"אני מפחדת", אומרת לירז צ'רכי כשאנחנו נפגשות באיסטנבול. "אני מפחדת שלמישהו יקרה משהו, אני מפחדת שללהקה שלי יקרה משהו. אני מפחדת שלי יקרה משהו".
"אני מכניסה אתכם למחתרת הפרסית, למחתרת האיראנית", היא אומרת כשאנחנו מגיעים לקומת המרתף החשוכה של הבניין באיסטנבול שבו שוכן אולפן ההקלטות שלה. הכול התנהל בסודיות מוחלטת - מבצע סודי וחובק ארצות. מטרת המבצע: להקליט כאן באיסטנבול אלבום משותף של לירז צ'רכי, זמרת ישראלית, ביחד עם ההרכב שלה ונגנים מאיראן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
היא מחכה שהנגנים האיראנים יגיעו ובינתיים בודקת שוב ושוב איפה הם בדאגה. עוד כמה דקות הם יתחילו להיכנס, הם הצליחו לחמוק מעיניהם של משמרות המהפכה ויגיעו לאיסנטבול בטיסה ישירה מטהראן.
"הרגע הזה, שהם אמרו לי שהם עלו על המטוס ואז כשהודיעו לי שהם נחתו פה, אני לא יכולה אפילו להסביר כמה אני מתרגשת ומפחדת באותה נשימה", היא אומרת. אין שאלה שהם מסכנים את עצמם, אומרים חברי הצוות של צ'רכי.
חודשים לאחר מכן - לירז לא דמיינה שהמוזיקה שהקליטו תהפוך לפסקול של מחאת הנשים באיראן, תלווה מאות סרטונים מחתרתיים ברשתות החברתיות.
מחאת החיג'אב באיראן - סיקור N12
- באיראן פרסמו את ממצאי מותה של מהסא אמיני - ומכחישים כי ספגה חבלה חמורה
- המחאות באיראן נמשכות: סטודנטים ומרצים הוחזקו בכוח במעונות
- חברת פרלמנט משוודיה גזרה את שיערה בשידור כהזדהות עם המחאות באיראן
- משטרת איראן מסירה אחריות, אך הצילומים מוכיחים: הצעירה הוכתה למוות
הכי ישראלית שיש
כלפי חוץ היא הייתה הכי ישראלית שיש. לירז צ'רכי נולדה פה, גדלה פה, שרה פה מגיל צעיר בעברית. המסלול הקלאסי להצלחה שעבר בלהקה צבאית.
אבל הבית היה ההיפך – הכי לא ישראלי . המשפחה המורחבת, ביניהם הדודה ריטה וההורים שלה, עלו מפרס רגע לפני המהפכה. במלחמה בין הבית לחוץ – היא בחרה בישראליות למדה בבית צבי, שיחקה בסדרות ובסרטים, ניסתה את מזלה גם בהוליווד.
ריטה במסר מיוחד לנשות איראן בעקבות המהומות
"בלוס אנג'לס יש מיליון פרסים", היא מצהירה, "לא כאמירה. יש מיליון פרסים", היא אומרת וצוחקת. "ללוס אנג'לס קוראים בעצם טהרנג'לס ופתאום אני רוצה את זה. אני אוהבת את זה ואני מתחברת לזה. ברור לי שאני צריכה לשנות משהו גדול מאוד בחיים שלי".
היא טסה לחפש עתיד מזהיר ומצאה שם את העבר שלה. הבינה שהיא בעצם רוצה לשיר בשפת אימה. כולם מהמשפחה ועד המנהלים חשבו שהיא עושה טעות גדולה, אבל לירז הרגישה בבית. היא חזרה ארצה והוציאה את האלבום הראשון שלה - בפרסית.
"מהר מאוד הוא הגיע לאיראן", היא משחזרת. "מהר מאוד קיבלתי סרטונים של נשים שרוקדות במסיבות אנדרגראונד מורידות את הצ'אדור ורוקדות לשירים האלה".
הסרטונים האלה היו תחילת הרומן עם איראן. בהמשך היא יצרה קשר באינסטגרם עם אומנים משם שהסכימו לשתף איתה פעולה באלבום השני שלה. ככה פשוט.
"בלוס אנג'לס יש מיליון פרסים. לא כאמירה. יש מיליון פרסים. ללוס אנג'לס קוראים בעצם טהרנג'לס ופתאום אני רוצה את זה. מתחברת לזה. ברור לי שאני צריכה לשנות משהו גדול מאוד בחיים שלי"
"זה היה כמו קסם"
"אני והמפיק שלי היינו יושבים באולפן שלו בהרצליה והיה אולפן בטהראן והיינו צופים באיראנים המוזיקאים שמנגנים באלבום שלי", היא מספרת. "זה היה כמו קסם. הרגשתי שאני מוצאת את המקום שלי בחזרה לשורשים שכל כך חיפשתי ולא היה לי".
"מהר מאוד האלבום שלי הגיע לאיראן. מהר מאוד קיבלתי סרטונים של נשים שרוקדות במסיבות אנדרגראונד מורידות את הצ'אדור ורוקדות לשירים האלה"
האלבום זכה להצלחה בעולם. הוא נקרא זאן (Zan) - אישה - ובו היא שרה את מחאת הנשים המדוכאות באיראן. "הן מחפשות חופש במדינה שכלאה אותן והשתיקה אותן", היא אומרת. "מבחינתן אני החופש . אני תמיד עולה עם הרוסארי (כיסוי הראש) הזה ויש איזשהו רגע שאני מורידה אותו ורוקדת איתו ומניפה אותו באוויר וזה מבחינתי רגע שאני אומרת לקהל אני מזדהה, אבל גם מוחה על זה".
באלבום השלישי זה היה ברור, העבודה מרחוק אונליין עם החברים מאיראן כבר לא מספיקה וצריך להעלות שלב ביחסים ובתעוזה של שני הצדדים. הגישושים התחילו לפני יותר משנה.
"אני והמפיק שלי היינו יושבים באולפן שלו בהרצליה והיה אולפן בטהראן והיינו צופים באיראנים המוזיקאים שמנגנים באלבום שלי. הרגשתי שאני מוצאת את המקום שלי בחזרה לשורשים שלי"
"אני יודעת שזאת בקשה גדולה, אבל אני ממש אשמח אם תאפשרי לי להטיס אותך לאיסטנבול כדי שתופיעי איתי", היא אמרה לאחת הנגניות האיראניות בשיחת וידאו כשהתחילה לבדוק אם היא ושאר האומנים יסכימו להגיע כדי להקליט איתה. "אני אשמח לעבוד איתך", היא עונה. "פעם בחיי אני יכולה לעשות מעשה אמיץ, זה מוצא חן בעיניי". "להתראות, אני אוהבת אותך", נפרדה ממנה לירז כשהסתיימה השיחה.
"אני מרגישה שאני נוסעת לאיראן"
בביתה ביפו היא אומרת "זאת הנסיעה הכי מרגשת שלי. אני מרגישה שאני נוסעת לאיראן".
"מצד אחד זה מאוד מרגש, מצד שני יש פה איזה מבצע שחלקו סודי וכנראה לא סתם - יש אנשים בסכנה שם. כמה סכנה יש לצד הזה? אני לא יודע"
תום אבני, בן זוגה של צ'רכי
כמה עבדת על הנסיעה הזאת?
"כל החיים שלי".
אנחנו פוגשים אותה ערב לפני הנסיעה, אחרי חיזור עדין הצליחה לגייס לפרויקט 4 נגנים איראנים שלקחו את הסיכון. "כל כך הרבה רצו להשתתף ופחדו", היא אומרת. "אתמול מישהי הודיעה שהיא לא יכולה להגיע".
למה?
"כי היא מפחדת".
בבית ביפו נשארות שתי הבנות ג'ון ונור, הן רגילות כבר שאימא נוסעת ברחבי העולם ולא מבינות למה הפעם ההתרגשות גדולה יותר. מי שמבין, מפרגן וגם חושש, הוא בן הזוג תום אבני.
"מצד אחד זה מאוד מרגש, מצד שני יש פה איזה מבצע שחלקו סודי וכנראה לא סתם - יש אנשים בסכנה שם", אומר אבני. "כמה סכנה יש לצד הזה? אני לא יודע".
"אני פשוט בשוק שאנחנו פה וזה קורה"
לירז והלהקה הגיעו לאיסטנבול כמה ימים לפני הנגנים. הם מכוונים כלים ובודקים את הסאונד. לא סתם נבחרה איסטנבול, טורקיה היא אחד המקומות הבודדים שאליו האיראנים יכולים לטוס ללא ויזה.
"אני מרגישה שאני באיזה פנטזיה", היא אומרת. "לאלבום הזה קוראים רויה, שזה חלום, פנטזיה בפרסית, ואני פשוט בשוק שאנחנו פה וזה קורה".
הכול התנקז לרגע הזה. בחדר החזרות מתעדות אותה לא רק המצלמות שלנו, אלא גם צוות של רשת אמריקנית גדולה שעושה עליה דוקו. כולם מחכים לשני הנגנים ושתי הנגניות מאיראן. "אני מקווה שהם לא ייבהלו מהנוכחות של המצלמות", היא אומרת בחשש.
הנגנים מגיעים והם מתחבקים בהתרגשות. "אין לי מילים להודות לכם", היא אומרת להם באנגלית, לא מאמינה שזה סוף סוף קורה. "חיכיתי כל חיי לפגוש את חבריי ומשפחתי מאיראן, העובדה שלא פחדתן והייתן אמיצות היא וואו", היא אומרת לנגניות בדמעות באנגלית. הן מושיטות לה במתנה צעיף איראני והיא לובשת אותו בהתרגשות.
היה להם לארבעת הנגנים תנאי אחד, שלא יציינו את שמם בשום מקום כדי שאף אחד לא יידע, ושהתמונות שלהם יטושטשו לגמרי. הם מקפידים להזכיר את זה שוב ושוב. "אף אחד לא יראה אתכם", אומרת לירז באנגלית, "לעולם לא אסכן צפורן אחת שלכם" והם שרים יחד בפרסית ומקליטים יחד את השיר.
"אנחנו יודעים שלאיראן יש בעיה עם ישראל", אומר אחד המוזיקאים האיראנים, "אבל אם רק עושים מוזיקה, זה בסדר". ומאוחר יותר מוסיף: "אני יודע שזה אולי מסוכן, אבל אני עושה מה שאני אוהב".
בין הקלטה להקלטה זה כבר לא רק המוזיקה שמחברת, אלא הקשר האנושי. הכי רחוק מהאיומים שמזכירים המנהיגים בשני הצדדים. באולפן התת קרקעי נוצרת בועה של חברות.
"את ממש נראית כמו איראנית", אומרת לה אחת הנגניות. "כן, אני איראנית", לירז עונה. "הדם שלי איראני. אבא ואימא שלי נהגו לדבר איתי פרסית. החברים שלי, איך אומרים 'חברים'?" היא שואלת. "דוסטה", עונים לה והיא ממשיכה. "החברים שלי לא היו מבינים, אימא שלי הייתה צועקת 'לירז, בואי לאכול!' ואני הייתי אומרת 'אימא, תפסיקי'".
"אנחנו יודעים שלאיראן יש בעיה עם ישראל ואני יודע שזה אולי מסוכן - אבל אני עושה מה שאני אוהב"
מוזיקאי איראני
גם מחוץ לאולפן בחדר בחדר צדדי במסעדה בעיר ממשיכים לחוות את הקשים. הם מדברים על אוכל, על החיים – על הכול חוץ מפוליטיקה. הם משיקים כוסית לחיים שמחים, מוזיקה טובה ושלום.
שבוע שלם חלקו תווים, טקסטים ומקצבים בפרסית. כל כך טבעי - ישראלים ואיראנים מנגנים יחד. כשהסתיימו ההקלטות חזרו איש-איש לארצו החזיקו אצבעות שהסוד שלהם יישאר על אדמת טורקיה.
"הם חזרו לטהראן", אומרת לירז. "יצאה לי הנשמה עד שהם חזרו. היה עניין בשדה התעופה לשני הגברים. היה שם תחקור מעמיק. קיבלתי הודעות פתאום באחד בלילה אל תכתבי לנו, אל תתקשרי, לא אינסטגרם לא ווטסאפ – כלום. חשבתי שהם הולכים מהשדה לכלא".
רגע של התעלות וסכנה בעקבותיו
אחרי שהכול עבר בשלום לירז התכוננה לסיבוב הופעות גדול בקיץ. אבל אז הגיעה הצעה מפתיעה מאחד הפסטיבלים - לעלות לבמה עם שתי הנגניות האיראניות במיקום סמלי ביותר: בית הכנסת העתיק בקרקוב שבפולין.
"הן הסכימו בתנאי שהן יהיו מכוסות והן לא ייחשפו", היא אומרת. ביוני 2022 הגיעה ההופעה. "עשינו להן חיג'אבים מזהב והייתה התעקשות של אחת מהן להניח את שיער המשי הבלונדיני שלה מחוץ לחיג'אב", היא מספרת. "אנחנו אומרות לה 'תקשיבי רואים לך את השיער, מזהים אותך, רואים שזאת את', אז היא אמרה 'לא, לא זה בסדר'. את יודעת אישה רוצה להיראות טוב, היא רוצה משהו ממנה בחוץ. זה היה איזשהו עילוי רגשי מטורף".
אבל תחושת ההתעלות הייתה קצרה, חברים שלה באיראן זיהו כמובן את השיער המבצבץ והתחילה מהומה. "מה זה זיהו? זאת הייתה מתקפה רצינית ממש איימו עליה ובואי נגיד ככה שהקריירה שלה התנדנדה בין לקרות או לא לקרות, היא הייתה צריכה להסביר שזה נעשה בתמימות ובאהבה", לירז מספרת על התגובות למעשה. "אני מאמינה שאם זה היה מגיע למקומות מסוכנים יותר, זה היה נגמר אחרת".
בשבועות האחרונים יצאו נשות איראן לרחובות לוקחות איתן את השירים שלה כדלק למחאה. "עד מתי נשתוק, עד מתי נוריד את הראש" היא שרה והן איתה - מפגינות.
"האחיות שלנו זקוקות לנו, הן המנהיגות של המהפכה הזאת", היא אומרת בסרטון רשת בפרסית. תומכת בהן מרחוק והן מודות לה שוב ושוב באינסטגרם שהיא הקול שלהן: "תודה שאת הקול שלנו, לעולם לא ישכחו אותי". "אני אוהבת את השירים שלך בפרסית ומקווה שיום אחד תשירי בטהראן היפהפייה".
"זה שזה קורה היום והשטח בוער מצד אחד מבעית אותי, כי אני מפחדת על החיים שלהן ומצד שני אני אומרת 'אוקיי העולם מתחיל להבין - אי אפשר להכריח אישה לחיות חיים שהיא לא רוצה לחיות אותם'".
והנגניות שלך?
"מתות מפחד. אני בקשר איתן, אני מנסה להבין יום ביומו איך עבר היום שלהן. 'היום היו יריות', 'היום היו שרפות' ו'היום לא יצאתי מהבית' - ויש להן ילדים. קשה".
"זה שזה קורה היום והשטח בוער מצד אחד מבעית אותי, כי אני מפחדת על החיים שלהן, ומצד שני אני אומרת 'אוקיי העולם מתחיל להבין - אי אפשר להכריח אישה לחיות חיים שהיא לא רוצה לחיות אותם'"
השבוע, בעיתוי כל כך סמלי, יוצא האלבום החדש שלה "רויה", פנטזיה, והמילים שנכתבו לפני חודשים הופכות נוכח האירועים משמעותיות יותר, עוצמתיות יותר. פתאום הזעקה שלה שלהן מהדהדת בכל העולם. הכול מתחבר. "זה היה מסע אחד גדול שבתוכו היו המון פרקים, זה כמו סדרת מתח", היא מסכמת.
אני בקלישאות, יש תחושה של שליחות?
"תחושה של שליחות, חד משמעית, אחרת לא הייתי מסתכנת. להביא את המקום של הנשים בעולם למקום של חופש, של תקווה. בשבילי הדרך היחידה לעשות את זה היא דרך המוזיקה".
מה יהיה באלבום הרביעי?
"וואי זה השאלה שאני כל הזמן שואלת את עצמי. אני מאוד מקווה שאני אוכל להקליט אותו באיראן. הלוואי".