הינה רעיון למתנה מקורית, למי שעדיין מחפש איזו מתנה לחג: מכנסיים מידה 64, עם קרע למטה, יד שנייה ממנהיג הזרם החרדי-ליטאי. שנה בדיוק לאחר שהלך לעולמו הרב חיים קניבסקי הגיע לשוק המכירות הפומביות זוג מכנסיים מארונו של הרב המנוח. לפני כחודש העמיד בית מכירות פומביות אמריקני את פריט האופנה הלא שגרתי למכירה. צר לנו לאכזב את מי שחשק בבגד: ימים ספורים לאחר מכן הוכרעו המוכרים בגל של ביקורת ציבורית וחזרו בהם מהמכירה.
מכנסיים ישנים ומרופטים הם אולי דוגמה קיצונית, אך הפריט הזה, כך מתברר, הוא רק חלק מאחד הטרנדים הגדולים ביותר כיום בתחום המכירות הפומביות: חפצי צדיקים שמו. פריטים אישיים של רבנים תמיד היו סחורה חמה בקרב מי שידו משגת בציבור החרדי, אך אם בעבר אלו היו פריטי קודש כמו תפילין, טלית או כוס לקידוש – בשנים האחרונות פורצים לשוק הזה חפצים אזוטריים למדי: משקפיים או מקלות הליכה, כלי מטבח או אפילו המצעים שבהם העביר הרב את שנתו הקדושה. הכול סחיר.
Dead rabbi’s pants expected to fetch thousands pulled from NJ auction https://t.co/iafIr2xV1J pic.twitter.com/u0jW03mRVz
— New York Post (@nypost) February 25, 2023
הסקופים: בית המכירות 'Prime Judaica' מציע למכירה פומבית "מכנסי קודש" של הגר"ח קניבסקי זצ"ל עם אישור נכדו שמעיד שמרן זצ"ל לבש אותם תקופה ארוכה. מחיר פתיחה – 3,200 דולר. pic.twitter.com/xCOsTAs2hu
— חדשות הסקופים. (@Haskupim) February 20, 2023
מגבת יד ראשונה מאדמו"ר
"האדם הרוחני שהשתמש בחפץ גשמי העלה את החפץ לדרגת קדושה", קובע אבי שטיינמץ, אספן יודאיקה וסוחר. "זה יכולה להיות מגבת שהאדמו"ר מבעלזא השתמש בה במקווה בברוקלין, ונמכרה לפני חודשיים–שלושה, ואלה יכולות להיות מפיות של הרבנית מנוחה-רחל, אשתו של הרבה הקודם מחב"ד".
"בחסידות כל אחד רוצה להתגאות שיש לו משהו מהאדמו"ר שלו, וזה עושה לו כבוד שהוא מחזיק או קיבל משהו מאדמו"ר – זאת הוצאה שהיא מאסט"
ל', בעלים של בית מכירות
"יש סיפור מעניין פה", נזכר שטיינמץ. "הרב מנחם מנדל שניאורסון, הלוא הוא הרבי מלובביץ' מיודענו, לא היה בנו של האדמו"ר הקודם אלא חתן שלו. אחרי שהאדמו"ר נפטר, הרבנית האלמנה מנוחה-רחל רצתה שדווקא החתן השני שלה יתמנה למחליף. לאות מחאה את הסטים והסרוויסים מהבית של הרב היא לא העבירה לשניאורסון. יש כל מיני מסורות שהיא פשוט נתנה את מה שהיה בבית לכל מיני אנשים. כי היא אישה חסידית ויודעת איזה ערך סנטימנטלי יש לדבר כזה עבור חסיד. אם יש לי בבית מזלג של הרב – אפילו אם לא אוכל ממנו, רק אסתכל עליו, זה יכניס בי קדושה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"בחסידות, כשאתה נמצא בתוך קבוצה סגורה, כל אחד רוצה להתגאות שיש לו משהו מהאדמו"ר שלו, וזה עושה לו כבוד שהוא מחזיק או קיבל קיבל משהו מאדמו"ר", מבאר ל', בעל בית מכירות העוסק בסחר בפריטים שכאלו, בעצמו אדם חרדי. "זה כאילו נותן להם יותר מוטיבציה להוציא על זה. זה כמו שאצלך נניח אגרת טסט זו הוצאה שהיא מאסט, אצלם זה הטסט שלהם לחיים. בחסידות עברת טסט אם יש לך משהו חשוב מהאדמו"ר. זה יותר רווח שם, ולכן גם משלמים סכומים הרבה יותר גדולים, כי יש תחרות בתוך החסידות".
"היה מקובל כל השנים שמוכרים ציצית של צדיק, כי היא תשמיש קדושה", ממשיך ל'. "היה מקובל גם למכור את המעיל או את הכובע שלו, כי זה לבוש חיצוני, מעל לכמה שכבות. אבל ממש בשנתיים–שלוש האחרונות זה ירד לרמה של מכירה של פריטים שלא היו מקובלים מעולם. מכנסיים זה נראה לי כבר דבר מטורף ביותר, והנה זה קורה. אין לי הסבר לזה".
את ההסבר למשיכה לפריטי החולין של הרבנים מציע האנתרופולוג פרופ' יורם בילו, חתן פרס ישראל, העוסק בין היתר גם באנתרופולוגיה של הדת. "יש פה מקרה מאוד ברור של תהליך מאגי שקשור למגע", הוא אומר. "מה זה מאגיה של מגע? למה ציפורניים או שערות של אדם יכולות לשמש חומרים שיפגעו בו כשעושים מאגיה שחורה? מאותה סיבה שבקבוק מים ששמים על על הקבר של הבבא סאלי יכול לשמש לברכה במאגיה לבנה. יש עיקרון שכל מה שקרוב לגוף, צמוד לגוף או חלק מהגוף הוא חלק המבטא את השלם של הגוף. בגד של הרב קניבסקי הוא הדבר הכי קרוב לגוף שלו חוץ מנגיד הציפורניים או השערות".
100 אלף למקטרת
בלהיטים הגדולים של השנים האחרונות אפשר למנות את משקפיו של החזון אי"ש שנמכרו ב-2016 תמורת 17 אלף דולר, מקטרת שנטען כי הייתה שייכת ל"יהודי הקדוש", מייסד חסידות פשיסחא, הוצעה למכירה תמורת 100 אלף דולר וכלי אחסון לטבק ששימש את הבבא סאלי – אולי ה-כוכב של תחום חפצי הצדיקים – נמכר בעבור 4,000 דולר. זהו פחות או יותר טווח המחירים, ואלו חורגים בהרבה מהכנסתו של החרדי הממוצע. ומכאן השאלה המתבקשת איך בכל זאת מצליח לשגשג השוק הזה.
"זאת מאגיה של מגע. למה ציפורניים או שערות של אדם יכולות לשמש חומרים שיפגעו בו במאגיה שחורה? מאותה סיבה שבקבוק מים על הקבר של הבבא סאלי יכול לשמש לברכה במאגיה לבנה. מה שקרוב לגוף מבטא את הגוף"
פרופ' יורם בילו, אנתרופולוג
"אני יכול להגיד לך שאם חרדי בארץ ירצה משהו שהוא מאוד יקר, הוא גם יידע לעשות מאמצים מטורפים והוא ישיג את הכסף", אומר איתמר חי, הבעלים של בית המכירות הפומביות דיינסטי, בירושלים. "אתה יודע, זה כמו שבן אדם צריך לחתן בת – ופה אצלנו במשפחות החרדיות אין לך כסף – אומרים לך עכשיו להביא 100–200 אלף דולר. מאיפה? אין ברירה, אז הוא מתחיל לגייס. אותו דבר ברגע שנופל לידיו משהו שהוא מרגיש שהוא חייב את זה. הוא יעשה הכול כדי לגייס את הכסף. זה יכול להיות תרומות או הלוואות וזה יכול להיות שהוא ידבר עם חברים והם יקנו ביחד".
"אבל זה המיעוט שמשתגע", הוא מסייג. "הרוב בכלל לא מגיע לסכומים האלה, זה לא ביכולות שלו. אני רואה את זה בכל מכירה פומבית, אתה רואה איך הקונים מאמריקה לוחצים ולא מוותרים ובסוף זה הולך לאמריקה. כשמדובר במוסדות, כמו מוזיאונים, אז זה גם כבר יותר קל. כי אתה יודע המוסד – יש לו תורמים. אין להם הרבה כסף, אבל יש לו תורם והוא קונה את זה למוסד".
"זה כמובן מעלה את המחיר"
המעבר של עולם המכירות הפומביות מהאירועים המעונבים והחגיגיים אל הזירה הכאוטית של הרשת היה מה שהקפיץ את המסחר הגועש בפריטים היותר אזוטריים וגם אִפשר את התחרות המשוכללת שפורצת בכל פעם שפריט שיש בו עניין מוצע למכירה, מה שמעלה את המחירים לגבהים חדשים.
"זה המיעוט שמשתגע. הרוב בכלל לא מגיע לסכומים האלה, זה לא ביכולות שלו. אני רואה את זה בכל מכירה פומבית, אתה רואה איך הקונים מאמריקה לוחצים ולא מוותרים – ובסוף זה הולך לאמריקה"
איתמר חי, הבעלים של בית המכירות דיינסטי
"יכול להיות שיעמידו למכירה פרוכת מבית הכנסת, למשל, של הרב עובדיה", מדגים חי. "המתחרים הפוטנציאליים יהיו מוזיאון שאין לו שום עניין ממשי ברב עובדיה והוא לא מייחס לזה שום משמעות סגולית. הוא רק מבין שברגע שיש לו פרוכת כזו זה היסטורי, כי כל העולם יודע מי זה הרב עובדיה. וזה יכול להיות אנשים שהם תלמידים של הרב עובדיה, שמבחינתם זו יכולה להיות סגולה שהיא מטורפת. וזה יכול להיות בן אדם פרטי שהוא איש עסקים, סוחר, כמו כל האנשים שמשתתפים במכירות פומביות כאלו, והוא עושה את החשבון שבעוד שנים הוא ימכור את זה במחיר גבוה הרבה יותר. על אותו פריט יש לך שלושה או ארבע אנשים שכל אחד מהם בא מכיוון אחר לגמרי, זה כמובן גם מעלה את המחיר, זה מה שעושה את המשחק".
"וזה גם יכול להיות", מוסיף חי, "מקרה שבאה משפחה ואומרת, 'אנחנו עכשיו הולכים להשקיע סכום מטורף לקנות חפץ לסגולה, בשביל שלבת שלנו ייוולדו ילדים'. וגם הם יעבדו קשה בשביל להשיג את הכסף. וכולם ייפגשו במכירה הפומבית, מבלי בכלל לדעת אחד על השני כמובן. וכל אחד מסיבה אחרת לגמרי".
"ניסו להפוך אותו לבבא, והצליחו"
השימוש במיטלטליהם האישיים של גדולי הרבנים מעוגן היטב, כאמור, בתרבות החסידית, המורגלת בהאדרת המנהיגות הרבנית. אך הרב קניבסקי ז"ל היה דווקא מנהיגו של הציבור הליטאי, המחונך לריאליזם ולצניעות, מידות שאינן בדיוק עולות בקנה אחד עם הנופך המיסטי של התופעה. לפני כמה שנים מסחור כזה של גדול הדור לא היה עולה על הדעת. גם זה, טוענים העוסקים בתחום המכירות הפומביות, חלק משמעותי מהזליגה של התחום לכיוון היותר אזוטרי.
"גם בקרב הסוחרים וגם בקרב האספנים הייתה איזו תחושה שכאילו ניצלו את הרב בשנתיים האחרונות שלו. הלבישו אותו בכל יום במכנסיים אחרים, כדי שיהיה מה למכור אחר כך"
אבי שטיינמץ, אספן יודאיקה וסוחר
"ניסו להפוך אותו לבבא, והצליחו", אומר שטיינמץ. "אבל באיזשהו שלב המעבר היה קצת חריף מדי. לציבור הליטאי היה איזשהו קו גבול שהיה להם קשה איתו, וכך אני רואה את הסיפור של המכנסיים. היו שבאו בגישה של 'בוא נמכור לכל דלת העם סכינים וברכות וכל מיני שטויות בשביל הכסף שלהם'. אבל רגע רגע, ברגע שזה הגיע לתחתונים שלו, כאילו, אז פתאום אתה רואה שזה הפריע להם".
"גם בקרב הסוחרים וגם בקרב האספנים הייתה איזו תחושה שכאילו ניצלו את הרב בשנתיים האחרונות שלו. כאילו הלבישו אותו בכל יום במכנסיים אחרים, כדי שיהיה מה למכור אחר כך", מוסיף שטיינמץ ומתייחס לשמועות שליוו את המהלך החריג של מכירת מכנסיו של הרב. "בכל יום שמו לו טלית אחרת ואמרו יופי. בעצם מסחרו את הרב בעודו בחיים, כדי שיהיה במה להשתמש אחרי מותו. אתה יכול להסתכל בצורה סטטיסטית בבתי המכירות ולראות שבחודשים הראשונים שאחרי מותו הפריטים שלו נמכרו בהמוניהם. סטנדר (דלפק להנחת ספר, המשמש לתפילה ולימוד) שלו נמכר בהמון המון כסף (הערכות מדברות על סכומים שבין 17 ל-80 מיליון דולר). אבל אני היום יכול להביא לך את הסטנדר שהוא לא שלו, אבל אחד מהסנטדרים שבהם הוא השתמש בחייו, בסכום הרבה יותר זעום לעומת הסטנדר הזה".
"ההערכה שלי היא שלרב קניבסקי לא היה מושג מזה, הוא בטוח לא היה מוכר פריטים שלו", פוסק גם ל'. "אני מאמין שהמשפחה והנכדים הוציאו פריטים מהבית. אבל אני כן יודע שאנשים פנו אליו בחייו וביקשו שיחתום להם על ספרים. שיכתוב 'ברכה והצלחה, חיים קניבסקי', ההקדשה הקבועה שלו. כל זה כי הם פשוט רצו לעשות כסף. מה בדיוק קרה שם סמוך לפטירתו? אני לא ממש יודע. אבל קרה בחצרות אחרות שהאדמו"ר עצמו נתן לחסידים שלו חפצים למכור. בחב"ד, לדוגמה, יש קטע של דולרים שהרבה היה מחלק, סכומים מטורפים, זה פשוט לא נורמלי. הוא חילק ככה מיליוני דולרים".
הרב שילדיו לא הוציאו אף פריט
וכשהתחום המעט מפוקפק הזה חווה פריחה עסקית שכזו, יש גם מי שמנסה לנצל את ההזדמנות לעשות קופה. זיופים מתגלגלים לפתחיהם כל העת, מעידים הסוחרים. בהתאמה לכך עולה גם הצורך בערנות גבוהה ובכלים שיאפשרו לזהות את הזייפנים.
"עיקר הזיופים היום מתמקד דווקא באנשים הפשוטים, לא בדברים הכבדים. לזייפן עדיף לזייף פריטים של 50–100 דולר ולא פריטים של 3,000–4,000 דולר"
אבי שטיינמץ
"בסוף זה בעיקר מבוסס על מי הבן אדם שמוכר לך, ובאמת יש פריטים שאתה יודע שהערך שלהם שווה המון, אבל מבחינת ערך מסחרי, אתה לא יכול למכור את הסיפור", מעיד שטיינמץ. "בתור ילד גדלתי ליד הבית של הרב עובדיה. היה ילד שקיבל את נר ההבדלה שהרב השתמש בו בבית הכנסת ולקח את זה אליו. הוא לא יכול למכור את זה לעולם, רק על סמך זה שהוא אומר שזה היה הנר של הרב עובדיה. כי הילדים של הרב עובדיה הפכו את הבית שלו למוזיאון, הם לא הוציאו משם שום פריט ואומרים ששום פריט לא יצא החוצה מהבית".
"בדרך כלל המקור זה המשפחה, אלא אם היה איזה משב"ק (משמש בקודש – עוזר אישי של הרב) שהיה מאוד-מאוד קרוב", אומר גם חי. "הוא יודע בדיוק מה הרב לבש ובאיזה מקל הלך. זה בן אדם שנמצא לידו 24/7, אפשר לסמוך עליו ואין סיבה שהוא יגיד לך משהו לא נכון. היה לאחרונה סיפור מחב"ד, שם היו לרבי מלובביץ' כמה משב"קים ואחד אומר שכן, אחד אומר שלא. שם אתה באמת לא יודע אם זה חפץ אותנטי. אתה צריך לעשות אתה העבודה בשטח שלך ולוודא. יש סיפורים על המזלגות של הרבי שמישהו החתים אותם בראשי התיבות של הרבי כדי לייקר אותם, כאילו זה היה של הרבי". מזלגות כאלה נמכרו באחרונה, אגב ב-10,000 דולר.
"אני רואה הרבה פריטים מזויפים"
בעולם המכירות הפומביות נעשה שימוש תדיר ב"פרובננס" (provenance) – תהליך של תיעוד מוצאו של פריט או תחקיר אחר מקורותיו. גם בעולם היודאיקה יש מי שמשתמש בכלים האלו, אך בעיקר בשדה הספרים וכתבי היד. שם פועלים כמה רבנים בעלי שם שהתמחו בעולם כתבי היד העתיקים ועוסקים בחקר מקורותיהם. גם במקרה של מכנסיו של הרב קניבסקי זצ"ל הוצמד לבגד מכתב בכתב ידו של גדליהו, אחד מנכדיו, כדי שישמש גושפנקה רשמית לאותנטיות של הפריט. אבל מה עושים עם פריט ישן-נושן, כזה שהיה בשימושם של צדיקי דורות קודמים ורחוקים?
"אני לא בטוח שדעתם של הצדיקים עצמם, לו היו בחיים, הייתה נוחה מזה שמוכרים את הפריטים שהם השתמשו בהם בסכומים כאלו"
אבי שטיינמץ
"אם אני קונה חפץ שאין עליו סימן חיצוני שאני יכול לבדוק אותו, כמו כתב יד או חריטה מסוימת או דברים כאלה, אז אני חייב להתבסס על אמון במי שאני קונה ממנו", אומר שטיינמץ. "זה אומר שאני רוצה ממנו מכתב שבו הוא אומר, 'אני, קוראים לי כך וכך, וקיבלתי מאדם שנקרא כך וכך את החפץ הזה, שהיה שייך ל...' זאת אומרת שאני בעצם בונה לחפץ אילן יוחסין. מהר מאוד מתגלים הזייפנים, וקשה לעקוץ פעמיים. בסופו של דבר אנחנו לא קבוצה מאוד גדולה של אנשים שמתעסקים בתחום הזה ברמת המסחר. אני רואה הרבה פריטים מזויפים. אבל עיקר הזיופים היום מתמקד דווקא באנשים הפשוטים, לא על הדברים הכבדים. לזייפן עדיף לזייף פריטים של 50–100 דולר ולא פריטים של 3,000–4,000 דולר. תמיד, בתוך כל קהילה עם מישהו שמכר, תמיד יקום עליו מישהו – אחד היורשים או מישהו אחר – ויגיד: 'היי, למה מכרת'".
"אני לא בטוח שדעתם של הצדיקים עצמם, לו היו בחיים, הייתה נוחה מזה שמוכרים את הפריטים שהם השתמשו בהם בסכומים כאלו", מוסיף שטיינמץ. "זה נכון גם לגבי ספרים עם חתימות של רבנים, דבר שכן יש עליו קונצנזוס. כשרמח"ל כתב את 'מסילת ישרים' הוא התכוון שאנשים ילמדו בו ויתעלו, והספר הזה עולה עשרה שקלים בכל חנות. אילו היית אומר היום לרמח"ל שספרים מהדפוס הראשון של 'מסילת ישרים' נמכרים ב-10,000, דולר הוא כנראה היה אומר שאת הכסף הזה עדיף להעביר לצדקה. דעתם לא הייתה נוחה מזה, אז למה אני צריך להיות חלק מזה?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv