"בבחירות, אפשר להגיד שהפסדנו את המדינה איפשהו. ואמרתי לו: 'די, לא רוצה יותר, עצור. אין לנו מה לעשות' פה", אומרת אסתאר שצקי מתל אביב. "להגיד שזה לא קשה? זה קשה לי מאוד, המהלך הזה קשה לי מאוד", אומר בעלה אסף. "זה לסובב את הגב. זה אפילו בצורה שמאוד מאוד קשה להגיד - להרים ידיים. פשוט אין לי כוח יותר, אני לרגע רוצה", הוא אומר והמילים מסרבות לצאת לו מהפה. אשתו אסתאר מניחה עליו יד מרגיעה והוא ממשיך. "אני לרגע רוצה פאוזה לעצמי. תעצרו לרגע את מחול השדים. אני רוצה לנשום".
בקרוב יעברו אסתאר ואסף ושני הילדים לפאפוס בקפריסין. הם בני 46. הוא הייטקיסט, יועץ לחברות טכנולוגיה. היא עובדת איתו. לו יש דרכון בולגרי – זה יספיק לכל המשפחה. בשכונה שלהם גרו פרס ורבין, מעוז החילוניות האשכנזייה. מהשכירות שיקבלו מהדירה בתל אביב יוכלו לשכור בקפריסין וילה עם בריכה פרטית ועוד יישאר עודף. הפלומבה על ההחלטה ננעלה סופית ביום שני, אחרי נאום נתניהו כשהאשים את השמאל ברצח הפוליטי הבא שעוד לא היה.
כבר חודשיים מאז הבחירות נדמה שכמעט כולם מתעסקים בזה. לפחות באיזושהי רמה. זה כבר הוציא דרכון פולני לילדים בזכות אימא ניצולת השואה, ההיא עד לא, אבל בשבוע הבא תכננה לבדוק אצל עורך דין, אחותה עוברת עם כל הצוות ברילוקיישן זריז וההוא לא הוציא בזמן דרכון פורטוגלי לפני שנסגרה האופציה, ועכשיו עשה גוגל איך מוציאים שם גולדן ויזה. תוכנית גיבוי.
ובקפריסין יהיה לך יותר קל להתמודד עם זה, זה פחות שלך?
"אז זהו, זה בדיוק זה. זה לא שלי. אני יודע שאני בא לשם רגע מנותק, מבקר, ולראות אם זה אחרת".
את נסיעות ההכנה עשו עם הילדים כדי שיתרגלו לרעיון ועכשיו לאסתאר חשוב להגיד: "אנחנו נהיה ישראלים-קפריסאים או קפריסאים-ישראלים, או ווטאבר, וברגע שיגיע הזמן ללכת לצבא - הם ילכו לצבא – זה לא שאלה. הם יתרמו למדינה, אם זה שירות לאומי".
אסף: "כן".
אסתאר: "אם זה התנדבות בבתי חולים. אם זה התנדבות ביחידות חילוץ, כמו שאבא שלי עשה. אם זה לתת משהו למישהו אחר. תקרא לזה צה"ל, תקרא לזה משטרה, תקרא לזה בדרך אחרת".
אסף: "למה חשוב לך שהם יעשו צבא?"
אסתאר: "אני חושבת שזה חלק.."
אסף: "כי אנחנו ישראלים, כי זה הציוניות".
אסתאר: "כן, אנחנו ציונים".
אסף": "כי אנחנו ציונים".
אסתאר: "אנחנו ציונים, למרות שאנחנו עוזבים את המדינה".
עם ההורים זה יותר קשה. "אימא שלי היא חולת פרקינסון, יש את החשש מה יהיה", אומרת אסתאר ופורצת בבכי. "ויש את החשש שמה יהיה, אבל זה 45 דקות ואני פה. זה כמו לנסוע עוד שעה וקצת למיתר, לערד, זה לא משנה".
אסף: "אבל היא גם חולת טיסות".
אסתאר: "כן היא חולת טיסות, ואבא שלי אמר 'תעשו מה שטוב לכם'. זאת אומרת כן קשה לו, אבל הוא מבין".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מתכננים להקים באירופה את "השטעטל החילוני"
רגע אחרי הקמת הממשלה התמלאו פלטפורמות המדיה החברתית בקבוצות שמתכוננות להגירה. מתארגנים, מכירים, מחליפים מידע. ההתארגנות למעבר בקבוצות היא מה שמייחד את הגל הזה. בעוד שנה יתחילו לראות באירופה את הגרסה העדכנית לעיירה היהודית – "השטעטל החילוני".
"פונים אלינו קבוצות מסוימות ומגזרים מסוימים שהתאגדו עם מאפיינים דומים", אומר שי אובדנק, מנהל בכיר, באושן רילוקיישן, "ורוצים שאנחנו עם הניסיון, עם המשאבים הבינלאומיים, נוכל לתמוך ולהתוות להם תוכנית כקהילה. להעתיק את חוט החיים שלהם למדינות מתאימות".
"יש עכשיו קהילה מהמגזר החרדי. קבוצה מאוד גדולה של כאלף משפחות בערך שבוחנות ושוקלות בחיוב להעביר את מרכז החיים שלהם ליבשת אירופה"
שי אובדנק, מנהל בכיר, אושן רילוקיישן
מה זה קבוצת חברים? זה יישוב? זה בניין? זה מה?
"כל התשובות נכונות. מבחינתם הם רוצים להכין קהילה מותאמת לצרכים שלהם".
אושן רילוקיישן מלווים כבר עשרות שנים אנשים בתהליכים המורכבים של התניידות והגירה בכל היבט אפשרי. אז הם כבר ראו כמה גלים.
במה שונה הגל הזה מגלי ההגירה הקודמים?
אובדנק: "אני מניח שהגל הזה שונה בבשלות שלו, בנחישות שלו, בשלמות שלו עם לעזוב את הבית ולהעביר את מרכז החיים למדינה חדשה. לצערי, הם מגדירים את זה בצורה אפילו בוטה של לברוח מפה, הם מתחילים עם החשש המרכזי שלהם".
שהוא? מביעים אותו?
"'אנחנו חוששים ממה הולך להיות כאן'. אני יכול לצטט 'אני חושש מדיקטטורה', 'אני חושש מהביטחון האישי שלי', 'אני חושש מהביטחון החברתי, התרבותי'".
עוד מאפיין שמזהים מאז הבחירות הוא הגיל רואים את זה בהפגנות. יש המון מבוגרים. זאת לא המחאה החברתית של קיץ 2011. זה גם לא רק שמאלנים, ליברליים, חילוניים.
אובדנק: "יש עכשיו קהילה מהמגזר החרדי. קבוצה מאוד גדולה של כאלף משפחות בערך שבוחנות ושוקלות בחיוב להעביר את מרכז החיים שלהם ליבשת אירופה".
אבל למה?
"אלף משפחות שהתאגדו".
אבל למה, זה אמור להיות גן עדן לחרדים עכשיו?
"אז מסתבר שמה היה, הוא לא בהכרח מה שיהיה".
ממה הם חוששים?
"אני מאמין שכל אחד, זה יושב על רמת החיים, איך שהיא קשורה אליו. ספציפית למגזר החרדי זה בעיקר יושב על מאפיינים של יוקר מחיה".
"בלי היי-טק אנחנו נהפוך מהר מאוד לאנגולה"
להייטקיסטים הכי קל, בכל העולם מחכות להם ויזות עבודה. המשכורות בפאלו אלטו אפילו עוד יותר גבוהות, רק תבואו. חברות רב לאומיות שנמצאות פה בארץ, אומרות לאנשים, "אין בעיה, לא טוב לך פה? איפה אתה רוצה לחיות?" ככה עוברים.
"נפתחת איזה מגמה שאומרת 'רגע בואו נתחיל לחשוב על אלטרנטיבות. בוא נחשוב איפה אפשר לבנות עיר לדוגמה, למה אי אפשר לבנות אוטונומיה במקום אחר?'"
ד"ר לאו בקמן, יו"ר המכון הישראלי לחדשנות
ד"ר לאו בקמן, יו"ר המכון הישראלי לחדשנות: "סביבנו אנחנו כל הזמן שומעים התעסקות עם זה. אנשים מתחילים לשאול איפה כדאי להם לקנות נכסים, אנשים מתחילים לבדוק איפה כדאי להעביר את הכסף להשקיע".
אנשים מכינים את הקרקע?
"ההיי-טק הוא רק 9 אחוז מכוח העבודה, אבל אחראי למחצית מהייצוא של מדינת ישראל. בלי היי-טק אנחנו נהפוך מהר מאוד לאנגולה. הסכנה הקריטית היא מכדור שלג - שזה יהפוך לתנועה. נפתחת איזה מגמה שאומרת 'רגע בוא נעשה כל מה שאפשר על מנת להשאיר את ישראל כמקום שלנו. במקרה שלא נצליח בואו נתחיל לחשוב על אלטרנטיבות. בואו נחשוב על איפה קונים קרקעות. בוא נחשוב איפה אפשר לבנות עיר לדוגמה, למה אי אפשר לבנות עיר או איזה אוטונומיה במקום אחר?'"
"מתחילות שיחות שאומרות 'חבר'ה אנחנו רוצים לחיות עם ישראלים, אבל אם לא נצליח לבנות את המקום הזה, אנחנו לא חייבים להמשיך לחיות כישראלים, אז בואו נבנה לנו את האוטונומיות האלה במקום'", הוא ממשיך. "וזה נורא קל וזה מה שמפחיד בזה. תבוא עכשיו קבוצה של 50-100 אלף איש, בוא נקרא להם רגע הייטקיסטים עם כל המעטפת – אין מדינה שלא תיקח כולם עם כל התנאים הכי טובים שיש, כי זה הכוח הכלכלי. רק מה יהיה? לישראל לא יהיה, ואז חזרנו חזרה. כדור שלג יתגלגל במדינה לכיוון מדינה פונדמנטליסטית משיחית שאגב לא בטוח מי בדיוק ישלם עליה".
נעשה מצגת, אולי הסינים ייקחו אותנו
הקולנוען איתמר רוז התחיל לחשוב לפני על תוכנית אלטנוילד 2 ועכשיו הגיע מבחינתו הזמן להיפרד. קפריסין זאת אופציה טובה, הוא אומר.
"אז יהיה ישראל 2, וזה יהיה אפילו יותר טוב - יהיה ליהודים בעולם לאן לברוח. יהיו שתי אופציות. תהיה מדינה חשוכה שנמצאת במלחמה מתמדת או מדינה של ישראלים דמוקרטיים שאפשר לבוא אליה ולחיות בה"
איתמר רוז, קולנוען
"הרעיון בגדול זה לחפש מקום אחר למדינת תל אביב", אומר רוז. "מדינת תל אביב זה שם קוד, זה לא תל אביב. לחפש מקום אחר לישראלים הדמוקרטים שנעביר אליו את החיים שלנו, כמו שהם עם כל המוסדות שלנו עם החברים שלנו ועם העבודה שלנו, כדי שלא נצטרך להיות מהגרים ונוכל לשמור את הדבר שהוא הזהות שלנו, שזה השפה שלנו, החברים שלנו. בלי אדמה. יש לי חבר הייטקיסט, ילדון פלא, שגייס איזה 200 מיליון דולר. והוא אמר 'אתה חושב לא נכון כשאתה חושב על אם מדינה הזאת תתאים או לא תתאים. צריך לעשות הפוך. אני אשב איתך לבנות מצגת שתציג מי אנחנו, ועושים בידינג. הולכים לכל המדינות ואומרים להן מי רוצה את זה ומה אתם מוכנים לתת. אתה תהיה מופתע, שפתאום הסינים יבואו ויגידו 'קחו מה שאתם רוצים רק תבואו לפה ותקימו', לא ששם לא יהיו לנו בעיות אחרות".
"אז יהיה ישראל 2, אלטנוילד 2, וזה יהיה מקום שאפשר לברוח אליו", הוא אומר. "זה אפילו יותר טוב - יהיה ליהודים בעולם לאן לברוח. יהיו שתי אופציות. תהיה מדינה חשוכה שנמצאת במלחמה מתמדת או מדינה של ישראלים דמוקרטיים שאפשר לבוא אליה ולחיות בה".
אימא של רוז היא תלמה אליגון רוז, המשוררת והפזמונאית, שחתומה על כמה מהשירים שהכי מחוברים לאדמה המקומית, מ"לאבא שלי יש סולם" שכתבה בגיל 17, ועד "רקפת", "יונה עם עלה של זית", אפילו "אל ארץ צבי" מהסרט "מבצע יונתן". היא אבן מאבני החומה, שפיץ בכיר במגן דויד שעל הדגל - והרעיונות של איתמר הם מבחינתה סיוט.
"אנחנו נלחמים עכשיו כי הגענו למלחמת העצמאות", היא אומרת ומראה את השלטים שהכינה להפגנות המחאה. "זה מה שאני מרגישה, שהפעם כבר אין כוח וכבר כל כך שמחנו שראינו שיש ממשלה שיודעת לעבוד, שזה לא משהו מיוחד, שרק רוצים להשקיע, ופתאום נפל עלינו הדבר הזה. אני מבינה שהמדינה הולכת. אז עוד פעם נלחמים".
אבל הבן שלך לא נלחם, הוא רוצה ללכת.
"הבן שלי אפילו הקים פעם תנועה 'עכשיו הקו הירוק'".
אבל הוא מתכנן ללכת.
"אני לא מאמינה שהוא ילך".
לך אין תוכנית גיבוי?
"אני התוכנית גיבוי שלי עכשיו זה רזיסטנס. עכשיו אני נלחמת, זה התוכנית גיבוי שלי".
איתמר: "אחד האנשים שהכי לא יכול לדמיין לעצמו שהדבר הזה יקרוס זה אימא שלי".
תלמה: "אולי קודם ננצח ואחר כך תעשו את זה?"
איתמר: "אנחנו דמוקרטים ולא הכרענו. בהתחלה נתנו - כולל את".
תלמה: "נכון".
איתמר: "את השטיח הזה שמשכו - נתתם לזה לקרות. הינה הם עלו עלינו. עכשיו יכול להיות שאנחנו לא יכולים לעצור אותם, ואולי צריך להתחיל מהתחלה. עכשיו מה זה בן אדם? אני קשור לדבר הזה? לאדמה הזאת? אני קשור לאנשים פה, לשפה אני קשור, למשפחה שלי, לחברים שלי, לחומוס שאני אוכל, לסופר שאני קונה בו".
"אנחנו נלחמים עכשיו כי הגענו למלחמת העצמאות. זה מה שאני מרגישה, שהפעם שכבר אין כוח וכבר כל כך שמחנו שראינו שיש ממשלה שיודעת לעבוד ופתאום נפל עלינו הדבר הזה. אני מבינה שהמדינה הולכת. אז עוד פעם נלחמים"
תלמה אליגון רוז, משוררת ופזמונאית
תלמה: "אתה קשור לתת מודע הקולקטיבי שיש. לתנ"ך, ולכל הדברים, אפילו לדברים שאנחנו לא יודעים עליהם. אנחנו בנס הקמנו את המדינה הזאת ואנחנו מחויבים למדינה הזאת בגלל שהיא באמת המקום היחיד שהעם היה ביחד. אנחנו עוד פעם הולכים להתפזר בכל המקומות האלה?"
איתמר: "לא, אני חושב".
תלמה: "לא צריך לברוח, זה שלנו".
איתמר: "בניגוד לבלפור, אני רואה פה הבדל גדול בין מי שיש לו ילדים למי שאין לו ילדים - וכל מי שיש לו ילדים, נקרא לזה משלנו, הוא בחרדה טוטאלית. אני גמור לגמרי".
תלמה: "אני בסיוט".
תלמה שרה את השיר שכתבה "ארץ צבי": "אל ארץ צבי / אל דבש שדותיה / אל הכרמל, והמדבר / אל עם אשר, לא יחשה / שאת בניו, לא יפקיר לזר!"
"לא מפקירים? מפקירים! ", היא מצהירה. "לא חושבים על האזרחים".
"יום אחרי הבחירות, קמתי עם החלטה"
יאיר ריינר הוא כותב תוכן מתל אביב, נשוי לאייל, שעובד במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. על ההחלטה שלהם לעבור לאמסטרדם הוא הודיע בטוויטר. העמוד "סטטוסים מצייצים" שיתף והוסיף מילה אחת "עצוב" - והפוסט הפך לוויראלי.
"אמרתי לאייל 'תשמע אני הולך, איתך או בלעדיך', אנחנו 14 שנים יחד – זאת לא אמירה קלה. אבל איך שסיימתי את המשפט הראשון, הוא הסתכל עליי ואמר לי 'כן אנחנו עוברים'"
יאיר ריינר, כותב תוכן
"יום אחרי הבחירות אני קמתי עם החלטה. בגלל שזה נבנה הרבה השנים, אולי זה מה שהטה את הכף. יום אחרי הבחירות, כשהבנתי שבן גביר יקבל מקום של כבוד, אני חושב שזה היה הקו האדום שלי, שאדם שמייצג את הדעות שלו ועם הערכים שלו יהיה שר במדינה שאני חי בה".
"באתי לאייל, הייתי מאוד מאוד נחוש בשיחה שעשיתי עם עצמי בראש לפני זה אמרתי לאייל 'תשמע אני הולך, איתך או בלעדיך', אנחנו 14 שנים יחד – זאת לא אמירה קלה", הוא משתף. "אבל איך שסיימתי את המשפט הראשון, הוא הסתכל עליי ואמר לי 'כן אנחנו עוברים'".
"כשהפוסט שותף ברשתות התחילו מלא תגובות, בעיקר אני חושב שאפילו הופתעתי אולי מכמה שהן היו תומכות", הוא ממשיך.
היום זה חצי שנת מאסר על שרוול קצר בכותל ולך תדע מה יחוקקו מחר בקואליציית כהניסטים הומופוביים, חרדים. אולי להט"בים לא יוכלו להפוך להורים בפונדקאות, אולי לא יוכלו להירשם כנשואים.
"אני מסתכל על זה כמעשה הישרדותי", הוא מסביר. "לא כאו.קיי, יש לי דרכון אירופאי, אני יכול לטוס לחו"ל. הייתי שמח להישאר פה, אבל יכול להיות שהמקום הזה הופך להיות מסוכן עבורי ועבור הבן זוג שלי ואיכות החיים שלי הולכת להיפגע. לכן אולי עדיף לי לעשות את המעשה ההישרדותי הזה של לא להישאר כאן".
"התחילו לכתוב לי כל מיני חרדים ממאה שערים"
"יש הרבה יותר פניות למשרד", אומר עו"ד יאיר שוורץ, מטפל בהשגת דרכונים אירופיים. "אפשר לומר, אם לא בעשרות או אפילו גם מאות אחוזים".
ביום שאחרי הבחירות התחילו הטלפונים של עורכי הדין שעוסקים בדרכונים אירופאים לרטוט בעצבנות. לא שמישהו מתכוון לגור בטימישוארה או בפוסטוינה, אבל עם דרכון רומני, למשל, אפשר לחיות ולעבוד גם באמסטרדם, בדבלין, בקופנהגן, בברלין.
"יש אנשים שזה ממש דחוף להם, אם זה משפחות או אם זה קבוצות, אנשים שבאמת חושבים על האפשרות להעביר את החיים שלהם, על כל מה שמשתמע".
בכמה עלה מספר המתעניינים, אני שואל את עו"ד רון כהנא, מטפל באזרחויות של האיחוד האירופי. "הייתי אומר ב-70% ומעלה".
"אנשים שבאמת חושבים על האפשרות להעביר את החיים שלהם, על כל מה שמשתמע", הוא אומר. "אם קודם הפונים היו מאופיינים בזה שהם בעיקר רוצים שהנכדים ילמדו בחו"ל ושלילדים תהיה אפשרות לעבוד בחו"ל", הוא אומר, "היום כבר פונים אנשים שאומרים לי בפירוש בלי ששאלתי אותם 'תראה, אנחנו מצביעי ימין, ואפילו אנחנו כבר נואשנו מפני שלא לילד הזה התפללנו'".
"התחילו לכתוב לי כל מיני חרדים ממאה שערים, מבתי אונגרין – ההארדקור של החרדים, לא חרדים שומרי מסורת סתם", הוא מספר, "ואומר לי בן אדם 'לפני שנתיים תדע לך האדמו"ר כינס את כל החצר, ואמר לנו שבארץ הקויידש הולך להיות לא טוב ומי שיכול לעשות לו פספורט זר שיעשה לו פספורט ושיחפש לו מוצא ללכת מפה. ככה".
לא מוזר לך שאנשים אומרים לך 'אנחנו פה מתקדמים בצעדים מהירים לדיקטטורה, תעזור לי להשיג דרכון פולני', בשעה שפולין היא בדיוק המדינה שנותנים כדוגמה למדינה שמאבדת את המאפיין הדמוקרטי שלה?
"נכון, והתשובה שאני נותן שאומנם זה כרגע ככה. מצד שני מה שמאפיין את פולין ולא אותנו שהיא חברה באיחוד האירופי ובהיותה כזאת לאיחוד יש כל מיני אפשרויות לפעול נגדה ולבצע סנקציות שהם עוד לא הפעילו נגדם - אם היא תעבור את הקווים האדומים שהאיחוד קבע לעצמו".
"התחילו לכתוב לי כל מיני חרדים ממאה שערים, מבתי אונגרין – ההארדקור של החרדים, ואומר לי בן אדם 'לפני שנתיים תדע לך האדמו"ר כינס את כל החצר, ואמר לנו שבארץ הקויידש הולך להיות לא טוב"
עו"ד רון כהנא, מטפל באזרחויות של האיחוד האירופי
"מאסתי במדינה הזאת, ממש"
ג'רמן סקרה ביטון, במקור קיבוצניקית מניר אליהו, תעבור באפריל לברלין ביחד עם חברה טובה - להתחיל מחדש. "מאסתי במדינה הזאת", היא אומרת, "ממש".
"אני רוצה יושרה וגם האלימות שהולכת וגוברת. התחושה היא תחושה קשה מאוד של אין לנו ואני מאוד עם אידיאולוגיה, אבל זהו מאסתי. נגמר לי. והחלטתי ללכת ואני הולכת ללא נודע - זה לא שמחכה לי שם עבודה ובית. לא, אין לי, אבל בכל זאת החלטתי שזהו זה. המצב הפוליטי הוא מכעיס בעיניי".
מה מכעיס הפעם? הרי כבר היו הרבה מערכות בחירות שהימין ניצח?
"בעיניי זה לא תקין שמי שהואשם בפלילים יקבל גם את קופת המדינה, זה נשמע לי הזוי. הגענו למצב שדי, אי אפשר להכיל יותר. אני חברה בקבוצות וואטסאפ של חבר'ה שרוצים לעזוב ולהגר מפה, ואני, כשאני התחלתי להשתייך לשם, אז זה היה קומץ, ממש קומץ של אנשים. היום אנחנו מאות"
וגרמניה מכל המקומות.
"כן, תתפלא, כן. גם אני מתפלאת על עצמי שהגעתי לתובנה הזאת. כי אני תמיד אמרתי שאני לא אדרוך על אדמת גרמניה וזה קורה. לא כטיול אלא כהחלטה ללכת לחיות שם".
"נהיה לי חושך בעיניים"
בסוף הלכנו אל הלינה בירנבאום, ניצולת השואה שעברה את אושוויץ וצעדת המוות, הלינה שעליה כתב הבן שלה, יעקב גלעד, את השיר "אפר ואבק".
כן נסכים איתה או לא נסכים, הלינה תקבל את זכות הסגיר של הכתבה הזאת.
"אז עם מה אנחנו נישאר פה? עם מי? נהיה לי חושך בעיניים", היא אומרת. "מה? גם אתה כבר הולך מכאן? כי אתה נולדת פה, ולא סבלת את זה שאני 'יהודייה מסריחה' בבית ספר פולני בוורשה, שאני... לא יכלו לקרוא לי חיה, כי חיה זה עלבון... חיה זה יהודייה. אז זה מה שעכשיו? אתם תברחו? תהפכו לכאלה, שם? לא, זה עושה לי ככה שפתאום אני מרגישה אבדה. זה משהו לאבד. אנחנו פה, אנחנו ביחד. את המלחמות, החלומות - ערכים שכל אחד קיווה להם אחרי השואה. ועכשיו אתם בורחים מכאן?"