את הכתבה על ברק אברמוב התחלנו לצלם לפני כמה חודשים. הרעיון היה להבין מי האיש שהיה מספיק משוגע בשביל לקנות את בית"ר ירושלים. הרי ידוע שזה נאחס, כל הבעלים הקודמים גמרו רע מאוד, וזה גם מה שאמרתי לאוהדים, ואחד מהם השיב: "לדעתי אוהדי בית"ר, מבחינת בעלים, כפויי טובה".
נאחס זו מילה עדינה מדי, לא קרובה בכלל למה שעבר על אברמוב לפני שבוע. בשלוש לפנות בוקר, הוא חזר מבילוי לביתו בשכונת פארק צמרת בתל אביב. אברמוב נכנס לחניון התת-קרקעי עם מכונית הבנטלי שלו, ועלה במעלית לדירתו בקומה ה-32. ברגע שפתח את הדלת באמצעות זיהוי ביומטרי, זינקו מאחוריו שלושה רעולי פנים והדפו אותו לתוך הדירה.
אחרי שהשודדים הורידו ממנו את דברי הערך, הם דרשו ממנו באיומי אקדח להוביל אותם לכספת, שם העריכו שימצאו מאות אלפי שקלים במזומן. אברמוב משך זמן כשמסר להם קודים שגויים ושילם על כך במכות יותר ויותר קשות. מישהו מתוך הבניין שמע והזעיק את המשטרה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
צוות סיור של תחנת לב תל אביב מיהר לדירה, אבל הדלת הייתה נעולה. אחד השוטרים ירד לשוער הבניין וחזר עם מפתח מאסטר. בינתיים, איימו השודדים על אברמוב שיאמר לשוטרים שהם חברים שלו. השוטרים לא קנו את ההצגה, אבל זאת גרסת שלושת החשודים גם עכשיו. אברמוב אישר שהוא מכיר באופן שטחי אחד מהשלושה.
זה היה שוד אלים במיוחד: מכות, שוקר חשמלי, ואקדח שהוצמד לרקתו - בדיעבד, אקדח דמה ממתכת. פיו של אברמוב נאטם בסרט דביק, ידיו ורגליו נכפתו באזיקונים. שרשרת היהלומים שהוא נוהג להסתובב איתה ("זה חלק ממני, אני חושב שזה יפה") נתלשה מצווארו, גם עגיל היהלום מאוזנו - ומפרק ידו הורד שעון ששוויו כמיליון וחצי שקלים. כן, יש שעונים כאלה.
"רושפלד אני לא, אני לא מסעדן"
ברק אברמוב בן 43, גדל בגבעתיים לאב נהג מונית שעלה מבוכרה ואימא עקרת בית שעלתה מאפגניסטן. בגיל 11, אחרי הלימודים, התחיל לעבוד כשליח בחנות הפרחים הזאת בגבעתיים. "לעשות משלוחים, רוצה לעשות משלוחים. ילד, בא חרוץ, רעב", נזכר הבעלים. "הוא נכנס לך לעצמות, לראות מה אתה עושה"
מה עשית עם כל הכסף שהרווחת כאן בפרחים?
"האמת היא, הכסף היה למחייה אישית, לא שהיה חסר כסף בבית, ברוך השם לא היה חסר לי שום דבר. תמיד היה לנו מה שהיינו צריכים. אבל עכשיו, נגיד, אם הייתי רוצה לקנות ג'ינס, משהו קצת יוקרתי, אז אבא ואימא לא היו יכולים להרשות לעצמם אז כן הייתי קונה את הג'ינס, או הולך למשחק כדורגל של בית"ר ירושלים, קונה כרטיס ב-60-50 שקל שהיה עולה אז - דברים שהם יותר למותרות, לא ליום-יום. ליום-יום, ברוך השם, היה לי מה שהייתי צריך".
אברמוב בנה את עצמו בעשר אצבעות, מה שנקרא, והיום הוא חולש כמעט על 50 מסעדות של רשת "ג'פניקה", רשת ההמבורגרים "סוסו אנד סאנס", "שיפודי ציפורה", יוגורטריות ומה לא. "אני לא עכשיו אגיד לך שאני מסעדן, רושפלד אני לא, אני לא מסעדן. אני איש עסקים, שהתחום שלי הוא ענף המסעדות. יש מבינים ממני, אני לא מתבייש להגיד, אבל בסוף, בשורה התחתונה, כנראה שאני מנהל יותר טוב ואני גם יודע להביא את האנשים הטובים ובסוף, בשורה התחתונה, אנחנו הרשת הכי גדולה בישראל היום, 'ג'פניקה'. מבחינת מחזור, אנחנו הכי גדולים בארץ.
בית"ר ירושלים זה חלק מהבזבוזים או זה השקעה?
"בית"ר ירושלים זו הצלה".
למה לבן אדם נורמלי לעשות את זה? אתה איש עסקים ממולח, אתה יודע שכל הבעלים הקודמים גמרו לא טוב.
"אמרתי לך, הלכתי עם הלב להציל את בית"ר ירושלים. ועשיתי את זה למרות שכל האנשים סביבי, כל מי שקשור אליי, כולם, כולל המשפחה הקרובה, כולל כולם, אמרו לי לא לעשות את זה".
"תענוג" של 20 מיליון שקל בשנה
ארקדי גאידמק קנה את בית"ר ירושלים כי חשב שזה יסייע לו לחמוק מהסגרה לצרפת. האוהדים הפנו לו גב, בגלל שהביא לבית"ר שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה. המועדון הוצת וגאידמק חזר לצרפת וישב בכלא. המיליונר היהודי האמריקני, גומא אגייאר, היה הפטרון של בית"ר אחרי גאידמק. בשלב מסוים יצא מאיזון נפשי ובסוף נעלם בים והוכרז כמת.
אלי טביב, ייבדל לחיים ארוכים, שרד איכשהו את בית"ר, אבל ספג את מנת השנאה שלו מהאוהדים כי הקבוצה לא הגיעה להישגים. משה חוגג היה המושיע האחרון של בית"ר ירושלים. לפני שנה נעצר חוגג על ידי המשטרה והוא חשוד במרמה והונאה במיליונים. ברק אברמוב קנה למעשה את בית"ר ירושלים מהמשטרה, שחילטה את נכסיו של חוגג.
כמה עולה לך בשנה התענוג הזה?
"בית"ר ירושלים, החובות של המועדון הם 45 מיליון שקל, שאני לקחתי, פרסתי את זה לשלוש שנים - אז זה אומר שהשנה 15, שנה הבאה 15, שנה אחרי זה 15 - ועוד התקציב של המועדון, זה תלוי בהרבה דברים, זה תלוי במכירת כרטיסים, מכירת מנויים..."
אז פלוס מינוס זה עולה לך 20 מיליון שקל בשנה?
"אתה אמרת, כן. משהו כזה"
אם היית זוכה בטוטו או בלוטו בסכום דמיוני... היית קונה את בית"ר ירושלים?
"לא", מפתיע מאיר הרוש, איש המשק הוותיק של בית"ר. "זה שיש לך אהבה למשהו זה לא אומר שאתה צריך לקנות אותו. אתה אוהב אותו, סבבה".
אני אגיד את זה לברק אברמוב.
"תגיד לו".
אני מנסה להבין מי האנשים שקונים את בית"ר ירושלים, מה זה נותן להם.
"אנשים שרוצים להיות בטופ. להיות בבית"ר, אתה בטופ", עונה הרוש. "אתה כל היום בתקשורת, אין דבר כזה שלא. ביום שאתה תצא מפה, אף אחד לא מכיר אותך".
"בווגאס מאה אלף דולר זה לא הרבה"
אמרת פעם שאתה אוהב לבזבז כסף. שבנסיעה לווגאס שרפת מאה אלף דולר.
"אוקיי. אז בשביל מה אנחנו עובדים? בשביל מה אנחנו חיים?", עונה אברמוב. "בשביל ליהנות, בשביל לבזבז. כל אחד וההנאות שלו, זה בסדר".
אתה מהמר?
"אם אני בחו"ל ואני נמצא במקום של קזינו, אז כן, אני משחק בקזינו".
לא, המאה אלף דולר זה על הימורים?
"לא, לא רק. בווגאס מאה אלף דולר זה לא הרבה כסף, זה סכום פעוט".
אז תספר לי, על מה מוציאים מאה אלף דולר בסוף שבוע?
"אתה נוסע למלון, אז אתה לוקח את הסוויטה שאתה אוהב אותה, ואתה יוצא בלילה לבלות אז אתה פותח שולחן עם חברים וזה עולה כמה אלפי דולרים, ובבוקר אתה הולך למסיבת בריכה, וגם שם עולה כמה אלפי דולרים ואז אתה מגיע, אחרי שבוע, לפחות למאה אלף דולר".
לפחות.
"כן. אבל בשביל זה אנחנו עובדים. שזה חלק מהכיף של החיים".
"עברתי שם לינץ' כמו בעזה"
אברמוב כבר היה בעלים של קבוצת כדורגל. לפני שש שנים הוא קנה את בני יהודה ותחת ניהולו הקבוצה זכתה פעמיים בגביע המדינה. את הגביעים הוא לא השאיר במועדון אלא לקח למשרד האישי שלו: "אני חושב שמי שלקח את הגביעים האלה זה ההנהלה. ההנהלה זה אני. ואני הרגשתי שאני יכול לקחת את הגביעים האלה".
הסיפור עם בני יהודה נגמר רע, כשלפני שנה וחצי הקבוצה ירדה לליגה הלאומית. האוהדים, שטענו שאברמוב לא השקיע מספיק, התהפכו עליו והפגינו מתחת לביתו דאז. "עכשיו אני אפתח את הדברים כמו שהם. קיבלתי פנייה מראשי ארגוני האוהדים של בני יהודה שהם רוצים כסף", הוא אומר בריאיון. "הם רוצים סכום כסף בשנה בשביל שיהיה שקט במועדון ואת ברק אברמוב לא סוחטים. את ברק אברמוב אי אפשר לסחוט, אף אחד לא יכול לסחוט אותו. בטח לא אוהדי כדורגל ולא אף אחד אחר. וכשאני לא נעניתי לבקשה שלהם, אז התחיל מחול השדים נגדי".
והוא מוסיף ומתאר: "מה שעברתי שם, הלינץ' שעברתי שם, זה לינץ', שאני אומר לך, שבעזה עוברים דבר כזה. האוהדים חיכו לי על הכביש והתחילו לזרוק עליי אבנים. ופה אני הבנתי שזה כבר באמת קו אדום וכבר זה לא שווה לא את הבריאות שלי ולא כלום והחלטתי שאני יוצא מבני יהודה".
"לא כל מי שיושב בכלא הוא עבריין"
במהלך השנים, נקשר שמו של אברמוב לעבריינים שונים, איתם היה בקשרים כאלה ואחרים. אחד תרם לבני יהודה, השני היה שותף שלו במסעדה ומהשלישי לווה כספים.
למה הרבה פעמים יש עבריינים סביבך?
"אני חושב שהשאלה שאתה שואל אותה היא שאלה... לא יפה ולא מכובדת".
לא, יש לזה אסמכתאות.
"אין לזה שום אסמכתאות, אם הייתי ברק אברמוביץ', אני לא חושב שהיית שואל את השאלה הזאת. בגלל עור הפנים שלי אולי..."
לא, ממש לא.
"או בגלל שאני לא נצר למשפחת שטראוס או למשפחת עופר, אז השאלה הזאת מופנית אליי, אבל אני לא..."
לפי העדות שלך בבית משפט. נתת לאחד, יוסי אדרי, 250 אלף שקלים במזומן בתוך רכב בחניון ואמרת: "אני אקח ממנו חתימה?", הוא ישב 15 שנה בכלא.
"יגאל, יגאל, יגאל, קודם כול, אותו אדם ישב בכלא, הוא לא עבריין. הוא ישב בכלא על משהו אחר לגמרי. הוא לא עבריין. לא כל מי שיושב בכלא הוא עבריין".
"חוץ ממוות, מעצר זה הכי גרוע שיש"
ביולי 2018 נעצר אברמוב עצמו. החשד היה שהמזנונים שלו בכמה אצטדיונים שימשו להלבנת הון עבור ארגון פשע. עשרה ימים ישב אברמוב במעצר. כעבור שנתיים הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, אבל לאחר שימוע, התיק נסגר - ולאברמוב אין אף הרשעה בפלילים. "אני אומר לך שכל אזרח במדינת ישראל צריך להיות חרד על מה שעשו לי, כי יכולים לעשות את זה לכל אזרח במדינת ישראל - לבוא בוקר אחד למשפחה שלך, לאישה שלך, לילדים שלך, לקחת אותך בחמש בבוקר, להפוך לך את הבית, להעליל עליך עלילות קשות מאוד, לקבל מעצר שבועיים ימים על לא עוול בכפי, בלי שעשיתי שום דבר".
ואברמוב מוסיף: "באותה מידה יכלו להביא אותי לעדות של שעה וחצי, שעתיים, אבל לא – בחרו לבוא ולעשות את כל הטררם הזה כי ברק אברמוב הוא כותרת. אם לא הייתי הבעלים של מועדון כדורגל בישראל, אז אני אומר לך שאפילו לא הייתי נחקר. אתה יודע מה זה מעצר, יגאל? מעצר, להיות שעה במעצר זה הסיוט הכי גדול בעולם שיכול להיות. חוץ ממוות, זה הדבר הכי גרוע שיש".
כנראה שהסיוט שעבר אברמוב בשבוע שעבר היה גרוע אפילו יותר מהמעצר. אבל אברמוב לא מוכן לדבר על זה בינתיים. זו לא רק הטראומה, זו גם השפלה נוראית לאדם כמוהו. ביום שני הופיע אברמוב בציבור לראשונה אחרי השוד, במשחק של בית"ר בטדי. היהלומים חזרו לצוואר ולאוזן. העסקים כרגיל, מנסה ברק אברמוב לשדר, "השוד מאחוריי ואני פנוי לצרות הרגילות של הכדורגל, יאללה, בית"ר".
תחקיר: עמית קמינסקי