כשמביטים מבעד לחלון הפנורמי הגדול שבבית הכנסת הגדול של בת עין אפשר בקלות לשגות בדמיונות, ודאי ביום חורף ערפילי שכזה. הנוף ההררי המחורץ מזכיר אולי רכסים בצפון הודו או בנפאל, אבל אלו הרי יהודה שנישאים שם מעבר, לא האנאפורנה. אבשלום ליפמן מגיע מעט באיחור ומעט מבויש לתפילת המנחה ותופס כיסא בקצה בית הכנסת שבפסגת הגבעה. ליפמן, כמו בערך חצי מ-50 הגברים שהתכנסו לתפילה, חובש על ראשו כיפה מוגבהת – מעין דסקית בד צבעונית, עם וייב שבאמת קצת מזכיר את הודו. היא מכסה את מלוא פדחתו השופעת ונתמכת בשוליה ברצועת בד עבה וצבעונית אף היא.
ליפמן אינו חריג בנוף. בדרך לבית הכנסת הוא נתקל במספר חברים המברכים אותו לשלום וחובשים אף הם את אותה הכיפה המשונה למראה. הוא מצטנע ומבטל את הניסיון שלו להגדיר אותו ואת רעייתו כסלבס מקומיים, אך אבשלום ונאווי ליפמן במידה רבה אחראים לכך שכל גבר שני בהתנחלות שבמערב גוש עציון מתהלך כשהכיפה הזו לראשו. ולא בכדי כבר ניתן לה השם "כיפת בת עין". הם טוענים שהם הראשונים שהגו את החידוש האופנתי, כבר לפני כ-17 שנה, כשהיו זוג צעיר ותפרן המחפש מקורות הכנסה. גרסה אחרת, אגב, מצביעה על צפת כעל מקור הכיפה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אומנם בני הזוג ליפמן מסרבים למסור מידע עסקי, אבל גם הם וגם המתחרים/חקיינים שלהם שצצים לאחרונה (מתוכם שניים בבת עין עצמה) מעידים כי מדובר בטרנד שבשנים האחרונות נעשה בולט יותר ויותר במחוזות הציונות הדתית. יחד עם התחרות שנוצרה, נטבעו גם שמות חדשים למוצר, כמו "תרבוש", "מרבו" ובעיקר השם "ברבוש", שהחלו כמותגים והיום שגורים בפי רבים כשמות גנריים לכיפה הפופולרית. בשנה האחרונה אפילו החל יבוא של כיפות בת עין. מסין, איך לא.
"דע לך שכשאני תפרתי את הכיפה הראשונה, אבשלום אמר לי, 'כולם ילכו עם זה'", נזכרת נאווי ליפמן. "ואני עשיתי 'פפפחחח… כאילו מה'. כי הסתכלו עליו בכזאת עין עקומה, אמרו לו, 'מה נסגר'. גם לילדים שלי אמרו, 'מה קרה עם אבא?'"
כך התחיל הטרנד של "כיפת בת עין"
"האמת שלכל אחד יש זיכרון קצת אחר, אפילו על איך שנפגשנו ואיך שהצעתי לה נישואים אנחנו לא מסכימים", אומר בחיוך אבשלום בסלון הבית של בני הזוג בבת עין. ובעוד בעלה מנסה לפשפש בזיכרונו נעתרת אשתו לספר כיצד זה התחיל. "אבשלום אמר לי, 'אני לא אוהב את מה שיש בקניונים', כך התחיל העניין שלי עם בגדי גברים", מספרת נאווי. "הכיפה באה בשלב קצת יותר מאוחר. גרנו בבית מאיר, ושם יש הרבה מוזיקאים בעלי תשובה. באחת ההופעות שלהם ישבו שם נגנים עם חולצות לבנות ועם כיפות כאלה גבוהות במיוחד. משהו דרמטי כזה. אני מאוד מחוברת למוזיקה, והנשמה שלי עפה. נגנבתי, פשוט התיישבתי והתחלתי לנסות לתפור כיפה כזאת. ככה זה התחיל".
"תמיד הייתי קשורה לתפירה בצורה כזאת או אחרת, והייתי הרבה שנים בבית עם הילדים", מסבירה נאווי. "הילדים היו אז קטנים, ומבחירה רציתי להיות עם הילדים בבית כשהם גדלים. מכרנו את הכיפות בחנות של אבשלום (צורף במקצועו שהחזיק בעבר חנות אבני חן במרכז ירושלים). בהתחלה קנו את זה תיירים שחיפשו משהו מארץ ישראל. אני אפילו אני לא יודעת אם הם היו יהודים או לא יהודים".
"הנשמה שלי עפה. נגנבתי, פשוט התיישבתי והתחלתי לנסות לתפור כיפה כזאת. ככה זה התחיל. בהתחלה קנו את זה תיירים שחיפשו משהו מארץ ישראל. אני אפילו אני לא יודעת אם הם היו יהודים או לא יהודים"
נאווי ליפמן, בת עין
"אני אתמול הייתי בישיבת מקור חיים. הבן שלנו למד שם לפני ארבע–חמש שנים. הוא היה היחידי עם הכיפה הזאת, וגם אז לגלגו עליו קצת", מספר אבשלום, ומבליע חיוך דק של סיפוק. "נכנסתי שם לבית המדרש ואני רואה מלא ילדים עם הכיפות האלו. אם יש משהו שהוא אמיתי, אז הוא תופס, וזה אמיתי. עברנו גם כמה דברים קשים בדרך. אני סגרתי בינתיים את החנות, לא הייתה לי עבודה כמה שנים, אז הגענו למצב גם שהבית והכלכלה שלו היו במצב קשה. כשזה התחיל לתפוס ואנחנו התחלנו לתפוס מה קורה, פתחנו אתר באינטרנט. וזהו, עכשיו אנחנו בקושי יודעים איך אנחנו מחזיקים מעמד מרוב עבודה".
המראה שתפס: "הולכים עם כתר"
אל תברחו, זה עדיין אתר חדשות. לא הגעתם בטעות למדור הסטיילינג. כי כיפה היא הרבה יותר מפיסת בד. ואם כבר סטיילינג, בבת עין מדברים כבר על הסטיילינג של בית המקדש השלישי. "יש כיפת הזהב, יש כיפת הסלע, ויש כיפת בת עין", אומר בחיוך אמנון רימון, שכנם וחברם של משפחת ליפמן, גם הוא עוטה על ראשו כיפת בת עין מהודרת. "אתה יותר טוטלי עם הכיפה הזאת, אתה כבר לא שייך לדור הישן. אתה מבין שאתה כבר בימות משיח. זה חוזר למה שאנחנו מדברים על בית המקדש. הר הבית זה סתם חירבה שבנויה שם על החורבות של החירבה שלנו, של בית השם. הקדוש ברוך הוא זה המלך ואנחנו אשתו, אנחנו המלכה. אז עכשיו כשאנחנו הולכים עם הכיפה אנחנו הולכים עם כתר".
"אני חושב שזו גם התחדשות של המראה הזה של האיש הישראלי העתיד לבוא, של איך אנחנו צריכים להיראות", קובע אבשלום ליפמן. "אבל זה גם מראה שהלכו בו פעם. יש לנו תמונה של סבא של נאווי, מתימן, לפני 100 שנה, עם כיפה כזאת – אבל שחורה. זו דרך ישנה שכבר הלכו בה אבותינו, אבל נתנו לה איזה טוויסט, חידוש בצבעוניות, מה שלא היו מעיזים אולי לפני 100 שנה לעשות. אני תמיד אומר לאנשים שאלה לא כיפות, זו דעת חדשה בעולם. וזה מתחיל מהראש, נאווי עכשיו חושבת להכניס עוד פרטי לבוש, חולצות, גלביות. היינו מאוד עסוקים עם הכיפות ועכשיו אנחנו מנסים לפתוח עוד כמה ערוצים, כי אנחנו רוצים להלביש את עם ישראל לגאולה".
"אני תמיד אומר לאנשים שאלה לא כיפות, זו דעת חדשה בעולם. וזה מתחיל מהראש. עכשיו אנחנו מנסים לפתוח עוד כמה ערוצים, כי אנחנו רוצים להלביש את עם ישראל לגאולה"
אבשלום ליפמן, בת עין
גם בתל אביב: "יכול להיות דתי ושמאלן"
כשטרנד הכיפות עובר את הקו הירוק ומתחיל לנדוד מערבה, הוא מתעצב בצורות אחרות, משיחיות הרבה פחות, נפטר מהזיהוי עם בת עין ומקבל זהויות חדשות. בחצר הישיבה שלהם בדרום תל אביב יושבים אופיר שטיינר ואמיתי צדוק בני ה-19, שניהם עומדים לפני גיוס בקיץ הקרוב במסגרת ההסדר. פה זה לא בת עין, במקום חולצות שאנטי הודו סטייל, כאן יותר בקטע של חולצות פולו. ובהתאם לכך התבסס יותר השם "ברבוש", ושניהם חובשים את הברבושים הכחולים שלהם ברחבי הישיבה. לא אחת, הם מספרים, מתבלבלים ביניהם כשפונים אליהם מאחור. אך למרות כיסוי הפדחת הזהה שלהם, ההבדלים עמוקים הרבה יותר.
אמיתי מעיד על עצמו כעל שמרן מוחלט. אופיר חברו, לעומת זאת, מזדהה כ"מרכז נוטה שמאלה". "זה לא מתחלק דווקא לשמרנים וליברלים", מבהיר צדוק. "ראיתי את זה גם אצל חבר'ה מאוד ליברליים וגם אצל מאוד שמרניים. אדם שעוטה את הכיפה הזו באמת חי את זה. הוא לא שם כיפה, הוא שם 'כיסוי ראש', כלומר כיסוי של הראש. זה כיסוי ראש כי זה חלק מהתרבות שלו ומהעם שלו". על אף חילוקי הדעות היסודיים ביניהם, שניהם מסכימים כי הכיפה – יהיה שמה אשר יהא – מסמנת חיזוק רוחני. ודווקא בתקופה שבה נדמה כי הציונות הדתית נמתחת לשלל כיוונים שונים, שמערערים את ההומוגניות שלה, זהו גם חיזוק של הזהות הדוסית המובחנת.
"בכללי אני מרגיש מאוד את התמורות שהציונות הדתית עוברת", אומר שטיינר. "אני רואה את זה במשפחה שלי. אימא שלי ואחים שלה והציונות הדתית שהם גדלו בה לעומת מה שאני גדל בו. אני כאילו כל הזמן אומר להם, 'אתם גדלתם בתוך משהו שלא מדבר אליכם, שלא קשור אליכם'. והם באמת לא כל כך חיים את העולם הזה כיום. הכיפה הזאת מסמלת, ואני מרגיש שהרבנים שלנו עשו את זה, הם הכניסו עניין בדת, שלא היה קיים קודם. הם הפכו את זה ליותר מעניין. זה יותר קשור אליי, זה יותר מחבר אותי, אני כאילו הרבה יותר בפנים. פעם החרדים זלזלו בנו וקראו לנו 'מזרוחניקים'. מישהו שהוא כזה לא כל כך מקפיד. הכיפה הזו מסמנת את התמורה הזאת, את המעבר הזה למשהו שהוא יותר מחובר".
"ה'מזרוחניקיות' הזו היא לא מחזיקה יותר, היא לאט-לאט מתפרקת", טוען שטיינר, "ואז או שאנשים הולכים לכיוון שהוא הרבה יותר שמרני או ללכת לכיוון ליברלי וחסידי, זה גם מושפע מאוד מיהדות ארצות הברית ורבנים בכירים שהגיעו משם. כלומר כיוון שהוא פחות פוליטי ויותר ליברלי. אתה יכול להיות דתי ואתה יכול להיות שמאלן וזה עובד".
ועם זאת, גם שטיינר מדגיש, "בסוף זה יפה, זה אסתטי. אם זה לא היה נראה טוב זה לא היה זה לא היה תופס. באמת חשבתי שזה יפה, וזו הסיבה שהלכתי על זה. הייתי עם חבר שלי בסיני בקיץ הקודם. ואתה מדבר עם אנשים, פגשנו חבר'ה בגילנו, והם נורא הופתעו מזה שאנחנו דתיים, אבל אנחנו ליברלים ומכילים. ואנחנו לא כזה קיצוניים ולא הצבענו לבן גביר. אני כבר לא יודע אם אוכל לחזור לכיפה סרוגה".
"הרבנים שלנו הכניסו עניין בדת – זה יותר קשור אליי, זה יותר מחבר אותי. פעם החרדים זלזלו בנו וקראו לנו 'מזרוחניקים', מישהו שלא כל כך מקפיד. הכיפה הזו מסמנת את המעבר למשהו שהוא יותר מחובר"
אופיר שטיינר, תלמיד ישיבת הסדר בתל אביב
"התנגשות בין מזרח למערב"
ד"ר מיכל שאול, היסטוריונית ממכללת הרצוג, מעלה את המושג 'חבקו"ק'. ראשי התיבות האלו מאגדים את חב"ד, ברסלב והרב קוק – שלושה מקורות השראה רוחניים מאחורי התופעה האופנתית שבה עסקינן. אם תרצו, קונטרה לראשי תיבות אחרים שנעשו מזוהים בשנים האחרונות עם הציבור הזה: חרד"ל (חרדי-לאומי).
"יש פה התנגשות בין מזרח למערב", מסבירה שאול. "ולפחות בגוש עציון, היכן ששאני גרה, אפשר למקם את החלוקה הזו בין מזרח למערב בצורה מאוד גיאוגרפית, במובן של מזרח הגוש מול מערב הגוש, כשבת עין היא מובלעת של מזרח הגוש במערב. המערב זו הציונות הדתית הקלסית של הכיפה הסרוגה – זו שגם נושאת את עיניה לתרבות המערב – זה הקיבוצים הדתיים וישיבת הגוש. במזרח הגוש, באזור של תקוע, צמחה ציונות דתית ניאו-חסידית שמדברת על דברים אחרים, על אינדיבידואליות ועם הרבה השפעה של המזרח, על דברים כמו מיינדפולנס, מדיטציות וחיבור לטבע. יש פה הצעה לחלוקה קצת אחרת – מה שמפריד זו לא ההגדרה הדתית, אלא הציוויליזציה שאתה בוחר בה. כי גם הסמוטריצ'ים וגם הבנטים, לצורך העניין, הם מערב".
ד"ר שאול צופה התחזקות גוברת בשנים הקרובות של הזרם החדש, בעיקר דרך עולם החינוך. רבים מהזרם הברבושי פונים לעיסוק בחינוך ונעשים דומיננטיים במוסדות הציבור הדתי-לאומי. "אני מרגישה את זה אצל הילדים שלי. אני גרה במערב הגוש, והתפיסה שלי היא מאוד מערבית. אבל המורים של הילדים שלי הם כולם ממזרח הגוש. אני לא אגיד שיש פה התנגשות, אבל אלה עולמות שנפגשים וזה תהליך מאוד מעניין שקורה. ויש כל מיני תופעות מאוד מעניינות. אני, למשל, מלמדת במכללת הרצוג, ושם לומדים כל מיני זרמים בציונות הדתית. ופתאום אני רואה שהבחורים בחוץ שרים ורוקדים, ריקודים חסידיים כאלו. תפסתי את הראש בידיים. אם הרב עמיטל ז"ל או הרב ליכטנשטיין ז"ל, שהקימו את ישיבת הגוש, היו רואים את זה, הם לא היו מאמינים למראה עיניהם".
"יש פה הצעה לחלוקה קצת אחרת – מה שמפריד זו לא ההגדרה הדתית, אלא הציוויליזציה שאתה בוחר בה. כי גם הסמוטריצ'ים וגם הבנטים, לצורך העניין, הם מערב"
ד"ר מיכל שאול
כשהכיפה מככבת גם במושב: "יותר נוח"
ונחזור לכוכבת הכתבה הזו, לכיפה בכבודה ובעצמה. כבר יש מי שהגדיר אותה כ"כיפה השלישית". בעולם שהתרגל לחשוב בניגודים וקטבים, הכיפה הבת-עינית היא סוג של ניסיון לפרוץ את החומה הדיכוטומית שבין הכיפה הסרוגה המפורסמת, לבין זו השחורה. ואם יש מקום שפחות או יותר מגדיר הזרם החדש הזה, זה מושב שובה. כבר יותר מעשור פועל במושב גרעין שאפילו תושביו מתקשים להגדיר אותו. מיש-מש אנושי שכולל חוזרים בתשובה ודתיים מבית, חרדים לשעבר, רוחניקים, אומנים, ואנשי אקולוגיה. אנשים שחיפשו כיוון ומצאו אותו בעוטף עזה, במושב ותיק של טריפוליטאים.
סניף משגשג של בני עקיבא פועל פה, אך מצד שני לגרעין אפילו אין רב. עניין של אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית, ושכל אחד יפעל על פי דרכו. אם יש משהו שאפשר לומר על חובשי הברבוש, או איך שלא תבחרו לקרוא לו ל"פיס" הזה, זה שהם לפני הכול בורחים מתיוג. ודווקא אלו החוששים מתיוג יצרו אגב כך תיוג חדש.
אברהם רבינוביץ' יכול להיחשד כנער גבעות עם הפאות הפרועות והארוכות שלו. אך האמת היא הפוכה, הוא מצהיר על עצמו במובהק כעל איש שמאל. "אני עם הכיפה הסרוגה לא מזדהה", הוא אומר ופוצח במונולוג. "אני היום אני בן 34, ומגיל 25 אני רוצה להוריד את הכיפה. למה? כי הרגשתי שהיא משייכת אותי לאיזשהו קבוצה, לאיזשהו זרם בחברה הישראלית. זרם דתי, חברתי, פוליטי או אידיאולוגי שאני לא חלק ממנו. אני משתמש במילים קשות. הציונות הדתית נחטפה, היא ממש נחטפה על ידי אידיאולוגיה ספציפית ששייכת למקום מאוד ספציפי".
לדבריו רבינוביץ', "בציונות הדתית תמיד הייתה – אם אנחנו מתחילים מההתחלה שלה, של הרב ריינס והרב קוק – איזושהי תפיסה שמאחדת בבסיסה קודש וחול, דת ומדינה. ואז לאט-לאט השתלטה תפיסה של בית מדרש מאוד ספציפי, שזו ישיבת הר המור. הרב טאו באיזשהו שלב החליט שזה My way or the highway. הם באו ואמרו, 'זאת הציונות הדתית. או שאתה מקבל את זה או שאתה לא חלק מהמשחק'. אני, שגדלתי במעגלים יותר ליברליים של הציונות הדתית, תמיד הייתה לי תחושה של התחשבנות. כל הזמן אנשים צריכים להוכיח את עצמם, למה אני יותר דתי, למה אני כן בסדר. במשך שנים, ישיבת הר המור והרב טאו – כל דבר שלא היה נראה להם הם פשוט שרפו אותו".
אנחנו מתארחים בסטודיו של בן הגרעין אורי פארן, חוזר בתשובה ובן קיבוץ גבעת חיים מאוחד. ממש לצידנו הנול הענק שלרוב מנפק טליתות. כאן החל פארן בשנים האחרונות לארוג גם בד לכיפות. אריגה ולא סריגה, אפילו בכל הקשור לטכניקות ייצור מתרחקים מהטכניקה שהפכה שם נרדף לציבור שלם. "אז קנו את הכיפה כל מני צפתיים אמריקנים חוזרים בתשובה כאלו", נזכר פארן בשנים הראשונות שלו עם הכיפה הזו לראשו. "חבר'ה צבעוניים כאלה, לא שגרתיים. לא היה אז המון ביקוש לזה. היום בארץ יש הרבה יותר ביקוש, ואם הייתי משקיע יותר בשיווק, היה עוד יותר ביקוש. בחו"ל יש גם לא מעט לא יהודים שקונים", אומר פארן – ומעריך שהמכירות עלו בכפי שתיים בשנים האחרונות.
"קנו את הכיפה כל מני צפתיים אמריקנים חוזרים בתשובה כאלו, חבר'ה צבעוניים כאלה, לא שגרתיים. היום בארץ יש הרבה יותר ביקוש, ואם הייתי משקיע יותר בשיווק, היה עוד יותר ביקוש. בחו"ל יש גם לא מעט לא יהודים שקונים"
אורי פארן, מושב שובה
"לפני כמה שנים כן היו מסתכלים בצורה כזאת, כאילו יוצא דופן, משהו של כל מיני מוזרים. בקטע של 'מאיפה הבאת את זה?' נזכר פארן. גם למשה לוי יש זיכרונות: "אני מפתח תקווה. בגיל 18 עזבתי את פתח תקווה לצפת ואז חזרתי פתאום עם מכנסיים לבנים בשבתות, ואז עם פאות. ועם הכיפה הזו, כשכבר באתי לפתח תקווה, אז אמרו, 'הנה הצפתי המוזר'. זה כאילו אפיין את הצפתים של אז. היו אז תגובות כאילו לא קשות, כי זה כבר היה אחרי ההתנתקות. כבר הייתה הכלה של זה, והיום אני חושב שאין בית בציונות הדתית שאין איזה ילד שהולך עם הכיפה הזו, אם לא האבא כבר. זה כבש את הציבור, גם בכיוון האופנתי אני מאוד חושב. ואגב זה יותר נוח על הראש. בעניין הנוחות זה מושלם, כיפה קטנה זה עם סיכה וזה אף פעם לא מסתדר. הכיפה הזו, היא פשוט מתיישבת לך".
"היום אני חושב שאין בית בציונות הדתית שאין איזה ילד שהולך עם הכיפה הזו, אם לא האבא כבר. ואגב, זה יותר נוח על הראש. הכיפה הזו פשוט מתיישבת לך
משה לוי, מושב שובה
"אנחנו גם רוצים להיות טיפה טיפה בסטייל"
לוי יושב לצידו של רבינוביץ' חברו. כמו שטיינר וצדוק מישיבת ההסדר בתל אביב, כך גם הם שניהם ייצוגים של הקטבים הליברליים והשמרניים יותר של הציונות הדתית. לוי מסכים עם הניתוח של חברו. "הדור הזה, הוא מרגיש שהוא לא שייך לציונות הדתית. מה שאני מבין היום זה שדי מאסנו בקטע של הכיפות הסרוגות של אבא ושל סבא שלי. כי זה אומר שככה אני מתנהג וככה אני צריך להתפלל וככה ללמוד תורה וככה לאכול וככה לברך וככה לחיות. וואללה, לא רוצה".
"יש כיפות סרוגות, יש הכיפות השחורות, וזה, וזה ישראלי. ככה אני קורא לזה", ממשיך לוי. "מין תת-זרם כזה של הישראלי הדתי החדש, משהו כזה. וגם, זה אופנתי לגמרי. לנשים יש מלא כיסויי ראש, מפה עד השמיים, וצבעוניים מכף רגל ועד ראש, כל מה שאתה רוצה. ואז זה גברים הגיעו ואמרו, 'היי, אנחנו כאן. אנחנו גם רוצים להיות טיפה טיפה בסטייל'".
מתי זה התחיל?
"בהתנתקות. חד וחלק", קובע רבינוביץ', וישר חוטף הערה מכמה מהנוכחים ("אתה תקרא לזה 'גירוש', אני אקרא לזה איך שאני רוצה", הוא משיב). "באיזשהו שלב החלום הציוני נשבר. מה שקורה בחברה החילונית, קורה גם בחברה שלנו. יש חלום גדול, מגשימים אותו, ומה הלאה? לאט-לאט כל אחד מתכנס לתוך עצמו, ואומר, 'או-קיי, סבבה, ייבשנו את הביצות, הקמנו מדינה'. ההבדל הוא שהציונות הדתית אומרת שעד שלא נהיה בשתי גדות לירדן ולא נעיף מפה את כל הפלסטינים זה לא נגמר. והחילונים אומרים, 'מספיק לנו, הגענו לאן שרצינו, בוא נפיק את המקסימום ממה שיש'. הציונות הדתית תמיד דורשת איזשהו צעד קדימה".
"מה שקורה זה שההתנתקות מפוצצת את זה. הימין נותן להם סכין בגב והם מבינים שהם לבד במערכה הזאת", מוסיף רבינוביץ'. "אז בעצם כל התפיסה האידיאולוגית מתחילה להתפרק ואז לאט-לאט צצים יותר בתי מדרש חסידיים. הראשונים שהתחילו עם הווי חסידי זה הרב שפירא מעפרה, שהם התחילו בקטנה, ואז הרב פרומן מתקוע, הרב שג"ר והרב שטיינזלץ מקימים את ישיבת שפע בשנות ה-90 והם בעצם הראשונים שמתחילים להכניס את ברסלב וחב"ד לתוך הציונות הדתית. הם מכניסים תורות הרבה יותר אינדיבידואליסטית והרבה פחות אידיאולוגיות. אבל זו עדיין תנועה מאוד-מאוד שולית ובאיזשהו שלב, בעיקר סביב אוסלו ואז ההתנתקות, הדבר הזה מתפוצץ. ויש אנשים כמו ישיבות הקו, הר המור ומרכז הרב, שרואים את זה כמו, לא יודע, כמו איזו פאדיחה או תקלה בדרך למהלך הגדול. התמונה האידיאולוגית הולכת ומתמוססת ומקבלת כיוונים אחרים".
"מאז הגירוש כבר לא חיים אצלנו במנטליות של 'מה שאומרים לי אני עושה', אלא יש איזה חקר עצמי יותר עמוק, יותר אישי", אומר לוי. "אומרים, 'תסתכל על עצמך קודם כול ורק אז על העולם. אני רואה את זה בעיקר אצל חוזרים בתשובה, אבל גם אצל הדתיים עכשיו. שבאים בקטע של 'אני לא רוצה להיות מוגדר'. ואם מגדירים אותי, זה פוגע בי, זה לא נעים. זה חוסם אותי ואוטם אותי, ואני מרגיש שכאילו בתוך איזה כלא שאני חייב להתנהג איקס, וויי או זד. לא רוצה, אל תגדיר אותי".
רבינוביץ דווקא לא רואה בחובשי הברבוש זרם חדש. "זה לא באמת זרם חדש, כי זה חלק מאמירה. פעם חבר שלי כתב בצחוק שכאילו כל החבר'ה האלה עם הקסקט, זה כאילו להגיד 'אני דתי מורכב'. יש בזה משהו פלצני, להגיד 'אני דתי, אבל דתי מיוחד'".
לבית של משפחת ליפמן מגיע מאלון שבות הסמוכה יעקב חיימסון, חבר נוסף. פעם מורה לשל"ח והיום מתקין דודי שמש, הוא גם היחיד באלון שבות – מקום מושבה של ישיבת הגוש, סמל הבורגנות הדתית – שחובש את הכיפה של השכנים מבת עין. שנותיו כמורה כנראה עדיין טבועות בו. הוא פוצח במופע שפעם היה מעביר לתלמידים שלו, בזה אחר זה הוא שולף מתוך תיק שלל סוגי כובעים מכובעים שונים ומזמין את הנוכחים לנחש איזו קבוצת אוכלוסייה מתהדרת בכל מוצג.
כי כדי להבין את החשש הזה מתיוג, שווה להתעמק רגע בכובענות המזרח-תיכונית. אנחנו חיים בציוויליזציה כובענית. באזור הזה של העולם כיסוי הראש הוא תעודת הזהות המיידית של אדם. חסידויות יכולות להסתכסך בגלל סוגי שטריימלים. הברסלבים מפזזים ברחובות עם הפומפון שלהם, ובתל אביב היפסטרים מהלכים בכובע ה"דוקר" נטול המצחייה, שהם גנבו מהסקייטרים ושכבר הפך סימן היכר. טירונים בצה"ל עורגים חודשים לכומתה בצבע כזה ולא אחר, חלילה. וגם שכנינו הפלסטינים מתגאים בכאפייה השחורה שלהם, כדי להיבדל מהכאפייה הירדנית האדומה. "בעוד 80 שנה הכיפה הזו תהיה זרם חדש. עכשיו תן ליהנות", מסיים חיימסון את המיצג.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv