שרון שרביט מגן וטל אדרי-עוזיאל יושבות בחצר ומעלות זיכרונות. שתי בנות הדודים משחזרות בחדווה פיסות ילדות מתוקה מרמלה של שנות ה-80. "אבא שלי כל הזמן היה מסתובב עם מצלמת וידאו ומתעד הכול, גם את השטויות וגם את הרגעים כשסתם כל בני הדודים עומדים בסלון ורוקדים כי הם מתלהבים שיש מצלמת וידאו", נזכרת אדרי-עוזיאל. "היינו נפגשים המון. כל חג היה בדרך כלל אצל סבתא, זה היה געגוע מטורף לא לראות אותם - המון משחקים ביחד, המון הצגות ביחד". "הייתה המון אהבה בין כולם", ממשיכה טל, "חיכינו לשחק אחד עם השני".
אביה של טל ואימה של שרון אחים, שתי המשפחות - סך הכול שמונה בני-דודים - התגוררו בסמיכות זו לזו. הן היו קרובות בגיל, מה שרק חיזק את הקשר: "אני הכי גדולה, לירון קטן בשנה, אחריו יש את רן ואחר כך אחר כך אורון, אז את שרון ואז עומר וניסן הקטנים. הפרשים של בערך שנה בין כל אחד", מספרת טל. ובת-דודתה שרון נזכרה לאחרונה בחגיגה משותפת: "אני זוכרת שעשינו הצגה בפורים ארבעתנו: אורון, טל, לירון ואני. אני התחפשתי לאלכסיס מ'שושלת', לירון היה מחופש לגורילה, טל הייתה ליצן או משהו ואני כבר לא זוכרת למה התחפש אורון".
האידיליה המשפחתית הזו נסדקה לראשונה לפני 23 שנה. לירון, אחיה הבכור של שרון, לוחם דובדבן, נהרג ב-26 באוגוסט 2000 במסגרת פעילות מבצעית כושלת. זה קרה בעסירה א-שמאלייה הסמוכה לשכם: לירון נורה יחד עם שני חיילים נוספים כתוצאה מזיהוי כושל של אנשי הכוח שלהם, שהוביל לירי דו-צדדי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"לירון ז"ל היה קטן ממני בשנה והיינו בקשר טוב מאוד", מספרת טל, בת-דודו. "אחי אורון גם עמד בדיוק להתגייס והוא מאוד רצה להיות קרבי כמו לירון. היו להם אז המון שיחות ודובדבן מאוד קרץ לו אחרי שלירון התגייס לשם. יצא במקרה שנסענו לבקר את סבתא שלי באותו שבוע. לירון מתקשר אליי ואומר 'אני בדרך לממה (סבתא במרוקאית)'. ישבנו ביחד ודיברנו, וכשנפרדנו מאוד התביישתי לנשק אותו. תמיד היה בינינו כזה קשר מיוחד והיו צוחקים עלינו על הקשר הזה שיש בינינו. ואמרתי לעצמי בראש 'טוב, לא נורא. בפעם הבאה אני אתן לו נשיקה'. וזהו. במוצאי השבת הוא נהרג".
"ממש זכורה לי השיחה האחרונה שלנו, לפני שהוא יצא למבצע", מספרת שרון על אחיה. "זה היה בחופש הגדול, אני למדתי לפסיכומטרי. הוא בא לאסוף אותי מהרכבת והייתה לנו ממש שיחה כזאת של איך אתה רואה את העתיד שלך והוא אמר לי שהוא מאוד גאה בי שאני לומדת. אמרתי לו שאולי כדאי שיישאר בצבא ויפתח קריירה צבאית. והוא אמר 'לא, אני אהיה איש עסקים ואפתח פאב בצפון'. הוא ממש ראה את העתיד שלו לפניו. ואז, באותו שבוע ארור, ביום רביעי הוא נקרא מהרגילה לצבא, אני הלכתי לפסיכומטרי, ובשבת הוא יצא למבצע ולא חזר".
"אמרתי לו שאולי כדאי שיישאר בצבא ויפתח קריירה צבאית, והוא אמר: 'לא, אני אהיה איש עסקים ואפתח פאב בצפון'. הוא ממש ראה את העתיד שלו לפניו. ואז, באותו שבוע ארור, בשבת, הוא יצא למבצע ולא חזר"
שרון שרביט מגן, אחות של לירון
רצה ללכת לקרבי בעקבות בן הדוד
"כשנודע לאורון שלירון נהרג הוא הסתגר, לא דיבר עם אף אחד ונכנס לחדר שלו. היה לו קשה להביע רגשות", מספרת טל על אחיה שלה. "הרצון של אורון להתגייס לשירות קרבי קירב ביניהם ואני זוכרת את שיחות הטלפון שלהם. כשלירון נהרג, זה לא שינה את הרצון של אורון להתגייס ליחידה קרבית אלא רק חיזק את הרצון וההחלטה שלו".
אורון, שרצה ללכת בעקבות בן-דודו המנוח, בסוף לא הגיע אל דובדבן. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בשלדג ובפלס"ר גבעתי. לאחר השחרור הגשים חלום אחר והתגייס לימ"מ, שם שירת ביחידת האופנוענים. "מתוך 1,500 אנשים שהגיעו למבחנים הוא היה אחד משמונה שהתקבלו", מציינת בגאווה אחותו. ב-4 באפריל 2008, כמעט שמונה שנים לאחר נפילת בן-דודו, נהרג אורון נפל בעת מילוי תפקידו.
"אני זוכרת את המחשבה הראשונה שלי אחרי שאורון נהרג - 'זה מה שאנחנו הולכים לעבור עכשיו? כאילו איך? איך הם שורדים 8 שנים?'", משחזרת טל. "והינה עכשיו מציינים 15 שנים מאז שאחי נהרג. זה עדיין זה לא נתפס". ושרון אומרת: "אני חושבת על זה שכבר במוות של לירון זה היה שבר מאוד גדול. סבתא שלי לא רצתה לחיות אחרי הפעם הראשונה. זה מטושטש לי, אני לא זוכרת בדיוק, אבל אני זוכרת את הצרחות שהיו. כשלירון נהרג אימא שלי אמרה לכולם 'תשתקו! אני רוצה משהו מכובד'. היה איזשהו שקט, היה איזשהו שוק. בפעם השנייה הכאב היה כל כך חזק על אורון עצמו, אבל אז זה מתערבב - אני רואה סרט לזכרו של אורון ואני כאילו מדמיינת את לירון שם".
"היה איזשהו שקט, היה איזשהו שוק. בפעם השנייה הכאב היה כל כך חזק על אורון עצמו, אבל אז זה מתערבב - אני רואה סרט לזכרו של אורון ואני כאילו מדמיינת את לירון שם"
שרון שרביט מגן
"הנפילה של אורון הייתה שבועיים לפני פסח והחלטנו לעשות את החג אצלם, בבית משפחת שרביט", נזכרת טל. "הצוות של אורון הגיעו לשם עם סרט שעשו לזכרו. זו הנקודה שבה הבנתי שאורון באמת נהרג, פתאום לראות סרט לזכרו. מזל שישבתי, כי הרגשתי שאני פשוט קורסת באותו רגע. זה היה אמיתי וזה היה הזוי. אני יושבת בבית של לירון ורואה סרט לזכרו של אורון - כאילו מה? לאיזה סרט הכנסתם אותנו פה? תביא את התסריט הכי מזעזע ואתה לא מדמיין שיכול לקרות דבר כזה".
"כשחס וחלילה איבדת מישהו במשפחה אז אתה חושב שזהו, אתה שילמת, במירכאות, את המחיר. אבל פעם שנייה? אני זוכרת שכשבאתי להיכנס לבית של ההורים שלי כשנודע לי על אורון, אימא של שרון ישבה בחוץ והיא אומרת לי 'את כועסת על לירון, שהוא לא שמר על אורון?'".
"אני זוכרת את המחשבה הראשונה שלי אחרי שאורון נהרג - זה מה שאנחנו הולכים לעבור עכשיו? כאילו איך? איך הם שורדים 8 שנים?"
טל אדרי-עוזיאל, אחות של אורון
משבר משפחתי
אחרי נפילתו של אורון משפחת אדרי חוותה משבר עמוק שטרם הגיע אל סיומו - גם כיום, 15 שנה אחרי. לעומת זאת משפחת שרביט בחרה בנתיב האופטימיות. כשנתיים לאחר נפילת לירון הביאו הוריו לעולם אח חדש לשרון, שגילו כמעט מחצית מגילה. הדרכים השונות שבהן הלכו שתי המשפחות יצרו קרע שטרם אוחה גם היום.
"היו כל מיני דברים, פשוט כל אחד הלך לפינה שלו ואולי הייתה שם אכזבה שלהם מאיתנו, בתור מי שוותיקים יותר באבל", מסבירה שרון. "השנה-שנתיים הראשונות הן הכי קשות, הן הכי ממוטטות וגם מעצבות איך אתה תתמודד אחר כך. כשכל אחד הלך לכיוון שלו משהו השתבש. זה השאיר משקעים מאוד גדולים. היינו משפחה אחת גדולה וטובה וכל החיוכים מהילדות שסיפרנו אליהם. המשפחה הכיפית והכי חמה ואוהבת עכשיו היא משפחה מפורקת".
"כשאני נתקלת היום באחים שכולים או באנשים שעברו דברים דומים אני מוצאת בזה איזושהי קרבה", מגיבה בת-דודתה. "כאילו הם מבינים אותי, גם אם אני אעשה איזה משהו, אתה תבין למה זה קרה. יכול להיות שהייתה איזושהי ציפייה באמת מצידנו, אבל אף אחד לא רוצה לשקוע באבל, אלא אם המקום מוביל אותך או אם הדרך שניסית לא עשתה לך טוב. להורים שלי גם הייתה מלחמה מאוד קשה עם משרד הביטחון במשך חמש שנים עד שהם הוכרו כמשפחה שכולה. הם הוציאו המון כוחות נפשיים, המון כספים, המון דברים בשביל לנסות להתמודד מולם עד שהכירו בהם כמשפחה שכולה".
"כשאני נתקלת היום באחים שכולים או באנשים שעברו דברים דומים אני מוצאת בזה איזושהי קרבה. כאילו הם מבינים אותי, גם אם אני אעשה איזה משהו, אתה תבין למה זה קרה"
טל אדרי-עוזיאל
פגישה וירטואלית מפתיעה
למרות הנתק בין שתי המשפחות, טל ושרון מספרות שהן עצמן דווקא הקפידו על שימור הקשר ביניהן במשך השנים - על אש קטנה. לפני כחצי שנה השתיים נפגשו, לאחר זמן ממושך - גם אם באופן וירטואלי, דרך הזום. אם השכול הכפול שהכה את המשפחה המורחבת גרם עד עכשיו לפילוג, כעת הוא איחד אותן. השתיים, מבלי ידיעתן, נרשמו לאותה סדנה - לכתיבת ספרי ילדים עבור אחים שכולים.
"בפגישה ראשונה אילנה, המנחה שלנו, ביקשה שקודם כל נספר קצת על עצמנו ואם אנחנו מכירים מישהו מהמשתתפים", מספרת טל. "ואז כשהגיע התור שלי סיפרתי ששרון היא בת-דוד שלי וכולם היו בהלם. הסדנה הזאת עשתה איזשהו טיפול בינינו ומאוד קירבה. אנחנו כל הזמן מתכתבות".
"זה מאוד הפתיע אותי. יש עדיין משקעים במשפחה אז חששתי שזה ישפיע", מספרת שרון. "לפני שלירון נהרג הייתי עורכת עיתון בית ספר, הייתי כותבת המון, כותבת שירים למגירה. מאז שלירון נהרג אני כותבת רק הספדים, זה כאילו מה שנשאר לי, ויומן. כשלירון נהרג, התחלתי לכתוב לו, הוא כאילו היה מושא הכתיבה שלי. הייתי כותבת לו מה אני עוברת, כמה אני מתגעגעת ומבקשת ממנו שישמור על המשפחה".
"עשר שנים אחרי שלירון נהרג טסתי להודו וכשחזרתי כתבתי לו סוג של מכתב פרידה מהיומן", היא ממשיכה. עברתי שם איזו טלטלה ובשנים האחרונות לא כתבתי בכלל. ואז כששמעתי על סדנת הכתיבה בדיוק הייתי בחופשת לידה. ואז בפגישה הראשונה אני נכנסת לזום, מסתכלת ורואה את טל. הייתי בשוק".
"גם הקשר שלי ושל אחי התבסס המון על מכתבים", אומרת טל. "כי עם כל זה שהיה לנו קשר מאוד-מאוד קרוב, אז הוא היה מאוד מופנם. כשהיה צריך לדבר על משהו שהוא מאוד כבד או מאוד רגיש. מאז שהצטרפתי לעמותה פתחו כל מיני סדנאות והצטרפתי לסדנת כתיבה הקודמת שלהם בקיץ ומאוד נהניתי. למדתי לכתוב שירה ופרוזה וכל מיני דברים כאלה. כשפתחו את הסדנה לכתיבת ספרי ילדים אמרתי 'זה שלי. את זה אני חייבת, לא משנה מה, אני מצטרפת'".
"תהיי חזקה בשביל ההורים"
סדנת הכתיבה היא יוזמה של "האחים שלנו", ארגון צעיר הפועל לרווחתם של אחים שכולים. את הארגון ייסדו לפני כשש שנים נוי פרי, שאחיה טל יפרח ז"ל נפל במבצע צוק איתן, ואליסף פרץ - מי שמשפחתו חוותה גם היא שכול כפול אחרי ששני אחיו אוריאל ואלירז ז"ל נפלו בקרב: הראשון בקרב בדרום לבנון ב-1998, השני בקרב בעזה כעבור קרוב ל-12 שנה.
"הייתי בת 29 כשאחי נהרג. אז אם יש כל מיני הטבות לאחים השכולים שפספסתי. ההורים הם הצינור, ואנחנו לא צד פה"
טל אדרי-עוזיאל
במשך כל שנות עצמאותה של המדינה, עד לפני חודשים ספורים, לא היה מעמדם הרשמי של אחים שכולים מוסדר בחוק ורוב הזכויות שלהם נגזרו מזכויות הוריהם או מיוזמות אד-הוק של משרד הביטחון וגופים נוספים. בשנים האחרונות קידמה "האחים שלנו", בצוותא עם גופים אחרים, את חוק האחים השכולים. אחרי מספר ניסיונות כושלים אושר לבסוף החוק ביוני 2022, ממש ביומה האחרון של הכנסת הקודמת, טרם פיזורה.
שרון וטל מצביעות על הנחיצות של חקיקה שכזו. "המשפט הראשון שאמרו לי אחרי שאחי נהרג זה 'תהיי חזקה בשביל ההורים''', מספרת טל, "אבל רגע, גם אני איבדתי את הדבר הכי יקר לי בעולם. את המשענת שלי איבדתי, את איש הסוד שלי איבדתי, את הבנאדם שהיה החבר הכי טוב שלי איבדתי".
"הייתי בת 29 כשאחי נהרג. אז אם יש כל מיני הטבות לאחים השכולים שאני פספסתי", היא ממשיכה. "גם אם זה דברים כמו קצבה, או עזרה בלימודים, אז ההורים מקבלים את זה. גם בחתונה זה היה ככה. ההורים הם הצינור, ואנחנו לא צד פה", אומרת טל. "עמותת 'האחים שלנו' עשתה שינוי המון מאוד גדול במודעות לזה שהאחים, יש להם מקום".
38 שנים כאחיות שכולות
38 שנים כאחיות שכולות מחזיקות שרון וטל יחד. להתמודדות ארוכת השנים הזו הצטרפו עם השנים שישה ילדים - שלושה לכל אחת - שנולדו אל החיים בצל הדודים שנותרו כסמל יותר מאשר זיכרון מוחשי. החייאת הזיכרונות הוא אתגר שאיתו מתמודדת כל משפחה שכולה כשמגיע דור ילדים חדש, שנולד היישר אל תוך התווית המורכבת של "משפחת השכול".
"כשאורון נהרג הילדה שלי הייתה בת שנתיים והקשר שלה עם אחי היה מאוד-מאוד חזק. איך מספרים לילדה בת שנתיים שדוד שלה, שיש לה איתו קשר יום-יומי, נהרג? חיפשתי המון ספרי ילדים שמדברים על השכול ולא מצאתי"
טל אדרי-עוזיאל
ממילא כל אח או אחות שכולים מוצ
אים את עצמם מספרים כל העת על האחים שאינם. הסדנה שחיברה את שתיהן יחד באה לתת להן ולאחים שכולים נוספים כלי יצירתי להפוך את הריטואל השגרתי הזה לנעים ומועיל יותר מול הדור הבא. את הסדנה סיימו לאחרונה טל ושרון עם ספרים שעומדים לראות אור בקרוב ואולי אף יופצו באופן מסחרי: שני הספרים נכתבו בהשראת חוויות הילדות שלהן עם אחיהן המנוחים.
"כשאורון נהרג הילדה שלי הייתה בת שנתיים והקשר שלה עם אחי היה מאוד-מאוד חזק", מספרת טל. "אומנם רק בת שנתיים, אבל היא ידעה לדבר ממש. ואיך מספרים לילדה בת שנתיים שדוד שלה, שיש לה איתו קשר יום-יומי, נהרג? חיפשתי המון ספרי ילדים שמדברים על השכול ולא מצאתי משהו שמדבר באמת על שכול, על אבל או על אובדן. דרך אגב, בסופו של דבר, כשסיפרתי לבת של ישבתי בחדר של שרון ושרון הייתה נוכחת. אז זה הכול כאילו מתחבר".
לרכישת הספר של שרון לזכרו של לירון שרביט ז"ל לחצו כאן
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv