דני קרמר, חקלאי חסון גוף מהמושבה יבנאל, שב בערב ראש השנה תשל"ד לאשתו, לשני ילדיו הקטנים ולחלקת הפלפל המשפחתית בתום חודש של שירות מילואים סמוך לגשר פירדאן שעל תעלת סואץ. סגן קרמר, אז בן 25, פיקד על אז מחלקת חרמ"ש קטנה שאיישה את המוצב הסמוך לגשר ומילאה חלקה במערך הענף של מוצבים ומעוזים שלאורך התעלה. אך מה שראה שם בתעלה לא נתן לו מנוח. "חזרתי הביתה, נתתי את המזוודה לאשתי ואמרתי לה 'כבסי, ארזי ותכיני'. היא שאלה אם אני בסדר. יכול להיות שאני לא בסדר, אבל כך הרגשתי אז", הוא משחזר אחרי 50 שנה.
קרמר, כך הוא מספר, הרגיש שלא רחוק היום שיחזור אל התעלה. "ישבתי שם חודש שלם והיה שקט. אבל אני רואה שהמצרים מתחילים לרדת למים עם כלים ונכנסים לחפירות. ראינו את התותחים שהם הביאו לשם, גם נגמ"שים וטנקים בכמויות אדירות. טלפנתי לגדוד ואמרתי למג"ד שזה מוזר, קורה פה משהו. ואני מבלבל למג"ד את הראש כל יום. בסוף הוא שלח שני תצפיתנים והם ראו אותו דבר ודיווחו, אבל אף אחד לא התייחס לזה".
תחזיתו של קרמר התגשמה, כידוע, מהר בהרבה מהצפוי. מלחמת יום הכיפורים פרצה כעבור עשרה ימים והוא אכן נקרא חזרה לתעלה ואל המחלקה שלו. יחד עם השיבה אל שדה הקרב שבה אל הקצין הצעיר גם ההכרה בניתוק של שרשרת הפיקוד שמעליו מהמתרחש. קרמר מספר כך: "תפסתי את המ"פ שלי ואמרתי לו, לאן שאתה רוצה תשלח אותי. אחרי יומיים הוא שלח אותי להחליף מחלקה אחרת שהמפקד שלה נהרג. אין בעיה. אני הכרתי את התעלה כמו את הבית שלי והייתי שם שנה וחצי רצוף. העליתי את החבר'ה על הזחל"מים (זחלי למחצה) ועמדנו להתחיל לנסוע. פתאום אני שומע צעקות. היה לנו איזה מ"פ, בחור לעניין, קראו לי עמירם דינוביץ'. היינו כמו אחים. והוא מתחיל לצעוק על המג"ד, איך הוא שולח את הקצין הזה בלי תדרוך, בלי מפה, מבלי להבין מה בכלל הולך להיות. לאן את בכלל שולח אותו? עמירם לא פחד מאף אחד, גם לא מהאוגדונר".
"אמרתי לעמירם תודה, אני מכיר את הגזרה ולא צריך מפה. נסעתי", ממשיך קרמר. "בדרך אני פונה שמאלה ורואה שם שלושה טנקים ואיזה שני קומנדקרים עם חיילים בוכים. שאלתי את המ"מ של הטנקים 'מה קורה פה?'. מתברר שזה כוח של סיירת מטכ"ל שנהרג להם לוחם, הם סחבו אותו חזרה מת מהביצות ובכו עליו. אני ממשיך לנסוע והחיילים שואלים לאן אני לוקח אותם. עברנו דרך מטחי מרגמות ואומרים לי להמשיך. הגעתי 6-5 ק"מ מהתעלה. מצאתי את החבר'ה והחלפתי אותם ותפסתי עמדה. היה שקט אבל הסתובב קומנדו מצרי בשטח, לכן דאגתי שהחיילים יהיו ערניים וכך זה נמשך כמה ימים, עם הפגזה פה והפגזה שם".
"במקביל מ"מ אחר, מיכה, פינה גם הוא את הזחל"מים שלו. הנהג שלו כבר עלה על הרכב - הוא קיבל הוראה להתפנות - ומתחילות צעקות בין מיכה למ"פ. אני לא מתערב", מספר קרמר. "בשלב מסוים הנהג של הזחל"ם הניע. המ"פ הוציא את האקדח שלו ואמר 'אם אתה לא מכבה את הזחל"ם אתה מקבל כדור בראש'. מרוב פחד הוא ברח לתעלה".
"ברגע שסמל המחלקה שלי התחיל לנסוע עם הזחל"ם שלו ואיך שהוא נוסע נופלת בעמדה מרגמה והם ניצלו", הוא ממשיך. "אני המשכתי להיות שם עד אמצע הלילה. בשלב מסוים המ"פ התרצה ואמר 'אם אתה רוצה, דבר עם המח"ט'. ואני עולה בקשר: '20, כאן משנה. האם אנחנו יכולים לזוז?' קדימה, אחורה, העיקר לזוז. המח"ט, שהיה בכלל מנותק מהמציאות, עונה לי ואומר 'אתם עוצרים את הצבא המצרי, אתם לא זזים מילימטר!' ככה הוא אמר, ככה צריך לעשות. נשארנו שם עד שאני נפצעתי. כשנפצעתי הפגז פגע בדלת הזחל"ם, מאחורה. אני ישבתי מאחורה כשהמ"פ מקדימה. צעקו 'פצוע, פצוע' ומיכה מגיע אלי והוא לא מצא חיילים שיעזרו לסחוב אותי, אני לא קטן וגם אז הייתי די גדול. הוא תפס שני חיילים והכריח אותם לבוא. סחבו אותי לרכב ושמו על הארגז. מיכה אמר שזרם לי דם מהצוואר שלושה מטר קדימה".
"ככה הגעתי עם מיכה לבלוזה (שם פעל התאג"ד הגזרתי). אמרתי לעצמי שבטח הוא לא חזר לשם. מה, הוא השתגע? לימים שחזרתי מה קרה. הוא חזר לשם ועזר לחיילים שלו והיה מאה אחוז", מספר קרמר. "בבלוזה היה בלגן. הרבה פצועים והרוגים והיה שם חובש מיבנאל. הוא ראה אותי ושאל את הרופא: 'דוקטור, מה עם הפצוע הזה?'. הוא ענה לו 'זרוק אותו בסוף האוהל, הוא אבוד'. אז יעקב החובש אומר לו: 'אבל הוא מיבנאל'. הרופא התעצבן: 'מישהו מיבנאל לא יכול למות? מה זה משנה מאיפה הוא'. מזלי שיעקב טיפל בי. ופתאום התעוררתי. אני מתעורר ורואה את יעקב. הוא התרגש והתחיל לבכות, וכך ניצלתי".
"מאז המלחמה אין לי יום טוב"
את הפציעה הזו חי דני קרמר עד היום. הרסיס שחדר לצווארו שבר את אחת מחוליות הצוואר ובשל רגישות האזור הוא לא נותח ("הרופא לפני 50 שנה אמר שאני נס רפואי", מחדד קרמר) עד לפני כחצי שנה. כאבים הולכים וגוברים הצריכו ניתוח מסובך שבו הרסיסים אחרי קרוב לחמישים שנה. אך הסבל הפיזי שמותירה המלחמה לא הסתיים שם. "מאותו יום של הניתוח אין לי יום טוב. תפקדתי חמישים שנה ועכשיו יש לי בעיות בגב ולא עוברים לי עצבים לרגליים אז קשה לי ללכת".
"הם כולם היו מאחורה", חוזר קרמר לאותו ליל שימורים מתוח שהוביל לפציעתו. "לימים חיילים מהחטיבה עלו בטלוויזיה ואמרו על אותו מח"ט, שהם רוצים להרוג אותו. אני לא מסכים עם זה. הוא המפקד והוא החליט ככה. הוא אמר 'אתם עוצרים את הצבא המצרי' זה נכון או לא נכון, אני לא יודע. לו יש את הראייה הכוללת. אבל אני מצרי בעיניים לא ראיתי שם. בששת הימים גורודיש הסתער עם הלוחמים בצומת רפיח. הסתער איתם! היו שם מלא קצינים בכירים שהסתערו עם האנשים. ביום כיפור עוד לא היה להם מסכים, מה שהיה ב-2006, אבל גם הם ישבו אחורה. אז התחילה התופעה הזו".
בשלב הזה מתערב בשיחה דוד מלכוב. "זה התחיל עוד במלחמת ההתשה. יש שורת מוצבים לאורך התעלה ואחר כך עוד צירים וכך זה היה בנוי. כביש התעלה היה הכביש של המוצבים ושם המפקדים היו בדרגת סגן. אחרי זה בנו את התָעוּזִים (תָעוֹז הוא עמדת הגנה מחופרת הגדולה ממעוז ולרוב מרוחקת ריחוק-מה מן החזית – הערת המערכת), זה היכן שהיו מפקדים עד דרגת סרן. מג"דים ומח"טים לא היו בקווים האלה. ככה הם ניהלו מלחמה של שנה וחצי. אני לא יודע מה הסיפור. עובדה שאצלי דני מט ואחרים היו איתנו בצד האחר של התעלה. אריק שרון היה אוגדונר ואני מודיע לך שבצד השני של התעלה הוא היה איתנו ולא ישב באיזה קיבינימט מאחור. חלק מהמפקדים היו בסדר. אחרי המלחמה צץ הביטוי 'אריק מלך ישראל', כי כל מי שהיה בחזית הדרום נקרא כך. מה קרה שפתאום כולם קוראים לו ככה? החיילים הרגישו מי מפקד ומי טמבל שבגד בהם. אותו 'מסתערן' מ-67', אדון גורודיש, לא ראו את הראש שלו, לא שמעו אותו בקשר, כלום".
"כמו בהוריקן, באמצע הכול שקט"
כמו קרמר גם דוד מלכוב היה אז קצין צעיר בן 25. המלחמה תפסה את סגן מלכוב, צנחן גאה מירושלים, בעיצומה של ההתמחות במשפטים עמוק-עמוק בהכנות למבחני לשכת עורכי הדין. הגורל הציב את מלכוב ומחלקתו במה שהיה אולי רגע השיא של הלחימה הישראלית בחזית הדרום: צליחת תעלת סואץ. החטיבה שלו, חטיבה 247, נבחרה להיות זו שתחצה ראשונה את התעלה. מיקום הצליחה, צפונית לאגם המר הגדול, נבחר בשל החיץ שנוצר בו בין שתי ארמיות מצריות. לכן בגדה השנייה לא המתינו חיילי אויב, מה שמלכוב וחבריו לא ידעו. הפחד היה נוכח בהחלט.
מלכוב נזכר בהתרחשות שקדמה לרגעי הצליחה: "זה כמו בהוריקן, שבאמצע שלו הכול שקט, שקט מוחלט. אנחנו נכנסים ל'חצר' (מוצב ישראלי בתעלה - י.כ.) והתפקיד שלנו הוא לטהר את המוצב. המצרים השאירו שם רק כיתה אחת, ומי שלא נהרג ברח. ואז אנחנו מגיעים לצליחה. התפקיד שלנו הוא לעלות על סוללת העפר. עכשיו, צריך להבין, כולנו היינו בתעלה. בהתשה, כשהיית מרים את הראש זה היה הזמנה לצלף מצרי. אנשים ידעו שלא מרימים את הראש אם אתה רוצה לחיות. ועכשיו אומרים לאנשים לטפס על הסוללה לתפוס עמדות ולהתחיל לירות לצד השני".
"זה מצחיק, אבל עצוב", ממשיך מלכוב. "אתה רואה אנשים זוחלים אבל לא מתקדמים. זה משהו מדהים. אתה רואה שהם עושים את התנועות אבל נשארים במקום. הייתי צריך לסחוב אותם עם את חפירה ולמשוך אותם למעלה. כל חייל, ברגע שהוא קצת מפחד הוא יורה, כי הירי נותן לו ביטחון. אז הפלוגה התחילה לירות כמו מטורפים. אין לנו הרבה תחמושת, אנחנו צנחנים, לא סוחבים איתנו בית. אני מסתכל ורואה שמהצד השני אין כלום, פשוט כלום. אני צועק 'חדל אש' וכולם מסתכלים עלי. זה היה אנטי-קליימקס, יכולת לשמוע את אנחת הרווחה של החיילים. אתה מסתכל על האנשים ורואה שהם מבינים שיש להם סיכוי לחיות. אני לא יודע איך להסביר את זה, זה דבר שאתה מרגיש באוויר".
מה הייתה התחושה של החיילים עד אותו רגע?
"שאנחנו יוצאים למשימה הכי מסוכנת של עם ישראל באותו הזמן ושהסיכוי שלנו לשרוד אותה קטן מאוד".
איך אפשר לפקד על אנשים שנמצאים בתודעה שהם הולכים למות?
"בכדי לענות על זה אני צריך טיפה להסביר איפה אנחנו גדלנו. גדלנו במדינה בגודל של שני פני. מטולכרם ועד נתניה זה 12 קילומטר ובכל מקום יש צבא הרבה יותר חזק משלנו ומאיים כל רגע להיכנס ולהרוג אותנו. מי שהתנדב לצנחנים עשה את זה כי הוא היה ער לעובדה שחייבים לעשות את המקסימום. זו חובתנו הלאומית וזה מה שמצפים מאיתנו. כל אחד ואחד מאיתנו קיבל גם בתנועות הנוער, גם בבית הספר וגם בבית את זה שאין ברירה. כל אחד ואחד מאיתנו הרגיש שהוא אחראי לביטחון ישראל".
"צריך גם להבין את ההבדל המנטלי בין קבע למילואים", קובע מלכוב. "ההבדל הוא שאני פה כי אני רוצה. וזה נכון גם היום. כל הטמבלים שקופצים ואומרים להעניש את קציני המילואים. זה הבל. כל מילואימניק נמצא שם מרצון - גם אם אתה בן 25 וגם אם אתה בן 40. שלא יבלבלו לנו את המוח עם חוזה או לא חוזה. אם מישהו לא רוצה להיות טייס אחרי שהוא גמר את המחויבות שהוא חתום עליה אז אתה יכול להכריח אותו להיות טייס? איזה שטות! שטות גמורה! מישהו יכול להכריח מישהו להיות קצין אם הוא לא רוצה? זה קשקוש בלבוש, אנשים שאין מדברים כשאין להם מושג מה זה צבא". מלכוב לוקח בחצי השנה האחרונה חלק במחאת ותיקי מלחמת יום הכיפורים נגד ההפיכה המשפטית. בנו, טייס מסוקים במילואים, הוא אחד מהטייסים שהודיעו על הפסקת טיסות.
"אני יוצא למלחמה ילד בן 25 שצריך לפקד על חבר'ה שכולם יותר מבוגרים ממנו, חלק בהרבה", נזכר מלכוב. "זו הייתה המחלקה הכי ותיקה בצה"ל, אני חושב. היו לי ארבעה חבר'ה שצנחו במיתלה. אלה חיילים ש-don't take shit from anyone. יכול לבוא קצין גדול כמו רפול והם יגידו לו 'בוא, שתה קפה'. לא מעניין אותם כלום, זה חבר'ה שעברו הרבה. את המ"מ הקודם שהיה לפני הם הורידו להיות ש"ג, הוא היה מעלה ומוריד את החבל במחסום. בכדי לפקד על אנשים כאלה אתה צריך לקבל את האישור שלהם, הם צריכים לכבד אותך. על המקצועיות, לא על החברות".
"האחריות על האנשים האלה זה לא פשוט", ממשיך מלכוב, "אתה מכיר את כולם ובחלק מהמקרים את מכיר גם את המשפחות. כמעט כולם נשואים עם ילדים ואני צריך לקחת עליהם אחריות ופתאום זה נופל עליך. עכשיו, אני יוצא למלחמה פעם שלישית. אני יודע מה מחכה בחזית המצרית כי אני יודע איזה הפגזות חטפנו במלחמת ההתשה. ואני גם יודע שהחטיבה שלנו היא זו שתצטרך לעשות את החצייה (של התעלה - י"כ). התאמנו לזה באוגוסט 1973. ידענו היטב לקראת מה אנחנו הולכים והאחריות כבדה".
"ואנחנו מגיעים לבסיס ואין ציוד. ואנחנו יודעים שבשלב כלשהו אנחנו הולכים לעשות את החצייה. ל-12 חיילים בכלל לא היה נשק אישי", משחזר מלכוב. "אתה נכנס לנשקייה והכול ריק. מה עושים? הביאו להם רובים צ'כיים מבה"ד 12, אני לא צוחק. זה רובה שאיתו נלחמו במלחמת השחרור. היום אתה רואה את החי"רניקים הולכים עם מיליון הגנות. לנו היה חגור. מה זה חגור? שני סרטי בד שמזיקים חגורה עם שתי מימיות ומחסניות ועל החזה שני רימונים תלויים, כמו במלחמת העולם השנייה. כך יצאנו למלחמה. נראינו כמו מיליציה".
"ברגע שחצינו את התעלה, בהיתקלות הראשונה שלנו, כל מי שרק יכול היה התחמש בקָלצ'", מספר מלכוב. "לקחנו את כל הנשקים ושמנו בערמה, אמרנו למחסנאי של הגדוד שייקח את זה. בתור צנחנים תמיד אימנו אותנו שאנחנו חיים מהשטח. במלחמת לבנון השנייה התחילו לבוא להם בטענות שהם לקחו אוכל מהשטח. הצבא לא נתן אוכל, אבל זה שלקחו אוכל מהשטח? ככה אנחנו מאומנים".
"חשבתי שנכנס לי חול לעין"
עבור בעז תמיר מלחמת יום הכיפורים החלה כבר כמעט שנה קודם. "ב-8 בינואר 1973 אני מקבל הודעה על יום קרב. פלוגה סורית נעה לכיוון מוצב 111 ואני מקפיץ את המחלקה. המג"ד שלי נמצא כמה קילומטרים דרומית לי. אני סגן משנה בן 19 וחצי, עולה לעמדות ואוסף את הפרטים. המג"ד עולה בקשר ושואל 'מצבך?'. אני מנמיך את הקול ואומר 'הכול בסדר, שים לב אני שולט במצב. דפקנו שלושה טנקים סורים'. אכן דפקנו שלושה טנקים. הסתיים יום הקרב ומגיע המג"ד לח'ושנייה עם הג'יפ ודורש להעמיד את החיילים למסדר. מול כל החיילים הוא מודיע לי: 'אתה מודח'. על מה? 'אתה לא תגיד למג"ד שלך הכול בסדר או שים לב. דבר בנימוס'".
"אמרתי לעצמי אוקיי, הודחתי. אבל שיביאו קצין שיחליף אותי, כי אני אחראי על כל דרום רמת הגולן, אם אני הולך מי יהיה אחראי? אז הוא אומר לי, 'בבוקר יגיע מ"מ להחליף אותך'. אחרי זה, בלילה, כשאני יושב עם החיילים כולם מתאבלים ולא מבינים איך הדיחו אותי ומה קרה. למחרת מגיעה שיירת ג'יפים, לא ג'יפ אחד. אני רואה שיירה ואומר לעצמי שזה כבר לא הדחה, זה בטח הוצאה להורג. מהג'יפ הראשון יוצא האלוף חקה (יצחק חופי, מפקד פיקוד הצפון באותה עת) ואני לא יכול לנשום. זה לא אלוהים, זה אבא של אלוהים. ניגש אלי חקה, מצדיע בשרלטנות, ואומר 'אתה היית כאן ביום קרב? בוא תיכנס לג'יפ'. חקה נוהג ואני יושב לידו בג'יפ ועולים למוצב 111. המג"ד בג'יפ השלישי או הרביעי, הוא לא יכול להידחף קדימה. עולים על העמדות וחקה מבקש שאספר לו מה היה. אני לא יכול לדבר מרוב לחץ, כי אני ילד ואני מודח. ואז אני שומע מאחור את המג"ד צועק: 'אתם רואים? אלה הקצינים שאני מגדל!' הכול התהפך עלי, במקום הדחה התוצאה היא ציון לשבח.
"שעתיים וחצי לפני פרוץ המלחמה שוב מגיעים ג'יפים", ממשיך תמיר וקופץ תשעה חודשים קדימה. "יוצאים המח"ט והמג"ד, שבינתיים התחלפו בשנה האחרונה. אני פחדתי מהמפקדים שלי הרבה יותר ממה שפחדתי מהסורים. את זה מבין רק שריונר. אני מצדיע ונמתח. אחרי המח"ט הקודם והקשוח, אני במתח מה יהיה לי עם המח"ט החדש, רק חודש בתפקידו. זו פעם ראשונה שאני נפגש איתו. הוא הרג אותי מהפתעה. לא החזיר לי הצדעה. הוא מושיט לי את היד ומחייך אלי. פתאום מח"ט בנאדם, וואללה. התהפך העולם. הוא מכניס אותי לג'יפ שלי ומתחיל לנהוג. והוא מדבר איתי, 'מאיפה אתה?', מה אתה עושה?'. הנשימה חזרה, עשינו לו תצוגת תכלית והוא אומר לי שהמשימה שלנו היא לא לאפשר ביום הקרב הבא שיהיה מחטף סורי ברמת הגולן".
"הוא אמר 'יום קרב'. והוסיף שמדברים על זה שהפעם יהיה יום קרב רציני", מספר תמיר. "על כל טנק סורי שמחסלים היו מקבלים אז שמפניה ולי כבר היו שלוש שמפניות מהפעם הקודמת. אני חזרתי לנשום והפעם כבר מנופח ואומר לו 'הפעם נקבל ארגז שמפניות. נקרע להם את הצורה'. שעתיים אחרי זה התחיל העניין הזה (המלחמה – י"כ). מתחילה הפגזה וגיחת מטוסים. הייתי מפקד כוח שנלחם על ציר הנפט. לא איכנס לפרטים אבל אחד אחרי השני טנק אחרי טנק נפגעים. יחסי הכוחות בדרום רמת הגולן היו 1:20 או 1:30 לטובת הסורים. נגמרו לנו הכוחות".
המח"ט, איציק בן שוהם, נפל ביום הרביעי למלחמה. המג"ד, עודד ארז, נפצע קשה בהמשך הקרבות ונהרג בתאונת אימונים מספר שנים לאחר מכן. חטיבה 188 כולה נפגעה באופן דרמטי ומרבית קציניה נפלו או נפצעו, מה שהצריך ארגון מחדש תוך כדי לחימה תוך הוספה של כוחות מילואים שסופחו לחטיבה הסדירה. כך מצא עצמו סגן תמיר, שפחות משנה קודם לכן סיים את קורס הקצינים, מוקפץ לתפקיד מ"פ.
במהלך הפגזה סורית נפגע הטנק עליו פיקד ורסיס חדר למשקפתו. עיניות המשקפת חדרו לעיניו והוא איבד את ראייתו. תמיר הובל לבית החולים פוריה, עבר מספר ניתוחים שהשיבו לו את הראייה. את סיפור הפציעה לא סיפר להוריו בזמן אמת ולאחר ששב לראות ברח מאשפוז וחזר ללחימה ברמה. המשקפת שהצילה את חייו, אגב, עדיין שמורה אצלו לתצוגה בחדר העבודה. "עמדתי עם הטען-קשר והוא שימש לי העיניים. אף אחד לא ידע. המשכתי לדבר בקשר כאילו אני רואה. אבל מי שראה זה מי שעמד לידי ודיווח לי מה הוא רואה ואני ממשיך לנהל את הקשר. זה נותן ביטחון לחיילים", אומר תמיר ומוסיף בטון מבודח: "אמרתי לחבר'ה 'תביאו מימיה'. חשבתי שנכנס לי חול לעין ובגלל זה אני לא רואה. בשלב מסוים התייאשתי ואמרתי 'חבר'ה, העיניים הלכו, העיקר הביצים'. ילד בן 19, זה מה שמעניין אותו".
אך אם לשוב לרגע לטון רציני הרבה יותר, 50 שנה אחרי בטנו של תמיר על מפקדיו עדיין מלאה. תמיר, איש עסקים, שהוא גם ד"ר במנהל עסקים הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לתרבות הפיקוד בצה"ל. מזה מספר שנים תמיר, שכבר ניהל כמה חברות הזנק, מריץ מיזם לתיעוד סיפורים אישיים של לוחמי יום הכיפורים.
הקצין מכפר ויתקין שבהשראת אביו הפלמ"חניק שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ואיבד את רגלו, חלם על קריירה צבאית ושברח מאשפוז בכדי לשוב ולהילחם עם חבריו סיים את המלחמה בחוסר אמון מוחלט בכל שרשת הפיקוד. עד כדי כך שהפסיק אחריה את שירותו. "צבא עם לא יכול לעבוד בלי חשיבה ביקורתית ועצמאית, יזמות ואלתור", הוא מעיר. "כל אותם דברים שעושים אותנו לאומת הסטארט-אפ. הציפייה לציות עיוור ולפיקוד של מכונה, זה לא עובד. נשארנו לבד בשטח, אבל כל הזמן אלתרנו והמצאנו. ואי אפשר לתת לנו פקודות. זו הנקודה הכי חשובה".