש שלו עשה ממשלת אחדות לאומית קטנה, שמבוססת על מרצ מצד שמאל ומצד ימין ש"ס", נזכר שמעון שבס, מקורבו של רבין שזמן קצר לאחר הבחירות מונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה. "ש"ס נתנו ביטוי לשלושה מגזרים, שלרבין היה חשוב מאוד שיהיו בממשלה: דתיים; כי הוא לא רצה את המפד"ל, מזרחים, וימנים; כי במידה מסוימת הם היו ימנים. היום ש"ס הם ביביסטים, אז הם היו ימנים. רבין אמר לי מיד אחרי הבחירות שאנחנו צריכים לעשות קואליציה עם ש"ס".
"ש"ס יצאה לעצמאות ב-92'"
בש"ס באותם ימים לקח הרב עובדיה יוסף את המושכות לידיו, חרף התנגדותו של פטרון המפלגה באותה עת, הרב אליעזר מנחם שך, מנהיג הציבור הליטאי, והוליך את המפלגה לשותפות עם רבין ומרצ. בכך הסתיימה מעשית מעורבותם של החרדים האשכנזים בש"ס.
"זו הייתה הפעם ראשונה שהספרדים באו ואמרו 'תתייחסו אלינו ברצינות'", אומר פרופ' נסים ליאון, סוציולוג וחוקר תנועת ש"ס מאוניברסיטת בר אילן. "יש משהו בטענה שש"ס יצאה לעצמאות ב-92'. היא התחברה כשחקן יחיד (ללא יהדות התורה, החרדית-אשכנזית, שנותר באופוזיציה - י.כ.) אל מוקדי הכוח והתקציבים ופרסה את החסות שלה בצורה משמעותית על מה שמכונה 'תנועת התשובה' ובכך סיפקה לעצמה רשת ביטחון של מצביעים שמלווה אותה עד היום. זה כמו ילד שאתה מכניס אותו לחנות ממתקים מבלי שהוא צריך להתחלק עם החברים שלו והוא גם זה שמחלק את הממתקים בעצמו, והיו הרבה ממתקים. ההחלטה של הרב עובדיה ושל מועצת חכמי התורה נתפסת כדבר טראומטי אצל הליטאים - עד היום".
"צריך לזכור שרבין זכה ב-92' בתמיכה חוצת מחנות, היו אז גם ליכודניקים שתמכו בו, בין היתר מסיבות ביטחוניות", מוסיף ליאון. "סביר להניח שש"ס ראתה ברבין ראש ממשלה מאוד סמכותי ולכן הלכה לממשלה איתו. היה שנתיים קודם את הסיפור של התרגיל המסריח, ופרס לא הצליח להקים ממשלה עם ש"ס. כנראה שרבין שידר משהו אחר שפרס לא שידר".
חשבו שילך על "רפול ושבעת הגמדים"
בעיתוני התקופה לוהק בכלל בתפקיד הסמן הימני בממשלה הרמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן ז"ל, שהגיע עם מפלגת צומת שבראשה עמד להישג מפתיע של 8 מנדטים, וזכה בשל כך לכינוי "רפול ושבעת הגמדים". רפול רצה את תיק החינוך, מסביר שבס, אבל רבין לא רצה בכך והעדיף ששולמית אלוני תהיה שרת החינוך.
מערכת היחסים בין אלוני - פוליטיקאית שלא נודעה בשל שתקנותה, בלשון המעטה - לבין שותפיה הקואליציוניים בש"ס עמדה בלב הזוגיות הפוליטית המוזרה הזו, שנמשכה סך הכול שנה וחצי, עד שפרשה ש"ס מהממשלה, רגע לפני הסכמי אוסלו. כל אמירה של אלוני נהפכה לסקנדל פוטנציאלי. אלוני, חובבת ידועה של ספר הספרים, הטילה ספק בבריאתו של העולם במשך שישה ימים בלבד והעזה לפקפק במעמד הרבנים הראשיים.
כל תקרית כזו איימה להתלקח לכדי משבר קואליציוני מלא. עד שבסופו של דבר התרחש הבלתי נמנע. ש"ס הטילה וטו על המשך דרכה של אלוני כשרת החינוך והיא אולצה לפרוש מהתפקיד במאי 1993. "לרב עובדיה יוסף היה קשה עם זה שאישה עומדת בראש מערכת החינוך. בכל הזדמנות הוא עשה הכול בכדי לפגוע בה, למרות שבשטח, גם אם תשאל את האנשים של ש"ס אז, הם יספרו על יחסים נפלאים", אומר פרופ' עמית שכטר, עוזרה של אלוני באותם ימים והיום חוקר תקשורת בכיר ונשיא מכללת אורנים.
"חלק מהפשרה היה שהיה לה סגן שר מטעם ש"ס, הרב משה מאיה ובינה לבינו היו יחסים יוצאים מן הכלל ומלאי כבוד", הוא מדגים. "למשל העצמאות של רשת החינוך של ש"ס היה דבר שנעשה בזמנה, אבל דרעי והרב עובדיה יוסף הוליכו מהלכים". שבס מצדו נזכר כיצד הבוס היה נזעק לטפל בכל התלקחות בין שתי המפלגות. רבין לפי שבס היה שושבין מרכזי של הנישואים המוזרים הללו.
רגע השיא של מערכת היחסים המוזרה הזו של מרצ וש"ס היה מעט לפני חתימת הסכמי אוסלו, אלוני הוחלפה על ידי אמנון רובינשטיין במשרד החינוך ומונתה לתפקיד שרת המדע והאומנויות ושרת התקשורת. "כשהיא החליטה לוותר על המשרד זה היה משום שהיא הייתה לדעתי השרה היחידה בסוד העניינים של המו"מ", אומר שכטר. "כעבור שלושה חודשים רבין לקח אותה לטקס השלום בוושינגטון".
"הרב עובדיה נטה לשמאל"
היום, ובוודאי שלאחר מערכת הבחירות האחרונה, זה נשמע כמעט כהזיה, אך בראשית שנות ה-90 ש"ס נתפסה כסמן שמאלי בציבור החרדי. החיבור עם רבין, ודרכו עם מרצ, היה הביטוי לכך. "הרב עובדיה נטה לשמאל משתי סיבות", מסביר ליאון. "בגלל פסק ההלכה שלו שמותר להחזיר שטחים תמורת שלום אמת ואני חושב שהוא גם סמך יותר על השמאל, כי הוא ראה בו שליט אמיתי. כלומר שהמנגנונים הממשלתיים והפקידות נמצאת בידיו ויש לו יכולת לנהל בצורה אמינה יותר את מתן ההבטחות".
"בקואליציה כזו אתה מוותר על דברים שאתה מאוד רצית אותם", אומר חיים אורון (ג'ומס), אז חבר כנסת מטעם מרצ ולימים יו"ר המפלגה. "היה ברור שלא נוכל לעלות נושא של נישואים אזרחיים, או הרחבת חוק השבות".
גם אורון וגם ליאון מציינים את התחום החברתי כאחד המפתחות המרכזיים שאפשרו את החיבור הזה. "אתה רוצה להקים ממשלה עם כתפיים רחבות ככל האפשר, והייתה המחשבה שבש"ס יש אלמנט חברתי שאנחנו צריכים לשתף איתו פעולה, ואז היה לה גם ממד מדיני הרבה יותר מתון, עם האמירות של הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי בעניין הסדר מדיני", אומר אורון.
"בית המשפט הרג את ממשלת רבין"
אחריתו של דבר היא שכצפוי הרומן הזה הגיע אל סופו בתום שנה וחצי בלבד. בשלהי 1993 כשהסכמי אוסלו שזה עתה נחתמו ברקע, פרשה ש"ס מהקואליציה. שבס, האיש של רבין, מציין שדווקא אז "הרג בית המשפט את ממשלת רבין".
"אריה דרעי היה אחרי חקירה, אבל לא החליטו על כתב אישום", מזכיר שבס נשכחות. "עד אז הסיטואציה המשפטית הייתה שונה, שר לא היה צריך להתפטר עד פסק דין חלוט. לכן לא הייתה בעיה שש"ס ואריה דרעי יסיימו את הקדנציה. היה בג"ץ קנטרני של המפד"ל, שהיו אז באופוזיציה. בג"ץ אז עשה את מה שנקרא הלכת דרעי-פנחסי, שתקפה עד היום", הוא אומר על פסק הדין שחייב את ראש הממשלה לפטר את נושאי המשרה שגובש נגדם כתב אישום.
"בג"צ שיבש את החוק, ממש שיבש אותו", קובע שבס. "מאותו יום שדרעי ופנחסי נאלצו לעזוב את הממשלה, ממשלת רבין הייתה ברווז צולע והוא נאלץ למגינת ליבו להכניס את גונן שגב ואת אלכס גולדפרב, החשמלאי מאשקלון (שפרשו ממפלגת צומת – י.כ.), בכדי להחליף את ש"ס כדי שיהיה רוב יהודי לממשלה בעת חתימת הסכמי אוסלו ב' בקיץ 1995. בג"ץ התערב התערבות פוליטית גסה ורבין היה שבור מזה".
עם זאת, מדגיש שבס, "אוסלו, בשם כזה או בשם אחר, היה קורה בכל מקרה. כי רבין מאוד רצה לעשות הסדר עם הפלסטינים. שני הצדדים - גם ש"ס וגם מרצ - ידעו על זה ביום הקמת הממשלה. עובדה שהרב עובדיה יוסף ממש לא התנגד לתהליך של אוסלו. אישיותו של רבין הייתה גורם דומיננטי בהצלחת החיבור הזה. שני הצדדים מאוד העריכו אותו. הוא ישב פעם בשבוע עם אריה דרעי וגם עם אנשי מרצ. כל מוצ"ש הוא היה יושב עם אריה דרעי, ופעם בשבועיים-שלושה או חודש הוא היה יושב עם הרב עובדיה יוסף".
"רבין הוא אדם שתוכו כברו", מסכם שכטר. "אצלו תמיד What you see is what you get. האופי הזה הישיר שלו, היושרה שלו, תרמו לשבר הזה. אני מתקשה להפריד את הצד האישיותי מהמצב הפוליטי שהיה אז. הייתה סיטואציה פוליטית ייחודית והוא כנראה היה גדול מספיק בכדי לנווט אותה למקום הזה. רק הוא היה יכול לנצח אז את הבחירות".
גם אורון מסכים שאישיותו של רבין הייתה גורם מרכזי ביצירת החיבור הזה. "רבין היה ראש ממשלה מאוד דומיננטי בתחומים שבהם הוא ראה משימה מרכזית. אני עוד זוכר ויכוחים עם רבין כשהוא עוד היה נגד מדינה פלסטינית, אבל מרגע שהוא עבר את השינוי הזה - רוחו הייתה דבקות במשימה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv