"ב-1939 כשהיטלר נכנס לפולין, בין לילה הכול השתנה, מי שהיו החברים הכי טובים שלנו - פתאום זרקו עלינו אבנים וקיללו אותנו", מספרת פנינה קציר, בת ה-93, על הרגע שבישר שחייה של כילדה בת ה-9 עומדים להשתנות - מילדות בפינת חמד כפרית במערב רומניה - למסע הישרדות של 10 שנים.
משפחתה של פנינה, שנקראה אז פפי מלצר, הייתה בין המשפחות היהודיות האחרונות שנשארו בעיירה סירט ברומניה. רוב היהודים בחרו לעבור לערים הגדולות יותר והיא מתארת יחסי ידידות חמים עם השכנים הנוצרים עד הפלישה הנאצית. באותם ימים נסגר בית הספר היהודי שבו למדה והיא סיימה את שנות החינוך הפורמלי שלה לנצח.
משפחתה של פפי נמלטה לצ'רנוביץ שהייתה תחת השלטון הרוסי. "אחרי שנה נפתחה המלחמה", היא מספרת, "הודיעו לנו שכל היהודים בצ'רנוביץ צריכים להיכנס לגטו. הרוסים נסוגו מהר מאוד ונותר אחריהם תוהו ובוהו - הרומנים חזרו והחיילים רצחו, שחטו והרגו, זה היה נורא. כל הילדים ירדו למטה למרתף. שמענו את הרומנים צועקים "מוות ליהודים, מוות ליהודים". אני בטיפשותי, לא הבנתי מי זה האנשים שצועקים - זה מפלצות? הייתי בת 11, אבל עדיין לא הבנתי".
"הדם זרם אבל לא הוצאתי הגה מהפה"
"אמרו לנו, לכל היהודים, להיכנס לגטו – ריכזו אותנו בשני רחובות בצ'רנוביץ'. חיינו שם שבע משפחות ביחד בדירה צפופה, לנו הילדים אסור היה לצאת, רק למבוגרים ומי שיצא צריך היה לענוד טלאי צהוב. היינו ככה כמה שבועות ואחרי כמה שבועות מאוד קשים, הגיעה הודעה מהעירייה – 'אנחנו יודעים כמה קשה לכם בגטו ואנחנו רוצים להוציא אתכם למקום יותר טוב, קיבלנו תאריך והתחילה קדחת הכנות'".
"שלושה שבועות הלכנו ומי שמעד ונפל - ירו בו. סבתא שלי הייתה איתנו וגם אחותי הקטנה בת השבע. שמרנו עליהן כמו על אוצר שלא ייפלו"
"הגענו לתחנת הרכבת", היא ממשיכה. "שלושת אלפים יהודים. זאת הייתה רכבת בהמות מסריחה, הכניסו אותנו אליה כמו סרדינים, צמוד מאוד אחד לשני. יצאנו לדרך לכיוון הגבול האוקראיני במשך שלושה ימים, שלושה ימים לא יכולתי לשתות מים, לנשום אוויר. כשסוף סוף הרכבת עצרה נפלנו החוצה. התחלנו לצעוד - היה סתיו, היה בוץ נוראי. הרגליים שלנו שקעו, היה מאוד קשה ללכת. בצידי הדרך עמדו כפריים רבים הסתכלו אלינו כמו על תיאטרון ואמרו לנו, קשה לכם ללכת? תזרקו אלינו את הכול - ממילא יטביעו אתכם. לא אשכח אף פעם, את היללות והצעקות והבכי של 3,000 איש שחושבים שהם צועדים למוות, זה היה נורא, אני שומעת את הצעקות האלה עד עכשיו, גם בלילות", היא אומרת ואנחנו מפסיקים לכמה שניות.
"זה היה מסע נוראי. כשהגענו לגבול - הגענו לנהר דנייסטר העצום, שני חיילים ליוו אותנו, לא יודעת למה - הם התחילו להעביר אותנו לצד השני של הנהר על רפסודה - חייל אחד היה מעביר את האנשים, והשני השגיח על אלו שנשארו מאחור. פתאום הוא גילה שיש לי עגילי זהב על האוזניים - הוא מאוד כעס ותלש לי אותם באכזריות ובאלימות, הכאב היה עצום. הדם זרם אבל לא הוצאתי הגה מהפה, בלב ביקשתי שלא יעשה דבר למשפחה שלי בגלל העגילים - הוא לא עשה, לקח את העגילים והעביר אותנו לצד שני".
"בצידו השני של הנהר הגענו לבית בן שתי קומות ואמרו לנו - אתם לנים כאן הלילה ומחר ממשיכים במסע הרגלי למקום שמיועד לכם. אבא שלי יצא כדי לחפש פיסות אינפורמציה, אמרו לו להגיע למקום שבו הרומנים שומרים ולא הגרמנים. היהודי הזה אמר שהוא יודע מי מחליט ותמורת תשלום – הוא הסכים לכוון אותנו לטרנספורט הנכון. שלושה ימים המתנו בחדר ואז הוא הגיע ואמר לאבא שלי - עכשיו צריך לצאת. הצטרפנו לצעדה - היה שלג והיה קר, שני חיילים ליוו אותנו, ישנו ברפתות החיילים השתלטו על הבתים של הגויים ואנחנו נשארנו בחוץ בשלג. שלושה שבועות הלכנו ומי שמעד ונפל - ירו בו. סבתא שלי הייתה איתנו וגם אחותי הקטנה בת השבע. שמרנו עליהן כמו על אוצר שלא ייפלו. הלכנו שלושה שבועות עד שהגענו לעיירה עלובה מאוד באזור שסופח לטרנסניסטריה - ז'ורין שמה, זה היה המקום שיועד לנו. הכול היה שם הרוס. היינו שלוש משפחות ומצאנו איזה חדר והתארגנו בו".
"מי שיצא מהגטו - היו יורים בו"
פנינה מספרת שלא פעם אנשים אומרים לה שחוויית השואה שלה שונה משל אחרים. באזור שבו חיה, תעשיית המוות הגרמנית הייתה פחות מאורגנת. "אתה יודע - לא הרגו אותנו שמה, גם לא שרפו אותנו, נתנו לנו למות באופן טבעי מקור, מרעב, מכינים, ממחלות. בהתחלה - כל מה שהיה לנו זה בגדים ותמורת בגד שנתנו לכפריים - קיבלנו חתיכת לחם או תפוח אדמה, עד שנשארנו ללא בגדים, רק עם מה שהיה על העור שלנו. הלחם שקיבלנו היה עשוי קליפות של שעורה, שעועית רקובה או אפונה רקובה. כשהכול נגמר - היה צריך להילחם, לחפש בפחי אשפה. כולנו, בכל בוקר היינו מתפזרים ואימא אמרה שמי שמקבל משהו - לא אוכל לבד, כולנו נפגשנו בערב והתחלקנו".
"לא הסתפרנו כדי להיראות אנושיים, הגויים פחדו ממגולחי הראש כמו מרוחות רפאים. לכן אנחנו היינו מחפשים אחד לשני כינים בראש כמו קופים. אני זוכרת את היד של אימא שלי מטפלת לי בראש - זה כל כך נעים"
"אני, היות והייתי ילדה, למרות שהיה אסור, הייתי יוצאת מהגטו - עם מטפחת על הראש כמו הגויים. צריך להגיד – לגטו שלנו לא היו גדרות, רק אמרו עד איפה מותר להגיע ומי שעבר את הגבול - היו יורים בו. אני יצאתי למרות זאת. אנחנו משפחה מאוד חמה, מתחבקים הרבה, אבל רק עכשיו כשאני מדברת על זה אני מבינה שכשהייתי יוצאת מהגטו לכפרים ואימא שלי הייתה מחבקת אותי – שאלו לא היו חיבוקים רגילים, היא חשבה בכל פעם שהיא אולי נפרדת ממני".
"הייתי יוצאת לכפרים במרחק של כמה קילומטרים, דפקתי בדלת ואמרתי - אני יודעת לעשות כל עבודה בתמורה לחתיכת לחם. למזלי בימים האלה לא היו גברים וכולם היו צריכים ידיים עובדות והיו מקבלים אותי. עבדתי מבוקר עד ערב בעבודות הכי קשות. אני זוכרת שהם בישלו בצהריים את האוכל שלהם, בשר - זה שיגע אותי. אתה יודע, מעולם מעולם הם לא הציעו לי לאכול, רק בערב, בסוף היום הם נתנו לי לחם יבש ומעופש. תאמין לי שגם את זה יכולתי לטרוף, אבל אימא אמרה שלא - אז לא. ככה בכל ערב התחלקנו", מספרת פנינה וחוזרת שוב ושוב לתפקיד החשוב שאמה מלאה בשנים הקשות האלה.
"אימא שלי לא נתנה לנו להסתפר למרות שהכינים אכלו אותנו. לא הסתפרנו כדי להיראות אנושיים, הגויים פחדו ממגולחי הראש, הם פחדו מהם כמו מרוחות רפאים. לכן אנחנו היינו מחפשים אחד לשני כינים בראש כמו קופים. אני זוכרת שאימא הוציאה לי כינים מהראש כחוויה טובה שמילאה אותי. אני זוכרת את היד של אימא שלי מטפלת לי בראש - זה כל כך נעים" .
"בערב כזה שאלתי את אימא האם אי פעם אהיה נערה כמו האחרות? האם אהיה יפה? מישהו עוד יאהב אותי? היא אמרה לי 'טפשונת, את תהיי מאוד יפה', והתחילה לתאר בפרטי פרטים את השמלה שהיא תתפור לי ואני, לכמה שניות, דמיינתי את הדברים האלה - אתה לא יודע כמה זה עזר לי לשרוד. תמיד היו לה המילים הנכונות לעודד אותנו".
מפגש משפחתי מצמרר
פנינה אומרת שהיא לא אוהבת לחגוג ימי הולדת, יש לה רגישות לעניין - בגלל בת המצווה שלה. "אני זוכרת שאימא באה ואמרה לי 'את בת 12 היום, את בת מצווה, איזו מתנה את רוצה?' לא הבנתי מה היא רוצה - אין כלום. עצמתי את העיניים ואמרתי שאני רוצה לחם אחד שלם רק בשבילי. לסבתא הייתה עדיין כותנת גדולה, היא חתכה ריבוע ממנה מצאה איזה גרביים בזבל, השתמשה בחוטים ורקמה ושזרה פרחים. עבור פיסת הבד הזו היא קיבלה בשוק לחם מעופש קטן. באותו הערב, כשהתאספנו כל המשפחה שלי - 9 נפשות - הגישו לי את המתנה הזו. כשראיתי את הלחם התחלתי לבכות, לא רק מהלחם - מההקרבה של המשפחה. הם לא אכלו כמה ימים ונתנו לי את המתנה הזו. בהתחלה אמרתי רק אני אוכלת. אבל אז חשבתי שאני לא יכולה. חילקתי את הלחם - מאז לא רציתי לחגוג ימי הולדת אף פעם - זה היה היומולדת הכי טוב בחיי".
"אימא באה ואמרה לי 'את בת 12 היום, את בת מצווה, איזו מתנה את רוצה?' לא הבנתי מה היא רוצה - אין כלום. עצמתי את העיניים ואמרתי שאני רוצה לחם אחד שלם רק בשבילי"
הרעב והקור לא היו האויבים היחידים. מחלת הטיפוס גבתה גם היא קורבנות: "אני זוכרת שחטפנו טיפוס - זו מחלה קשה, די קצרה, היא נמשכת שבועיים עם חום גבוהה מאוד. כולנו נדבקנו. שכבנו ובינינו היה שלג. כשיש לך טיפוס כל מה שאתה רוצה זה מים. הרגשנו שאנחנו נשרפים והיה לנו שלג לשים על השפתיים הבוערות. עד היום אני לא יכולה להסביר איך, אבל כולנו שרדנו".
"הייתי שם בג'ורין מגיל 11 עד גיל 14 וחצי. יצאנו תשע נפשות וחזרנו תשע נפשות וזה רק בגלל אימא שלי, היא לא נתנה לנו לפול לייאוש, גם בקור וברעב", היא אומרת. "יום אחד ראינו טנקים גרמנים נסוגים שעברו דרך הציר שלנו. התחבאנו כי ידענו שאם ידעו שאנחנו יהודים ששרדו יחסלו אותנו. לקחו עוד שלושה ימים ואז באו הטנקים הרוסיים - זו הייתה הישועה. הם היו בסדר, הם נתנו לנו את המעילים שלהם, נתנו לנו אוכל - הרבה אנשים מתו בגלל שהתנפלו על האוכל. אימא אמרה לנו לא להתנפל על האוכל, היא אמרה שזה לא טוב לקיבה".
"הכוחות הרוסיים נתנו לנו טרמפים ונסענו הביתה", היא מספרת כשבדרך נחשפה לעוד ועוד זוועות. "באחת התחנות פגשנו את אחות של אבא שלי ומאוד התרגשנו. ראיתי שהיא הולכת עם שני ענפים לתמיכה ושאלתי אותה למה. היא אמרה שאין לה יותר כפות רגליים - היא סיפרה שכמונו היא ישנה על הרצפה והעכברושים אכלו את כפות רגליה, היו לה סמרטוטים במקום רגליים. הדודה בלי הרגליים ששרדה סיפרה גם כיצד זרקו את בני המשפחה לקבר אחים, וכיצד האדמה המשיכה לזוז בקבר האחים גם שלושה ימים אחרי שזרקו אליה את בני משפחתה. היא היחידה שנשארה".
מהשואה לאוניית המעפילים
"לקחנו את הדודה והגענו בחזרה לעיר שלנו, שנה שלמה לקחת לנו להגיע. הגעתי והנה אני כבר בת 15 ואתה יודע, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי מיואשת. אמרתי את בת 15 הפסדת את הילדות ואת הנעורים, אני אמנם חופשייה וניצלתי, אבל איך מתחילים את החיים עכשיו? לא ידעתי, היו שניות, היו רגעים שחשבתי - חבל שנשארתי בחיים".
"באחת התחנות פגשנו את דודה שלי. ראיתי שהיא הולכת עם שני ענפים לתמיכה ושאלתי אותה למה. היא סיפרה שכמונו היא ישנה על הרצפה והעכברושים אכלו את כפות רגליה"
פנינה מספרת שמה שהציל אותה מהתחושה הקשה הייתה התנועה הציונית: "הם הגיעו לכל מקום ואספו את הצעירים. העבודה הכי קשה שלהם הייתה לעלות חיוך על השפתיים שלנו - לא ידענו לחייך. גם לבכות לא - עד היום אני לא בוכה וזו נכות. לפעמים לשחרר דמעות זה משחרר", היא אומרת.
אחרי שעברה הכשרה, פנינה הגיעה לעיר הנמל הרומנית קוסטנזה. "הצטרפנו לעלייה הבלתי לגאלית לפלסטינה", היא משחזרת. "העלו אותנו על ספינת דייגים גדולה ויצאנו לארץ ישראל, זו הייתה פעם ראשונה שעזבתי את המשפחה וזה היה קשה. הנסיעה הייתה איומה. ממש לפני חיפה הבריטים גילו אותנו. באו שבע ספינות מלחמה מול הספינה הקטנה שלנו. הם הובילו אותנו לאוניית שבויים עם סורגים והחזירו אותנו לקפריסין. אני זוכרת שעמדנו בערב על האונייה וראינו את הכרמל - צעקנו את 'התקווה' עד שכולנו היינו צרודים, רצינו שישמעו אותנו בכרמל".
בקפריסין היא שהתה שנה, למדה עברית ועברה טירונות. "בערב הכרזת המדינה שרנו וצהלנו. התחילו להוציא אותנו", היא מספרת. ב-1948 הגיעה לארץ ואימצה את השם פנינה. "ברגע שדרכתי על אדמת הארץ אמרתי לעצמי 'על השואה אני לא אדבר'. היינו צעירים ותכף החלה מלחמת השחרור, הלכנו בגאווה להתגייס. חלק מהאנשים נפלו ואפילו לא ידעו את השם שלהם. הם היו מוכנים לעשות הכול למען המדינה. אני ביקשתי קרבי וגויסתי ליחידת תותחנים. בפעם הראשונה שלבשתי את בגדי צה"ל הייתי כל כך גאה - לא היה אדם מאושר כמוני".
"כשסיפרתי הרגשתי כמו אסיר עולם שיוצא לחופשי"
בדרך לפגישה עימה, שיננתי בנסיעה הארוכה של קו 22 לביתה בשכונת רמות אשכול הירושלמית פרטים שיסייעו לי לנווט את השיחה עם פנינה. היא בת 93, היא אימא והיא סבתא - ועד גיל 80 היא נותרה נאמנה לנדר שנדרה כשהגיעה לישראל ולא דיברה על השואה. עכשיו היא מאמינה שזו חובה לספר את הסיפור שלה. בשלב מאוחר יותר בשיחה, היא תגיד לי "כשסיפרתי הרגשתי כמו אסיר עולם שיוצא לחופשי".
"ראיתי שהקנצלר הגרמני לא מרוכז, אז דיברתי בגרמנית - שיבין. הסתכלתי לו בעיניים ודיברתי על החוויות שלי. הוא אמר לי שהוא מודה לי שדיברתי ואני ביקשתי ממנו שיבטיח שלא ישכח"
האוטובוס עוצר ליד גבעת התחמושת, אני יורד והולך בין הבתים עם קשתות השיש הייחודיות לשכונה הזו - רמות אשכול. שנים לא ביקרתי כאן ואני מופתע - רמות אשכול הפכה שכונה חרדית מלאת ילדים שמחה והמולה. אני מתקשר ופנינה מזמינה אותי לעלות. "אני מאוד אוהבת את ירושלים, אבל אתה יודע, מאז הבחירות משהו השתנה. פעם המחסומים בכניסה לחניות נשארו פתוחים בשבת בשביל התושבים החילונים. עכשיו - בשבת לא נכנסים ולא יוצאים. מי שרוצה שיחנה בחוץ. בתחנת הדלק אין גם שירות עצמי בשבת, שמו שלט - אין, כל יום משהו חדש".
אני חושב על שורדת השואה הזאת בת ה-93 שעברה כל כך הרבה עד שהגיעה למדינת היהודים כדי שביום שבת יחסמו לה את החניה, והלב נחמץ - אבל פנינה מחייכת, היא אומרת "במועדון של ארגון עמך ובפייסבוק כולם רואים שחור - אני אומרת, זה לא יכול להיות - נמצא את שביל הזהב בינינו. אנחנו עם קטן בארץ פצפונת עם כל כך הרבה יופי בהמון תחומים. אסור שבמו ידינו נהרוס את זה. משהו טוב חייב לקרות". עבור פנינה קציר שנראית צעירה מגילה - הייאוש הוא פשוט לא אופציה.
"היום אני מדברת בכל מקום"
כשהגיעה לישראל פנינה נשבעה לעצמה – שלא תדבר על השואה "רציתי בית שמח" היא ענתה לי כששאלתי איך אפילו לילדים או לבעלה היא לא סיפרה דבר. אבל בגיל 80, הילדים לחצו, ופנינה נפתחה. "היום אני מדברת בכל מקום, נסעתי עם ראש הממשלה לפיד לפגוש את הקנצלר הגרמני, אולף שולץ, אמרו לנו לדבר אנגלית כדי שכולם יבינו אבל ראיתי שהקנצלר לא מרוכז, אז דיברתי - שיבין. הסתכלתי לו בעיניים ודיברתי בגרמנית על החוויות שלי. הוא אמר לי שהוא מודה לי שדיברתי ואני ביקשתי ממנו שיבטיח שלא ישכח".
"פנינה היא אחת הדמויות המרכזיות במועדון 'עמך'", אומרת עליה לינדה כהן, מנהלת המועדון בסניף הירושלמי של הארגון. "היא מדביקה ברוחה האופטימית והצעירה את כל סביבתה, היא תיענה לכל בקשה של התנדבות ונכונה תמיד לספר ולתת עדות על קורותיה בשואה לכל מי שיבקש ורוצה לשמוע, מבלי לחשוב על עייפות גופנית, מרחקי נסיעה או טיסה. שום דבר לא יעצור אותה מלהעביר את המסר שלה כניצולת שואה: לעולם לא להתייאש ולאבד תקווה, תמיד לחפש את הטוב בכל אדם, לאהוב כל אדם באשר הוא אדם ולעולם לא לשכוח את מה שארע לעם היהודי בשואה".