מארק דה קליין היה בקושי בן שנתיים כשהכיבוש הנאצי אילץ את משפחתו לנוס מביתם באמסטרדם. כמו יהודים רבים באותם השנים משפחת דה קליין נעה ללא הרף בין מקומות מסתור ברחבי הולנד. בשלב מסוים הוריו של מארק - נאפ ואליס, זוג מוזיקאים נודעים באמסטרדם - נעצרו, אך למרבה המזל שוחררו לאחר זמן לא רב.
אחרי שנתיים של מנוסה כמשפחה מאוחדת היה ברור להוריו של מארק שאין ברירה אלא להיפרד מהילד הרך. בעוד הוריו ממשיכים במנוסתם נמסר מארק, הודות לקשרים של הוריו במחתרת ההולנדית, לאייסברנד ויסקה ואן דר מיר, זוג מורים חשוך ילדים מעיירה ויאנן שבמרכז המדינה.
"אייסברנד היה מורה למתמטיקה ולימד אותי. יסקה לימדה אותי את קרוא וכתוב. בימי ראשון הלכתי איתם לכנסייה, הם היו נוצרים אדוקים, מהסוג הטוב", נזכר דה קליין, היום בן 84. "הם לא כפו עליי שום דבר, אבל יסקה כן קראה לי מהתנ"ך לילדים. אני זוכר במיוחד את התמונות של דניאל בגוב האריות ושל דוד תוקף את גוליית הענק בקלע אבן".
מארק הקטן היה תחת חסותם של בני הזוג קרוב לשנתיים, עד לשחרור הולנד במאי 1945, בביטחון יחסי. העובדה שהזוג חשוך הילדים מגדל פתאום ילד בן ארבע לא עוררה יותר מדי את חשדות הסביבה, שברובה גם היא התנגדה לשלטון הנאצי. וגם העובדה שבקצהו של אותו רחוב קטן שבו גרה משפחת ואן דר מיר פעל מתקן נאצי לא העמידה את הילד הקטן והסקרן בסיכון. "ליד הבית הייתה נפחיה שהוחרמה על ידי הגרמנים. שם אהבתי, מתוך סקרנות, להסתכל על האופנועים וכלי הנשק. אייסברנד ויסקה היו מבוהלים. אבל למרבה המזל שום דבר לא קרה".
גם אחרי שהתאחד עם הוריו מחדש שמר דה קליין שנים רבות על קשר רציף עם מציליו. הוא רואה בהם מעין זוג הורים נוסף והם ליוו אותו לאורך הקריירה הארוכה שלו כצייר מצליח. לפני כעשור עלה דה קליין לארץ, זו הייתה עבורו ההזדמנות לסגור אחרי שנים רבות מעגל ולהעניק למציליו את ההכרה הרשמית. אייסברנד ויסקה ואן דר מיר הם שניים מכ-300 חסידי אומות העולם החדשים שהוכרו בשנה החולפת.
"הסיפור המעניין זה שאחרי חיפוש מצאנו את הילדה של השכנים ששיחקה איתו. היא עדיין הייתה בחיים וחודש הקשר ביניהם אחרי הרבה הרבה שנים", מספרת רות חואקין, עובדת מחלקת חסידי אומות העולם ב'יד ושם', שעסקה בתיק של בני הזוג ואן דר מיר. קריטריון ראשוני וכמעט הכרחי היא עדות מפורטת של הניצול עצמו. אך דה קליין, שהיה ילד קטן מאוד לא יכול היה לספק אחת כזו. אותה ילדה, יאפ וינגלר שמה, הייתה זו שלבסוף סיפקה את החותמת הרשמית. "היא הייתה הבת של השכנים ממול. שיחקתי איתה בגן העיר ומדי פעם האכלתי את התרנגולות מאחורי הבית שלנו", נזכר דה קליין.
"הלכתי לחפש בספר הטלפונים", מתארת חואקין את עבודה. "ידעתי איפה ההצלה התרחשה, אפילו באיזה רחוב בדיוק. חיפשתי לפי שם המשפחה של הילדה וראיתי שהיום יושבת שם איזו חברה באותו שם משפחה, וזה שם משפחה די נדיר. ואז כתבתי להם מכתב בדואר. אחרי כמה שבועות קיבלתי מייל, מישהו קיבל את המכתב. הוא לא קשור למשפחה והוא גם לא יודע איפה הם אבל הוא במקרה חבר בקבוצת פייסבוק מקומית שמתעניינת בהיסטוריה של המקום. הוא לקח את המכתב שלי, צילם אותו, ופרסם אותו בפייסבוק ושם היו הרבה אנשים שכן ידעו באיזה משפחה מדובר. בין כל ההערות והתגובות שהיו שם, עלו גם את הפרטים של אותה אישה, שגרה בלוקסמבורג, והצלחתי ליצור איתה קשר".
סיפור הצלה ללא הוכחות
גם בשנת 2021 - השנה האחרונה שלגביה יש נתונים רשמיים - הוכרו 296 חסידי אומות העולם. המספרים הם עקביים ועומדים על כמה מאות מקרים מדי שנה. לאור השנים הרבות שחלפו מאז תום המלחמה הנתון הזה אולי מעט מפתיע, אבל לא את עובדי מחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם". "כשבאתי לעבוד כאן, בשנות התשעים, כבר אמרו לי שכדאי לי ללכת לעבוד בארכיון כי אין טעם לעבוד במחלקה שעומדת להיסגר בקרוב", אומרת קטיה גוסארוב, עובדת אחרת במחלקה. "אבל אנחנו עדיין פה, גם אחרי שלושים שנה".
גוסארוב נזכרת גם היא בתיק שלה שהגיע השנה לסופו הטוב. "זה סיפור הצלה של אישה שהייתה מבוגרת בזמן המלחמה וחיה במערב אוקראינה, במקום שבו כמעט כל האוכלוסייה היהודית נספתה. הניצולה הייתה המיילדת של העיירה, ויילדה ילדים גם של יהודים וגם של לא-יהודים. היא הייתה דמות כזאת ציבורית, בוא נאמר, במקום מאוד קטן. משפחה אוקראינית הצילה אותה ובשנת 1957 היא החליטה לעבור לפולין ומשם להגיע לישראל. אבל הגורל החליט אחרת: היא חלתה בפולין, נפטרה שם ונקברה שם".
גוסארוב מספרת שכבר לפני כעשרים שנה החלו להגיע פניות בעניין אותה משפחה אוקראינית, אך באמצעים שעמדו אז לרשות המחלקה היא לא הייתה יכולה להעניק להם את המענה הראוי. "כל מי שעוסק בתחקיר כזה יודע שזה עסק ביש. כי אם הניצולה נפטרה בשנות החמישים סביר להניח שאין שום עדות שהיא השאירה והיא באמת לא השאירה שום עדות. אני כל פעם עניתי שוב ושוב לכל המכתבים החוזרים שהגיעו בעניינה שאין לנו דרך להתקדם בלי עדות של הניצול. אצלם בעיירה הקטנה באוקראינה זה היה סיפור גדול שכולם מכירים, אבל מבחינתנו זה לא עובר".
אלא שאז חלה תפנית. גוסארוב נזכרת: "לפני שנה נתתי בהרצאה בלוחמי הגטאות, בסוף ההרצאה ניגש אלי אדם ואומר שהוא רוצה לספר את הסיפור המשפחתי שלו. מכל המשפחה שלו שהייתה בשטח הכבוש, רק סבתא אחת שלו ניצלה, על ידי אוקראינים. הוא מספר על אותה הסבתא, והוא מספר שהיא הייתה מיילדת ויילדה את כל הילדים של העיירה. זה עשה לי קליק בראש. אני שואלת אותו מה שם העיירה ולוקחת ממנו את מספר הטלפון מבלי להגיד לו שום דבר".
גוסארוב פצחה בעבודת בלשות וחיברה יחדיו מידע משלל מקורות שונים. במשך שנים התנהלה המחלקה שבה היא עובדת כמעין אטונומיה בתוך "יד ושם" וניהלה מערכת נפרדת של גביית עדויות. הטכנולוגיה לא רק שמקלה על עבודותם של החוקרים במחלקת חסידי אומות העולם, היא מאפשרת להם להתבסס על מקורות מידע נוספים ששנים ארוכות לא היו נגישים. מה שהיה בלתי אפשרי לפני עשרים שנה נהפך למשימה פשוטה בימינו.
כמו במקרה של הזוג ואן דר מיר, גם כאן לא נמצאה עדות הניצול הנחוצה. אבל שנים ארוכות שבמהלכן הלך ותפח התיק בעניינה של אותה מיילדת מאוקראינה מרוב פניות שנאספו, יחד עם מידע חדש שהתגלה במספר מקורות איפשרו גם כאן הכרה רשמית. "ככה זה התחבר, משהו שלא היה אמור לקרות", מסכמת גוסארוב. "למרות שלא היה לנו עדות ניצול, הצטברות הנסיבות בתחקיר הביאו לכך שהוועדה כן הכירה במציליה כחסידי אומות העולם".
איך זה שעדיין יש פניות בנושא?
"יש יותר מודעות היום, אולי, ממה שהיה פעם. צריך לזכור, ניצולי שואה בשנות ה-60 וה-70 לא בהכרח זה מה שהעסיק אותם", מסביר ד"ר יואל זיסנויין, מנהל המחלקה, את המספר הגבוה של מקרים חדשים המגיעים אל שולחנו. "אולי הם לא היו מסוגלים לעסוק בכך רגשית, אולי לא שמעו על מפעל חסידי אומות העולם. לפעמים גם הפנייה מגיעה בכלל מצד המצילים וכאלה בכלל שהיו מעבר למסך הברזל. ובניגוד אולי לרושם שיש לפעמים, לא כל העולם שמע על 'יד ושם'. יש מודעות לפעמים שמתפתחת עם השנים, למשל בשנים האחרונות אנחנו ערים ללא מעט פניות מאיטליה".
"מעניין לראות בחתך של הזמן איך עולה התעניינות בתוכנית שלנו בארצות שונות", אומרת סגניתו של זיסנויין, נונה אגבביאן. "תמיד יש איזושהי סיבה. תמיד קורה משהו שמעלה את ההתעניינות. נגיד, היה טקס בפנתיאון בצרפת בשנת 2007, אז היה הרבה מאוד עיתונות, דיברו על זה וכתבו על זה, והיה לנו גל לא נורמלי של פניות מצרפת. בדיוק אותו דבר קרה כשהייתה כתבה אחת במגזין סובייטי, זה היה עוד בברית המועצות - מגזין מאוד ידוע שכולם קראו אותו, ושם הייתה כתבה על הצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. כנראה זה היה משהו מאוד נדיר והיה כתוב מאוד טוב. אז התחילה התעניינות בברית המועצות, שנמשכה כמה שנים בתחילת שנות התשעים. כתבו פניות מאות אם לא אלפים. ומה שמעניין שהם כתבו לא לנו אלא לאותו עיתונאי שאז כתב את המאמר. ואז הגיעו את הפניות אלינו ואנחנו התחלנו לחקור ולחפש".
"במדינות מסוימות באירופה, במסגרת מה שנקרא הבניית נרטיב לאומי, ישנו רצון להדגיש את הצד החיובי של ההתנהגות האוכלוסייה המקומית בזמן הכיבוש הגרמני ולהדגיש את סיפורי ההצלה", מוסיף זיסנויין. "זה הרבה יותר נעים וחיובי לדבר על זה. מאשר אולי לדבר על תופעות כמו שיתוף פעולה או יחס עוין ליהודים, בלי לנקוב בשמות של מדינות ספציפיות".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv