אם נשפוט לפי קורות החיים של הדס שלומי, לעולם לא היינו מנחשים שמדובר בסך הכול בנערה בת 18. כבר בגיל 6 וחצי היא ישבה בוועדה להגנת הסביבה בעיר שגדלה בה – עפולה. מאז שלומי היא יזמת חברתית. היא אחת הפעילות הבולטות במחאת הנוער למען האקלים והקימה את "מנהיגות אקלימית" – המיזם למנהיגות והתמודדות עם חרדת אקלים. על כך יש אפילו מי שמכנה אותה "גרטה הישראלית". אך לא מדובר במיזם היחיד שהיא הקימה. בשנים האחרונות היא פעלה במעין של מעטה של גיבורת-על, כזו עם חיים כפולים.

הרזומה שלה לא מסגיר את היותה נערה בסיכון, כזו שעזבה את הבית בת 15 וחצי ומאז מכלכלת את עצמה. וזאת הסיבה שהיא הקימה גם מיזם לטיפול בנערים בחברה החרדית, ואת "מקום" – מיזם לתמיכה בצעירות ללא עורף משפחתי.

ברשימת ההישגים שלה כבר סימנה וי על רשימת "40 עד 40" (נבחרת של 40 מנהיגים עד גיל 40) של גלובס, ואפילו נבחרה להיות אחת מ-20 המשפיעים של עיר הולדתה, עפולה. אבל כשמשווים בינה לבין גרטה טונברג (טונברי), היא אומרת: "אני הדס ואני עומדת בזכות עצמי. גרטה עשתה את דרכה שלה ואני עשיתי את דרכי שלי".

את שיחת הטלפון איתה אנחנו מצליחות להשחיל ללו"ז יום לפני שהיא מתחילה את הטירונות. היא מתגייסת למסלול ייעודי לקצונה בחיל הלוגיסטיקה ופותחת את הריאיון חדורת מטרה: "הריאיון הזה הולך להיות הריאיון האחרון שלי", היא אומרת. "אני עושה אותו כי אני מחפשת מישהי שתחליף אותי בחלק נכבד מהעשייה החברתית שלי".

הדס שלומי
"גיליתי על משבר האקלים בסרטון באינטרנט". הדס שלומי
גרטה תורנברג (צילום: ap)
"גרטה עשתה את דרכה שלה ואני עשיתי את דרכי שלי". גרטה טונברג|צילום: ap

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ישבתי בוועדה עד גיל 11"

כדי להבין את טבעה של שלומי צריך לחזור למקור העשייה החברתית שלה, שהחל במפגש עם תופעה ושמה חרדת אקלים – פחד ממשי מכך שהעולם נהרס בגלל פעילות לא-אקולוגית של בני האדם. אבל בסיפור של הדס, כפי שכבר אפשר לתאר, יש טוויסט: היא הפכה את הפחד שלה למנוע לפעולה, ועשתה זאת בזמן שרובנו למדנו לקרוא. "בגיל 6 וחצי הגעתי לוועדה להגנת הסביבה בעיריית עפולה. גיליתי על משבר האקלים בסרטון באינטרנט – הייתה שם הצפה ובתוכה ילדה קטנה שנראתה כבת גילי. ברגעים הראשונים הייתי בשוק ונבהלתי, והחלטתי שאני רוצה לעשות משהו. דיברתי עם אימא שלי והגעתי לוועדה בעירייה, שם ישבתי עד גיל 11".

"היום שלי התחיל בחמש וחצי בבוקר והסתיים בשלוש בלילה, היו לי שעתיים וחצי של שינה. הייתי מודל להצלחה ברמת העשייה – אבל אני מסתכלת אחורה ומתחרטת שלא חגגתי ניצחונות"

לאחר מכן המשיכה הדס לקדם את המודעות למשבר האקלים בוועדת הכלכלה בכנסת: "הייתי נציגת הדור הצעיר בזמן שהדור הצעיר לא מבין שהוא צריך נציגה. בסופו של דבר הוועדה הסתיימה באכזבה גדולה. החלטתי שאני מרימה ידיים, חשבתי שאין לי יכולת להשפיע". אבל ספוילר: אף על פי שבגיל 11 וחצי אמרה הדס נואש, היא כבר הספיקה להשאיר חותם ענק של עשייה חברתית.

הדס שלומי
קידמה את המודעות למשבר האקלים בוועדת הכלכלה בכנסת. הדס שלומי

"לא הבנתי לאן נעלמים הילדים"

הרזומה של הדס מפתיע אפילו יותר על רקע הסיפור המשפחתי המורכב שלה. כשהיא מנסה להסביר את העבר שלה היא מתחילה דווקא בהצהרה חיובית: "הייתה לי ילדות מופלאה – חינוך ביתי, מחוץ למסגרות של בתי הספר. בפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר הייתה באמצע כיתה ה', ואז הבנתי לאן נעלמים הילדים בכל יום בין 8 ל-2 בצוהריים. אבל במהלך תקופת הנערות שלי דברים התחילו להשתנות, עזבתי את הבית בגיל 15 וחצי כשהבנתי שאני רוצה ליצור לעצמי מקום טוב יותר לגדול בו – מרחב בטוח משלי".

"חייתי בתוך בית שמתמודד עם הרבה. בתקופת הנערות שלי פגשתי בדברים שאנחנו פוגשים רק בסיפורים על נעורים בשכונות מוזרות ואחרות. לא יכולתי להתפתח בבית של ההורים, לא יכולתי ללמוד או להתקדם. אני עובדת בניקיון מגיל 13, וקרעתי את עצמי כדי שתהיה לי יכולת ליצור פריווילגיה. מצד אחד הייתה עשייה חברתית שנראתה נוצצת כלפי חוץ, ובמקביל היה הצד הנוצץ פחות בחיים שלי, המכוער, שאנשים לא יודעים עליו. בימי שישי אני חוזרת הביתה – ואני לבד, או שיש לי כסף ויש לי איפה להניח את הראש, אבל הגוף שלי מותש".

"בתקופת הנערות שלי דברים התחילו להשתנות, עזבתי את הבית בגיל 15 וחצי כשהבנתי שאני רוצה ליצור לעצמי מקום טוב יותר לגדול בו – מרחב בטוח משלי"

על השאלה מה בדיוק קרה לה בבית, הדס בוחרת שלא לענות. בכל פעם היא מתחמקת באלגנטיות מתשובה ישירה, ובוחרת להגן על ההורים ועל המשפחה שלה, וגם על עצמה – מפני הביקורת שאנשים מטיחים בפניה. "הפחד הגדול שלי הוא שאם אספר על הדברים שעברתי בבית, זה יפגע באחים שלי וביקרים לי, וירחיק ממני משפחה מורחבת שלא יודעת על המצב שלי".

היום, אחרי שהשגת כל כך הרבה בעשייה החברתית העשירה שלך, את חושבת שההורים שלך היו גאים בך?

"אם להיות כנה, אז לא. אם הם היו גאים בי, אז הקשר שלנו היה נראה אחרת. אני יודעת שאכפת להם ממני, הם כנראה אוהבים אותי, אבל לא הרגשתי מהם שום תחושת גאווה. היו לי שיחות כואבות שבהן אימא שלי לא הצליחה להגיד שהיא גאה בי. היא יקרה לי מאוד ואני אוהבת אותה. אין לי עורף מההורים אבל יש לי את שני האחים שלי, שהם הדבר הכי יקר לי בעולם ובשבילם אני אעשה הכול, והם גאים בי ואני גאה בהם".

"היו אנשים שהסתכלו מהצד ואמרו שאני לא יודעת להעריך את ההורים שלי ואני לא מבינה מה זה תא משפחתי. זה הרתיח לי את הדם. אמרו לי פעם אח,ת 'אולי את בת גרועה? אולי את לא טובה בזה? הרי בסך הכול ההורים שלך אוהבים אותך, אז למה את לא מצליחה להסתדר?' אנשים באו ואמרו שזו פאזה של גיל ההתבגרות, אבל אף אחד לא מכיר את התחושה שאת נאבקת שיהיו לך אבא ואימא, אבל את לא יכולה".

"אחרי השנים האלה אני לא צריכה אף אחד שיהיה גאה בי, יש לי אותי", אומרת הדס בביטחון, אבל משאירה פתח קטן של אפשרות לחזור להיות ילדה שבכל זאת צריכה קצת הגנה. "אני לא צריכה שאף אחד יבוא ויגיד לי 'כל הכבוד', כי אני לא עושה את זה כדי שיגידו לי כל הכבוד. זה יכול היה לחמם את הלב אילו היה לי את המקום הזה, אבל יש לי את החברות שנותנות לי את זה. לפעמים זה חסר".

הדס שלומי
"יש לי אותי". הדס שלומי

"אנשים באו ואמרו שזו פאזה של גיל ההתבגרות, אבל אף אחד לא מכיר את התחושה שאת נאבקת שיהיו לך אבא ואימא, אבל את לא יכולה"

"זו לא קבוצת תמיכה, זו קבוצת גדילה"

גם עם התחושות הללו החליטה הדס לעשות מעשה: היא הקימה את המיזם "מקום" בעזרת ארגון LEAD – המסלול לפיתוח מנהיגות, שהיא משמשת שגרירה שלו. מדובר במיזם שתומך בצעירות מעל גיל 18 שאין להן עורף משפחתי שמשמש עבורן קהילה ומעגל שיח, או כמו שהדס מגדירה זאת: "'מקום' זו לא קבוצת תמיכה. זו קבוצת צמיחה – כל אחת עברה את השיט שלה בחיים ומתבוננת בו, אנחנו לא פורקות אותו כדי ללכת הביתה. זה בסדר לשים את השיט על השולחן, אבל אנחנו רוצות להצמיח בו פרחים וליצור גן חלומות".

"עמדתי על הבמות הכי גדולות ופגשתי אלפי אנשים, אבל חששתי שהדברים האלה שקשורים לחיים שלי – אולי לא מגיע להם מקום בעולם. אבל זה לא נכון"

הדס מתארת מצב אבסורדי: נערות שעוזבות את ביתן מקבלות תמיכה מהמוסדות הממשלתיים והעירוניים עד גיל 18, אך כשהן מגיעות לגיל בגרות – מצופה מהן שיסתדרו לבד. "כשהקמתי את 'מקום', כל הבנות שפנו אליי היו בנות 18 פלוס, והייתי ממש מופתעת. כי אני הייתי קטינה באותו הזמן וחשבתי שיש קטינות שהתפספסו, אולי כי הן מפחדות לבקש עזרה. אבל מה עם כל הבנות בגילי, 18 פלוס, שרוצות לבקש עזרה ולא יכולות לקבל?"

בשלב מסוים החליטה הדס שהיא מפסיקה להתמודד לבד עם תחושת ה"לבד" שלה. "החלטתי שאני רוצה לשתף את זה ב-LEAD. ישבתי עם החברים בצוות צפון באחת הפגישות וסיפרתי שעזבתי את הבית בגיל 15 וחצי, ושהחיים שלי לא נראים כל כך תותים".

ואיך הרגשת לספר את הסיפור הזה בקול רם?

"הרגשתי שאני לא מסכנה בעיניהם. הרגשתי שווה בעיניהם, שאני חזקה מספיק ושמותר לי לספר ושיש לי מקום להניח את זה".

בשלב הזה הדס נפגשה עם יערה לנדאו, סמנכ"לית האסטרטגיה בארגון, והיא הציעה לה למצוא צעירות כמוה. הדס בחרה לעשות זאת כמו שעושים כל הצעירים בדור שלה – בעזרת פוסט באינסטגרם. "לא ישנתי שבועיים בגלל החרדה. עיצבתי את הפוסט ולא הצלחתי להעלות אותו, ישבתי מול הפחדים והשדים הכי גדולים שלי. במשך שנים פחדתי להשמיע את הקול שלי – עמדתי מול הבמות הכי גדולות ופגשתי אלפי אנשים, אבל חששתי שהדברים האלה שקשורים לחיים שלי, אולי לא מגיע להם מקום בעולם. אבל זה לא נכון! אז ספרתי אחת, שתיים, שלוש והעליתי את הפוסט".

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by הדס שלומי (@hadas.g.shlomi)

סיפור סינדרלה לא עבר חלק

בזכות הפוסט פנו אל הדס עשרות צעירות. היא הקימה קבוצה ראשונה של שמונה בנות שיגיעו למשרדי LEAD אחת בשבוע למפגש קבוצתי. אבל סיפור סינדרלה של הדס לא יכול לעבור חלק – בהתחלה ההקמה של "מקום" נחלה כישלון חרוץ מבחינתה. "נסעתי כל הדרך מעפולה, כמעט שלוש שעות וחצי. הייתי חצי שעה מ-LEAD ועשיתי סבב טלפונים לבנות. התקשרתי לכולן, ואחת אחרי השנייה כולן מבטלות לי! הייתי בשוק".

איך הרגשת?

"הרגשתי כישלון. לקחתי את זה על עצמי. לא הבנתי איך כולן אמרו לי בטלפון שהן רוצות להיות חלק, אבל אף אחת לא הייתה פה איתי!" הדס לא ויתרה – היא החליטה לקיים את המפגש שוב: "אמרתי שאעשה שיחות טלפון לכולן מראש, שאגיע בשבוע הבא, באותו היום, באותה השעה ובאותו המקום. ובפעם השנייה – שוב אף אחת לא הגיעה! אמרתי שעושים לי 'הקיץ של אביה'".

כאן הדס כבר הייתה על סף שבר, והתייעצה עם מנכ"ל ארגון LEAD אליאב זכאי: "הוא אמר לי, 'אולי הן בודקות איתך את האמון, לראות שאת כאן ולא הולכת? זה לפגוש מישהי שתכיר את החלקים מהסיפור שלך בצורה עמוקה וזה ממש מפחיד'. הוא אמר לי להרים את הראש – ראיתי שניסיתי רק פעמיים, אז אני אנסה פעם שלישית. אמרתי לעצמי שאני לא כותבת להן שאף אחת לא הגיעה – שכל אחת תחשוב שרק היא לא באה. ושבוע אחר כך כולן הגיעו".

"יש אנשים שבשבילם משפחה היא הדבר הכי יקר וטהור בעולם, אבל יש אנשים שמשפחה בשבילם היא השד הכי נורא – וגם לאנשים האלה מגיע מקום בעולם, וזה לא אומר שאנחנו לא נאהבים ולא שמגיע לנו פחות. זה אומר שלקחנו את החיים בידיים, ולהתמודד – גם אם זה לבד".

הדס שלומי (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של הדס שלומי)
גרה לבד, עובדת בשלוש עבודות ומובילה כמה מיזמים במקביל. הדס|צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של הדס שלומי

הצבא – הזדמנות לנוח

כשהיא גרה לבד, עובדת בשלוש עבודות ומובילה כמה מיזמים במקביל, הדס משתדלת להיות גם נערה רגילה. את מבחני הבגרות שלה היא השלימה בזכות פרויקט הילה, המלווה בנות נוער ובני נוער שנשרו מהלימודים, ואפילו עברה שיעורי נהיגה. עכשיו היא מתגייסת לצה"ל בתור חיילת בודדה, חמישה חודשים מוקדם מהצפוי. בעוד לרוב בני הנוער הגיוס הוא נקודת מפנה שבה החיים מעלים הילוך, להדס זו דווקא הזדמנות לנוח, אולי בפעם הראשונה אפילו להישען על מסגרת תומכת, כזו שלא תנטוש אותה.

"הבנתי שאני רוצה לתת המון, לעשות וללמוד, אבל אני לא יכולה להמשיך לתת באותה הרמה בלי לשחוק את הנפש ברמות קשות. התמיינתי לתפקיד של קצונה ייעודית בלוגיסטיקה – אני אוהבת אנשים ואוהבת ניהול. זה מקום שאני חושבת שבו אוכל לגרום למנהיגות שלי לפרוח".

"זיהינו את פוטנציאל המנהיגות שלה עוד כשהגיעה למיונים אלינו בגיל 16", מספר זכאי. "הדס לא השאירה צל של ספק שמדובר בנערה מיוחדת ושיש לה יכולות אדירות. אנו משוכנעים שהיא תמשיך להביא לידי ביטוי את כל כלי המנהיגות שקיבלה אצלנו גם במסגרת שירות צבאי משמעותי, שבו תתרום רבות. בינתיים אנו מלאי תקווה שתמצא מחליפה מתאימה שתמשיך את המיזם הכל כך חשוב הזה".

אליאב זכאי (צילום: יהודה אלוויארו)
"זיהינו את פוטנציאל המנהיגות שלה עוד בגיל 16". אליאב זכאי, מנכ"ל ארגון LEAD|צילום: יהודה אלוויארו

הדס, מה את מאחלת לעצמך?

"לפעמים אני מסתכלת אחורה ועושה לעצמי הערכה. הסתכלתי על הגוגל קלנדר שלי מלפני חצי שנה – היום שלי התחיל בחמש וחצי בבוקר והסתיים בשלוש בלילה, היו לי שעתיים וחצי של שינה. הייתי מודל להצלחה ברמת העשייה, אבל אני מסתכלת אחורה ומתחרטת שלא חגגתי ניצחונות. אז אני מאחלת לעצמי לחגוג ניצחונות מתוך מקום של אושר אמיתי".