קצת אחרי שיצאה היאכטה מהמרינה בהרצליה נשלפו החוצה בקבוקי הבירה. וכך, כטוב ליבו בבירה, הפליג אמיר אייל בזיכרונותיו אל לילה אחד גורלי במיוחד. אז, לפני 32 שנה, הוא היה קצין טרי מאוד שנשלח לחיפה, למשימה הראשונה שלו כקצין סיפון על אח"י עצמאות, אחת מספינות הטילים הוותיקות של חיל הים. "באותו לילה, לרוע המזל שלי, יוצאים לקו סיור 100 קילומטר מהחוף כי יש התרעת מודיעין על סירת מחבלים שתוריד מחבלים בחוף – והיא באמת הגיעה בסוף, אבל לא באותו הלילה. ובלילה הזה אני מוצא את עצמי לבד במשמרת – וחצי ספינה, כולל המפקד, ישנים. אני עוד לא מכיר אפילו את מערכות הטכנולוגיה של הספינה, אבל אני במשמרת. ובכל זאת ממנים אותי להיות קצין גשר, שזה הקצין שמנווט את הספינה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אומנם מה שקרה באותו לילה, ב-21 בספטמבר 1990, לא פורסם עד כה, אך אייל זוכר כל רגע: כשספינה חשודה הלכה והתקרבה, ניתנה הוראה מהחוף. אייל התבקש ליישם נוהל שבחיל הים מוכר כ"קורס התנגשות": הסטי"ל מוסט בחדות מנתיבו לכיוונו של כלי השיט החשוד ומנסה להגיע למצב של כמעט-התנגשות, בכוונה לכפות על הכלי הבלתי מזוהה להזדהות. אלא שהמשימה הצליחה יותר מדי. בדרך להתנגשות המדומה דבר-מה השתבש, ואח"י עצמאות באמת התנגשה בספינת הענק שבאה מולה.
"הערתי את המפקד", ממשיך אייל בזיכרונותיו. "יש טלפון כזה קטן בספינה שאתה מתקשר בו וקורא לו. הוא עלה למעלה ואני רואה שהעיניים שלו טרוטות. הוא מסתכל מסביב, רואה את האור של ספינת הנוסעים מרחוק ואומר, 'מהרגע הזה, אני לוקח'. זו כמובן הייתה הקלה כי הייתי מאוד צעיר ולא הרגשתי נוח. ואז המפקד, במקום לעשות את התמרון האחרון ולהסתובב מסביב לספינה, הוא חתך לה את המסלול של החרטום. בלילה יש כמו ורטיגו של טייסים כזה, אתה לא מבין מה קורה. וכשהוא הבין מה הוא עושה, כבר היה מאוחר מדי".
"אנשים היו בטוחים שהם הולכים למות"
"ראיתי היסטריה בספינה, את מפקד הספינה צורח בהיסטריה מילים שאני לא רוצה לחזור עליהן פה עכשיו, כשהוא מנסה לקרוא לצוותי החירום למנוע מהספינה לטבוע. הקטע הזה שמפקד ספינה, רגע אחד הוא אלוהים ורגע אחרי כן הוא צועק בהיסטריה, זה הרג אותי. זה הרגע שבו הייתי הכי קרוב למוות, זו טראומה נוראה שליוותה אותי הרבה זמן ולא היה יום שלא חשבתי עליה".
"הרגשתי את חוסר האונים הזה. אני זוכר שפקחתי את העיניים ואני רואה הר ברזל כזה מתקרב, ואתה אומר 'או-קיי, אני הולך למות עכשיו. נדפקנו'. ואחרי זה קטסטרופה של חמש שעות אצלנו בספינה. חמש שעות עד שחזרנו לנמל. היה קשה מאוד לשוט, היו הצפה והרבה מים בספינה ואנשים בטראומה שהיו בטוחים שהם הולכים למות".
"ראיתי היסטריה בספינה, את מפקד הספינה צורח בהיסטריה מילים שאני לא רוצה לחזור עליהן פה עכשיו, כשהוא מנסה לקרוא לצוותי החירום למנוע מהספינה לטבוע. זה הרגע שבו הייתי הכי קרוב למוות"
הספינה האלמונית התגלתה לאחר מעשה כספינת נוסעים תמימה שעשתה דרכה לנמל חיפה. ולבסוף, למרות הפגיעה רבת העוצמה, נפגע רק המדור האחורי של הסטי"ל, שנשבר ברובו. ועם זאת, עוצמת הפגיעה גרמה נזק עצום, והוא הוביל להשבתת הספינה במשך חודשים. "האירוע חמור ויכול היה להסתיים אחרת", נכתב בתחקיר האירוע שהגיע לידי מגזין N12, "תופעת 'ראש קטן' בקרב בעלי תפקידים בספינה הובילה לאירוע ההתנגשות".
אייל מודה שגם הוא לא הבין את התמונה הימית ועל כך מרגיש אשמה. "כשאתה יוצא לים בלילה, כל מה שאתה רואה זה אור לבן שם ואור אדום פה. אתה לא יכול להבין מה קורה ואתה גם לא מסוגל בכלל לאמוד מרחקים. היו מקרים שאני בתור מפקד ספינה עצרתי את הספינה כי הודיתי שאני לא מבין כלום, לא יודע מי נמצא איפה ומי נוסע לאן".
בכל שעה כלי שיט בעולם נקלע למצוקה
אף שכבר יותר מ-20 שנה חלפו מאז השתחרר, כמו אצל אנשי ים רבים גם אייל לא היה יכול להתנתק מהמרחבים האין-סופיים של הים. בלימודי המשפטים בקושי שרד שנה אחת, עד שהים קרא לו שוב. זמן קצר לאחר מכן פתח יחד עם כמה חברים מהחיל חברה, מהמובילות בארץ, ליבוא ולשיווק של כלי שיט, בעיקר יאכטות.
התאונה ההיא לפני 32 שנה מלווה אותו עד היום, אך היא בהחלט לא הייתה האחרונה. עסקיו הימיים של אייל חושפים אותו, לעתים גם בגופו, לאין-ספור תאונות ימיות – מעליות בלתי מתוכננות על החוף ועד התנגשות של ממש בין שני כלי שיט – רובן מסתיימות ללא נזקי גוף ובנזק מועט לרכוש, אך חלקן מסתיימות גרוע הרבה יותר.
מקובל לחשוב על המרחב הפתוח של הים כעל מקום בטוח למדי. הימים שסערות היו מפרקות ספינות בלב ים כבר מזמן מאחורינו והטכנולוגיה המודרנית אמורה לכאורה להגן על יורדי הים מאכזריותו, אך אייל טוען כי לא עוברת שעה מבלי שבמקום כלשהו בעולם ימצא עצמו כלי שיט נקלע לתאונה או מצוקה כלשהי. הוא יודע על מה הוא מדבר: אומדנים מסוימים מעריכים את מספר התאונות הימיות בכ-10,000 מדי שנה בעולם כולו. לפי נתונים שנאספו מחברות הביטוח, בעשור הקודם לא פחות מ-876 כלי שיט מסוגים שונים ברחבי העולם פשוט אבדו אל חיק המצולות.
כבר קרוב לחמש שנים עוסק אייל בפיתוח מערכת למניעת תאונות ימיות המבוססת על איתור מוקדם של מכשולים וסכנות ועל התרעה מוקדמת זמן רב לפני המפגש שיוביל לאסון. הוא עושה זאת תחת השם WATCHIT יחד עם שותפים נוספים, עופר סלע ואלדד ברנון – בעצמם קצינים לשעבר בחיל הים. אלפי שנים שכלי שיט נתונים לסכנות רבות, אך אם זה תלוי באייל, ייתכן שכל זה מאחורינו. יורדי הים הוותיקים והשאפתנים הללו החליטו לקרוא תיגר על פוסידון – אל הים הכול יכול – שלפי המיתולוגיה אוסף אליו ספינות טבועות.
כך פועלת המערכת:
זו גם הסיבה שאנחנו על היאכטה שנושאת אותנו צפונה. מול קיבוץ שפיים, במרחק די קטן מהחוף, שוכבת כבר שנים רבות סירת דיג טרופה – שחלק משרידיה נראים מעל פני המים. דנדן הסקיפר מטה את חרטום היאכטה בכיוונם של השרידים ולאט-לאט מתחיל להאיץ. כמה עשרות מטרים לפני ה"התנגשות" עם אותם שרידים מתחילות להופיע התרעות על המסך הקטן שבצידי עמדת הסקיפר ואלו רק הולכות ומתגברות, כובשות את תשומת לבו של הסקיפר. זו הייתה כמובן רק הדגמה. אך בעולם האמיתי לא חסרים ימאים שאננים או לא מרוכזים – מסקיפר של יאכטות ועד רבי-חובלים בצי הסוחר.
אם ההדגמה הזו מוכרת לכם, זה לא מקרי. מה שנשמע טריוויאלי בעולם הרכב הקרקעי, עם מערכות בסגנון מובילאיי המוכרת, עוד עשוי לחולל מהפכה בעולם השיט. כלי השיט מפוצצים מערכות, אפשר למצוא בכל כלי שיט מודרני – מיאכטה מזערית ועד ספינה בצי הסוחר – מערכות רדאר (מכ"ם), סונר, וכמובן גם GPS. ובכל זאת עד היום קשה היה לסנכרן בין כל אלו. ככל שהאפשרויות בעולם המתפתח של הבינה המלאכותית הולכות ומשתכללות, כך הן כובשות זירות חדשות, וכעת גם את הזירה הימית, ואם החזון של אייל יתממש ייתכן שבעיה בת אלפי שנים עומדת כעת להגיע אל פתרונה.
"רעשים כמו של פצצת אטום"
ב-2017 נקלע שותפו של אייל לעסקי היאכטות, לורנס נתן, לתאונה קשה בלב ים. את ההשראה לפיתוח המערכת, מספר אייל, הוא קיבל בעקבות התאונה הזו. "הוא יצא להתארח אצל לקוח שלנו, בספינה שמכרנו לו, והוא בדיוק שתה יין כשליד נמל קטן ביוון הם עלו על ריף תת-קרקעי", מספר אייל על שותפו. "במקרה הזה הריף הוא ממש כמו סכין, ועם האינרציה של המהירות תדמיין איך כמו סכין הוא חותך לך את כל התחתית. והשרטון כמובן גם בולם אותך במכה אחת ואז כולם מופתעים כי הם עפים קדימה".
"ההוראה הראשונה במקרים כאלו היא לרדת לראות איפה התחתית נקרעה כדי לסתום אותה", מסביר אייל. "בגלל שהוא סגן-אלוף בחיל הים, ברגע אחד הוא נהיה מפקד הספינה, כי הוא היה הכי בכיר שם, למרות שהוא היה שם רק כאורח. הוא מגיע למטה והתחתית קרועה ומים חודרים. זו חוויה מאוד מפחידה, כי הספינה יכולה לטבוע מהר מאוד. הוא סיפר שזה התחיל ברעשים שהוא לא שמע בחיים, רעשים כמו של פצצת אטום. הוא מתאר לי את הבומים ומספר שרק זה הכניס אותו לחרדה. אחר כך זו חוויה נוראה לא פחות, כי הסירה התנדנדה על הסלעים האלו בערך עשר שעות עד שחילצו אותם".
"מבחינתי זה כאילו נכחתי באירוע הזה, כי הוא דיבר איתי בטלפון בזמן אמת לאורך כל האירוע. כשהוא חזר ראיתי שהוא בכזו טראומה", נזכר אייל. "בלילה ההוא הייתה לי התובנה הטכנית שעליה אחר כך קיבלנו פטנט באמריקה. ובבוקר למוחרת אמרתי לו, 'אל תאשים את עצמך, הספינה עבדה עליך'. היא כאילו ידעה הכול, כל הנתונים היו שם, רק היה צריך למצוא משהו שיאגד אותם".
"במקרה הזה הריף הוא ממש כמו סכין, שחותך לך את כל התחתית. זו חוויה מאוד מפחידה כי הספינה יכולה לטבוע מהר מאוד"
"בפתח הנמל הוא כבר לא מפקד הספינה"
אייל מרחיב בהסבריו. אומנם המערכת שלו בשלבי פיתוח מתקדמים, אך הוא עוד די רחוקה משלב המוצר המוגמר, וכבר ניתן לומר כי ניתן יהיה לשלבה בכמעט כל סוג של כלי שיט – מסירת דייגים קטנה ועד אוניית סוחר. עם כל הכבוד לנזק אפשרי לחיי אדם, לא פחות חשוב מכך הוא הנזק הכספי האפשרי. בטח כשרוב הסחר העולמי מתנהל בדרך הים וספינה עמוסת מכולות שנתקעת על שרטון גוררת עימה נזק היקפי שיכול לעיתים להצטבר גם למיליארדי דולרים: הדגמה לכך קיבלנו רק לאחרונה, במרץ 2021, כשספינת ענק חסמה את תעלת סואץ אחרי שנתקעה לרוחבה – וגרמה לשיבוש אדיר בנתיבי הסחר העולמיים.
אך המוטיבציה המרכזית של אייל לפיתוח המערכת, אם לשפוט מדבריו, מגיעה דווקא ממקור אנושי מאוד. "את מפקד הספינה ההיא הדיחו בפתח הספינה כשהגענו לנמל", חוזר אייל אל המקרה של אח"י עצמאות. "זה גם נצרב בי. כי הוא מפקד מעולה. איך אנשים בונים לעצמם במשך 30–40 שנה את השם הכי טוב, עושים טעות אנוש וברגע אחד מעיפים אותם הביתה. אומרים להם, 'אדוני, אתה סיימת'".
תאונות ימיות, גם אם אינן מסתיימות בקורבנות נפש, מותירות טראומות ומשקעים למשך שנים. כמו אותו מקרה של השותף, נתן, שהוביל ליצירת המערכת. בחיל הים הנהלים ברורים. כל מפקד שהיה מעורב באירוע שכזה מודח, גם אם האחריות הישירה שלו למקרה מצומצמת.
"יש לי חבר שהיה מפקד של סער 5, אונייה ששווה חצי מיליארד דולר", נזכר אייל. "הוא היה מיועד להיות מפקד חיל הים. בחיפה, ליד כף כרמל, היה לו חם – אז הוא ירד למטה להוריד את הסווטשרט שלו ובדיוק אז הקצין בגשר עלה על כף כרמל ופירק את האונייה. הרמתי טלפון למפקד חיל הים ואמרתי לו, 'אני מתחנן לפניך. אתה לא תדיח אותו, נכון?' הוא ענה לי בפשטות, 'אמיר, אתה מכיר את החוקים. תקשיב טוב מה אני אומר לך. בפתח הנמל הוא כבר לא מפקד הספינה'. ויש כל כך הרבה מקרים כאלו, זה כל כך כאב".
"גם היה מקרה בדרך לסיור בלבנון שראיתי בעיניים שלי איך שני דבורים מתנגשים. שני המפקדים, גם מאוד טובים ומנוסים, ניסו לעשות איזה תרגיל וגמרו בזה שהם דרסו זה את זה. זו עוד תאונה שהשפיעה עליי מאוד, כי גם שם המרחק ממוות היה קטן מאוד. ויש עוד הרבה תאונות שלא הייתי עד להן אישית, אבל אלו תאונות של פקודים שלי, שעלו עם הספינות על שרטונים. אחד עלה על אי האהבה באכזיב, אחד עלה במצרי טיראן ועוד אחד עלה על החוף בעזה. בכל תאונה כזו נפצעו אנשים, הספינות הושבתו ונגמרו קריירות של אנשים".
"ראיתי בעיניים שלי איך שני דבורים מתנגשים. שני המפקדים, מאוד טובים ומנוסים, ניסו לעשות איזה תרגיל וגמרו בזה שהם דרסו זה את זה. המרחק ממוות היה קטן מאוד. בכל תאונה כזו נפצעו אנשים, הספינות הושבתו ונגמרו קריירות של אנשים"
בדומה למצב בכבישים, הסטטיסטיקות מצביעות על כך ש-76% מהתאונות הימיות נגרמות מטעויות אנוש. ובין שלל המצבים האנושיים שלהם באה המערכת של אייל לתת מענה, נמצא גם המצב הפרוזאי הזה של קפטן שכדרכם של בני אדם, פשוט נרדם. זו בעיה ידועה. הרגלי השינה על הסיפון הם עד היום גורם סיכון. גם התאונה ההיא של אח"י עצמאות התרחשה בעת שמפקד הספינה הלך לישון. אפילו המלחים בדוגית של נתן יונתן נרדמו כולם ועד היום טרם ניתן המענה על השאלה "איכה תגיע הדוגית לחוף?" מתברר שכמה שזה נשמע אולי שולי ואידיוטי, מדובר בעניין די נפוץ גם היום. המערכת שלו, מבטיח אייל, תוכל לתת גם לכך מענה וקברניטים יוכלו לעלות על יצועם ללא כל חשש ולישון שנת ישרים.
עמוק לתוך ההפלגה הקצרה שלנו נזכר אייל ב"תאונת שינה" נוספת שבה היה מעורב, אם כי בעקיפין. במקרה הזה הסתיים האסון למרבה הטרגדיה גם בקורבנות בנפש. "היה לנו מקרה של קפטן טורקי שפשוט נרדם ודרס סירת גומי של פליטים שהפליגה ליד האי לסבוס ביוון – הרג שני פליטים ואז עלה על החוף. וכל זה בזמן שהוא ישן. מכיוון שאני זה שמכר לו את הספינה, הרגשתי בסוף קצת אשם במוות של שני אנשים".
פדיחה נוספת שהמסע על גבי הימים עלול לזמן לימאים טמונה במערכות הניווט. פעם היו אנשי הים חלוצי הניווט. ספנים מפוארים כמו קולומבוס או ואסקו דה גאמה שגילו ארצות היו נווטים יותר משהיו ימאים מוכשרים. יכולות הניווט שלהם הובילו אותם לגלות ארצות ויבשות. מאות שנים חלפו, אבל הניווט הימי במידה רבה נותר כשהיה. לעיתים, אם לא נזהרים, מספר אייל, זה גם עלול להסתיים באסון.
"עם כל הוותק, יודע שיקרו לי תאונות"
"היה מקרה בהפלגה מקפריסין לישראל. זה היה מקרה שאחר כך התפרסם ודיברו עליו די הרבה. יצאתי עם סקיפר ישראלי והלכתי לישון", נזכר אייל. "כשהתעוררתי החרטום של הספינה היה רחוק 10 מייל מביירות ולא מחיפה. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב כי בלילה זה מאוד דומה – ביירות וחיפה. גם במכ"ם זה נראה לך אותו דבר. רגע אחרי זה הבנתי שאני בעוד חמש דקות בתוך לבנון. כמה רגעים אחרי זה גם חיל הים התערב, ואחרי ששיניתי את כיוון החרטום לארץ נעצרנו בכניסה ארצה והיה סיפור שלם. וזה שוב מקרה של טעות אנוש. מה הייתה הטעות? לקבוע בקפריסין מסלול של שתי מעלות שמאלה במקום שתי מעלות ימינה – ואתה בסוף מוצא את עצמך בלבנון ולא בישראל. לא היה שום דבר בספינה שעצר אותי".
"כשהתעוררתי החרטום של הספינה היה רחוק 10 מייל מביירות ולא מחיפה. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב כי בלילה זה מאוד דומה – ביירות וחיפה. גם במכ"ם זה נראה לך אותו דבר. רגע אחרי זה הבנתי שאני בעוד חמש דקות בתוך לבנון"
בכובעו האחר עוסק אייל כאמור בסחר יאכטות, מה שמעניק לו פרספקטיבה על התחום ההולך ומתרחב של ימאות זעירה בישראל. המעגנים הקיימים מתפקעים מרוב ביקוש ליאכטות ומרינות חדשות נמצאות בתכנון כבר זמן רב. גם ההרשמה לקורס הסקיפרים רושמת שיאים – כבר מזמן לא מדובר רק בשעשוע של גברים בגיל העמידה שמחפשים תחביב חדש.
אומנם אייל נהנה מהפריחה הזו, אך הוא מצביע גם על ההיצף הזה כעל גורם סיכון בעייתי: "לא כל האנשים שמפליגים כסקיפרים באמת יודעים לשוט. כשאתה עולה לאווירון אתה משוכנע שהטייס הוא האדם המוכשר ביותר לטוס, אבל אנשים ששוכרים סירות לא יכולים להיות בטוחים בקשר לזה. אם אתה עולה לסירה כדאי שתבדוק מי הסקיפר, כי יש מצב שהוא לא מוכשר מספיק, וזו סיבה להרבה תאונות ימיות. אני, עם כל הוותק, יודע שלי יקרו תאונות. מי שיצא עכשיו מקורס סקיפרים לא יודע את זה. הוא חושב שהוא אחלה והוא יכול לשוט עכשיו ולא תהיה שום בעיה".
"זה מאוד נפוץ שישראלים שעושים רישיון נוסעים מיד לחו"ל לשכור סירה", מרחיב אייל. "אין שום בעיה, הם יכולים לקחת סירה ולשוט ביוון. אבל יוון זה מקום בעייתי ומסוכן, עם הרבה איים ורוח חזקה. פה בארץ התנאים הרבה יותר קלים, אין איים ואין כלום. כל הזמן זה קורה לישראלים. לכל אחד שאנחנו מוכרים לו סירה אנחנו אומרים שהעולם של הסקיפרים מתחלק לשניים: אלו שכבר הייתה להם תאונה ואלו שעוד תהיה להם. אני הייתי עֵד פעם אפילו לתאונה בכנרת, של חבר שלי, שהיה לקוח ששתה איזו בירה נסע ולא ראה דוגית קטנה ודרס אותה".
"על יאכטה מי בכלל חושב על תאונה?"
באחד מסרטוני התדמית שהפיקה WATCHIT מתוארת סצנה אלכוהולית שכזו. קבוצת חברים מבלה בירכתיה של יאכטה יוקרתית ונהנית מהחיים. הים שלו ופסטורלי והם משיקים כוסות יין מבלי לדעת שמתחת לרגליהם ממתין להם שרטון גדול ממדים. כזה הוא הים, לעתים הוא עלול להיות משקר ומתעתע. בתוך הניגוד החריף הזה משתלבת המערכת של אייל, כשהים מוצף בשייטים חובבים שיוצאים לים בעיקר לצורכי בילוי ואף אחד מהם לא יכול לדמיין את עצמו נקלע לתאונה. "אתה קצת שיכור ואולי קצת מעושן, ואז ברגע אחד אתה צריך להיות הימאי הכי טוב בעולם. ואתה בכלל לא במצב, אתה בהלם. כשאני בכביש אני כל הזמן בתודעה שעלול לקרות משהו. אבל בים, על יאכטה, מי חושב בכלל על תאונה?" מסכם אייל.
אגדות ומיתולוגיות רבות נשזרו בים ובאנשיו – באופיים, בהרגלי הבילוי וגם השתייה שלהם, אם כבר באלכוהול עסקינן. ואני תוהה לקראת סיום המשט הקטן שלנו אם כל הטכנולוגיה הזו – האלגוריתמים המשוכללים, המסכים והצפצופים – לא עומדת בסתירה מסוימת עם הרוח הספנית. אייל לא מכחיש שהוא בא, שלא במתכוון כנראה, לפגוע ברומנטיקה של העולם שממנו בא. "אתה צודק לגמרי, אני מעדיף להרוג את הרומנטיקה של היום ושלא ייהרגו אנשים", הוא אומר.
"להבדיל מהמטוסים באוויר ומהמכוניות ביבשה, שם האנשים מאוד טכנולוגיים ורוצים טכנולוגיה חדשה – שהמכונית תיסע אוטומטית, או לפחות תבלום אוטומטית – בים, עוד מימי קדם, רבי-החובלים היו אנשים ארכאיים שלא רצו שאף אחד יתערב בהפלגה שלהם. וזה תרבותית נמשך עד היום. עד היום מפקד ספינה בחיל הים שתיגע לו בספינה יקפוץ ויתנגד. אבל צריכים לגעת לו בספינה, כי טכנולוגית צריך להגן עליו. זו הרומנטיקה של הקברניט עם הרגל מעץ שאומר, 'רק אני אחראי, ורק אני אעשה'. רבי-חובלים שיושבים ושותים בנמלים וחושבים שהם יודעים הכול יותר טוב, זו תרבות שחלחלה גם ליצרנים. היום אני מקווה שנוכל לשנות את זה".
בשלב זה מתערב בשיחה דנדן הסקיפר. "הים זה אנשים מקובעים. גם אני 'מפגר' שלא משתמש בטכנולוגיות, כי אני אוהב את העבודה הישנה. יש לי פה בסירה מערכת של ג'ויסטיק. אבל אתה לא תראה אותי בחיים עובד עם זה. אני צריך שליטה. אבל תסתכל על מפות, מנייר. במטוסים כבר זרקו את הנייר ובכלי שיט עדיין יש. גם עד שהסכימו להכניס מערכו ניווט דיגיטלית עבר הרבה זמן. "זה לא נעים להגיד", מסכם אייל את שיחתנו, "יש משהו יהיר באנשי ים. גישה של אני ואפסי עוד". אמר, ולקח עוד לגימה מהבירה.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv