"19 שנים קמתי כל בוקר עם תחושה של פספוס"

"סבא שלי היה קצין במלחמת העולם השנייה והוא סיפר לנו את כל סיפורי הגבורה שלו. כנראה זה נכנס איפשהו עמוק בפנים: מהרגע שעליתי לארץ החלטתי שזה מה שאני רוצה, להיות קצין". אבל מיכאל קודלץ', שהיה מ"כ טירונים בבסיס ניצנים, גילה שמישהו אחר יגשים את החלום שלו. "אחרי ההכנה לקצונה הייתי אמור לצאת לבה"ד 1, ואז בא מפקד היחידה ואמר, 'תקשיב, אתה תצא בכל מקרה כי אתה במסלול לקצונה, אבל יש לנו הרבה חניכים. האם אתה יכול לפנות לחניך אחר מקום ותצא במחזור הבא? רק אם אתה יכול, אתה לא חייב'. ואמרתי 'בטח, למה שאני אהרוס חלום למישהו'".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

"איך שהגיע המועד של הקורס הבא התחלף מפקד היחידה ואמר לי שאצלו רשום שאני נפלתי מקצונה", ממשיך קולדץ'. "לא משנה כמה ניסיתי להתווכח, הוא לא השתכנע ולא יצאתי לקורס קצינים. ככה כבר כמעט 19 שנים. אני קמתי כל בוקר עם תחושה של פספוס, שלקחו ממני משהו והוא לעולם לא יחזור. זה היה מתגבר כשהייתי מתגייס למילואים ויושב עם כל החבר'ה, עם הקצינים ועם הנגדים. כבר אמרתי לעצמי, 'קצין זו רק דרגה'. זה נתן לי יותר מוטיבציה להתייצב למילואים, גם בזמן הלימודים או בתקופת מבחנים. אם היה צריך לעשות קו, הייתי קם והולך לחודש, כמו כולם".

ביום רביעי שעבר הגיעו ייסוריו של קולדץ' לקיצם, באופן משמח במיוחד. הוא מצא את עצמו עומד גאה ונרגש על רחבת המסדרים בעיר הבה"דים, יחד עם 70 צוערים נוספים, והפך סוף-סוף לקצין. זה היה טקס הסיום של קורס ייחודי שמנהיג צה"ל עבור חיילי מילואים ומכשיר אותם לקצונה – במסגרת מכווצת שנמשכת חודשיים בלבד.

גם ליאור ממן, בת 30 מיקנעם, נמנית עם בוגרי המחזור האחרון. בחייה האזרחיים היא הייטקיסטית, אבל כשהמפקדים שלה בשירות המילואים העלו בפניה את האפשרות ללכת לקצונה, בשלב זה של חייה, לא היו ספקות. "אני חושבת שלא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים. לא הייתה בכלל שאלה, לא היה קטע של 'אני אחשוב ואחזור עליכם', זה היה כן, חד-משמעי. הדבר היחידי שהייתי צריכה לבדוק הוא אם זה בסדר מבחינת העבודה שלי".

"אתה מנותק מהמשפחה, מהעבודה, מהחברים"

עכשיו, אחרי טקס הסיום, כשליאור נושאת סוף-סוף דרגות סגן (מסיימי הקורס מדלגים על דרגת סג"ם) היא יכולה בנחת להביט לאחור. "כן, חשבתי שאתרגש, אבל לא חשבתי שבעוצמה הזאת – של דמעות ובכי וצמרמורות בגוף", היא מודה. "היו לי בסדיר מפקדים שהיו דמות להערצה בשבילי ורציתי להיות כמותם. ניסיתי פעמיים ללכת לבה"ד 1. פעמיים נפלתי. השתחררתי אחרי שנתיים עם החלק החסר הזה, שלא הצלחתי להיות קצינה".

"האמת, פשוט נראה שלא הייתי מספיק טובה", נזכרת סגן ליאור. "נפלתי במבחן הכניסה העיוני. יש לי איזה פחד ממבחנים, וזה כנראה השפיע. היו חסרות לי נקודות בודדות כדי לעבור את המבחן. להגיע כבר לבה"ד 1 ולחזור לבסיס שלך אחרי שנפסלת – זה השאיר אותי עם טעם מר ועצבות. היה לי מאוד קשה אחרי שכבתה כל האש הזאת שהייתה לי. שאלתי את עצמי, 'אז מה אני עוד עושה פה?"

הקורס הזה הוא מפעל לסגירת מעגלים: כמעט כל אחד מהחניכים בקורס מגיע עם מטען רגשי דומה לאלה של קולדץ' וממן, אנשים שנושאים חלום חיים ישן ותסכול עז שמניעים אותם לעזוב את כל החיים שלהם, וכמו בסרט, לעבור לסוג של יקום מקביל. "זו ממש תחושה כאילו חזרת לצבא לשבעה שבועות", משתפת ממן. "קם כל בוקר בהשכמה, עולה על מדים, עומד בזמנים, אומר 'כן המפקד', 'כן המפקדת'. יש משמעת, יש דיגום, זו לא האווירה של מילואים שאני מכירה. במהלך היום אנחנו לגמרי מנותקים, אנחנו בלי טלפונים בכלל ומפקידים אותם בכניסה לכיתה. אתה מנותק מהמשפחה, מהעבודה, מהחברים ומשלים פערים בסוף השבוע".

התפטר בשביל להפוך לקצין

ממן מספרת שבימי שישי, אחרי החזרה מהקורס, הייתה מגיעה למקום העבודה שלה ומדביקה פערים. למעסיקיה לא הייתה כל בעיה עם ההיעדרות הרצופה שלה לזמן ממושך כל כך. אצל קולדץ', לעומת זאת, המצב היה מסובך בהרבה. בהכשרה האקדמית שלו הוא כלכלן ובשנים האחרונות עבד בחברת השקעות. אחרי שמצא את עצמו בעימות עם מנהליו בחר לקום ולעזוב. "התחלתי לשמוע משפטים בסגנון, 'אתה תשלם על זה ויהיו לזה השלכות חמורות'. אחרי שנים של השקעה במקום הזה, זה לא מה שמגיע לי, אז התפטרתי. יומיים לפני שיצאתי לקורס סיימתי את תפקידי". 

לא צריך לדאוג לו: קולדץ' מצא בתוך זמן קצר תפקיד דומה בחברה אחרת. אחרי התאוששות קצרה מהקורס הוא כבר התחיל את תפקידו החדש. ועכשיו, כשהוא כבר קצין, מספר ימי השירות שלו במילואים צפוי כנראה לגדול באופן ניכר. "אנחנו גם דיברנו על זה. אמרתי להם שאני יוצא להגשים את החלום הכי גדול שלי. הם שאלו בעדינות אם אני הולך לעשות עכשיו יותר ימי מילואים, אז עניתי שכן. לא הייתה להם שום בעיה עם זה".

קולדץ', תושב חדרה בן 37, הוא אב לשתי בנות קטנות. עבורו ההיעלמות הזו מהחיים הייתה כרוכה גם באתגר משפחתי. "זה לא היה פשוט למשפחה. אבל יחד עם זאת אשתי נתנה לי לפני הקורס תמיכה מלאה ואמרה 'תעשה מה שעושה לך טוב ואתן לך גב'. כמעט לא הייתי בבית בשבעת השבועות האלו, ולא ראיתי עליה מצוקה למרות שברור לי שקשה היה לה להיות לבד בבית עם הבנות".

"אחוז אחד? גאה להיות חלק מזה"

דמעות רבות זלגו בבה"ד 1 מעיניהם של דורות של חיילים מאוכזבים. לא רבים מסוגלים לגבור על תסכול ולא לומר נואש כפי שעשה למשל שאול מופז, שגם הוא נדחה מקורס קצינים והעקשנות הובילה אותו עד ללשכת הרמטכ"ל. עם כל הכבוד לאכזבות ולתסכולים האישיים, אותם 70 שזכו להגשים את החלום הגדול שלהם כנראה לא היו זוכים להתנחם בגאולה מאוחרת – אלמלא היה צה"ל זקוק כל כך לקצינים.

לאורך השנים נהג צה"ל להכשיר חיילי מילואים כקצינים רק באופן ספורדי ולא ממוסד, לעתים כצ'ופר למילואימניק ותיק ומסור. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, למשל, יצא לקצונה בגיל 40 כמעט ובעודו חבר כנסת מכהן. רק הצבעת אי-אמון חשובה הצליחה להוציא אותו מבה"ד 1. אבל כשרק אחוז אחד מאוכלוסיית ישראל מתייצב למילואים, מתוך מחסור הולך ומחמיר לקציני מילואים, נולדה ב-2018 המסגרת של קורס הקצינים בגרסתו הזו.

איך רק 1% מהישראלים עושים מילואים?

ממן מודעת לכך שלמרבה האבסורד, דווקא בגלל מצבו הרע של מערך המילואים היא הצליחה באיחור להגשים חלום. לה זה לא ממש מפריע. "אני אמשיך לעשות את זה עד שיגידו לי 'כבר לא צריך אותך'. חוץ מזה שדיברו איתנו בקורס על כל כך הרבה נתונים. יש רק אחוז אחד שמשרת במילואים, ואני גאה להיות חלק מהאחוז הזה. אני מקווה שאחריי אני אצליח לסחוף כמה שיותר מילואימניקים מהגדוד שלי לקורס הזה ושנמשיך לשרת בגאווה".

"כל הזמן עלתה בקורס השאלה הזו כמה זה הגיוני שיש רק אחוז אחד שעדיין משרת", אומרת ממן, שעתידה להתחיל בקרוב את תפקידה כקצינת לוגיסטיקה במשטרה הצבאית. "בתור אחת ששירתה בכלא צבאי, היו לי המון משתמטי מילואים, או משתמטי שירות. כשאתה שומע את הסיפור שלהם, אתה מבין שמשהו נכשל שם. אם זה בגלל המפקדים, שלא עשו את עבודתם מספיק טוב והחיילים ברחו מהם, ואם בגלל חוסר בהסבר. כי פשוט לא מסבירים מספיק טוב בסוף שירות החובה מה זה מערך המילואים".

לדברי ממן, "יש הרבה אנשים שהגיעו לכלא כי הם פשוט לא הבינו, הם אמרו, 'לא, זה שטויות מילואים. אני פשוט לא הולך'. גם אני, כשהגעתי למילואים, לא הבנתי לאן אני מגיעה. האם זה חשוב, זה לא חשוב? במילואים האחרונים שלי הביאו חיילי חובה שעומדים להשתחרר ממש כדי שהגדוד שלי ידבר איתם ויספר להם לקראת מה הם הולכים. זה מבורך, זה מה שצריך לעשות".

"באמת שאני לא מרגיש פראייר", מדגיש קולדץ', שמשרת במילואים בגדוד החילוץ והצלה של פיקוד העורף. "עזוב ציונות, בוא נדבר תכלס, מילואים הם דבר שממלא אותי ועושה לי טוב. אני מרגיש שבכל פעם שאני מתייצב למילואים אני משדרג את הגרסה של עצמי. כל אחד שיעשה מה שטוב לו. אני אומר שאם בן אדם מבקש פטור משירות מילואים, או אפילו משירות חובה. זו הבחירה שלו. כל אדם שמגיע למילואים הוא מישהו שאכפת לו. עדיף שיהיו לך במילואים כאלו שכן רוצים להיות שם, מאשר כאלה שזה 'מזיק' להם ואתה רואה איך הם סובלים".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv