"עזוב אותך סוציאליזם והגשמה, אני רוצה לדבר איתך על יהדות", פוצח נתי ברק, חבר קיבוץ חצרים, בהסבר. "הסיבה שאנחנו כאן היא תיקון עולם. באנו בהתחלה כדי לתקן את עצמנו ואת האזור הזה, את הנגב. לא תמיד ידענו ולא תמיד דיברנו על זה, אבל אחד הדברים שלנו זו היהדות, והיום דרך נטפים אנחנו מתקנים את העולם. אפילו שאיציק עושה פרצופים".
איציק הוא איציק ענבר, חברו הטוב של ברק. השניים בני 79 שזה עתה סיימו את ארוחת הצוהריים בחדר האוכל של הקיבוץ הדרומי, חברים ותיקים שהגיעו לשם יחד לפני שנים רבות עם הגרעין החיפאי שלהם. ולמרות החברות רבת השנים, לא תמיד הם מסכימים. "אני אוריד אותך קצת לקרקע", אומר ענבר. "הסיבה שאנחנו פה היא שהיינו גרעין צופים נחשב ורצו אותנו שלושה קיבוצים: דגניה א', גונן וחצרים – ומי שניצח הוא זה שהמדריך בו היה הכי חתיך. הבנות החליטו, והמדריך יגאל, שבאמת היה חתיך, משך אותנו לחצרים".
תהא אשר תהא הסיבה להצטרפותם לקיבוץ, בשבוע שעבר הפך המקום למוקד מחלוקת – ולאזור סכנה. זה קרה ביום שני שעבר, בשעות הערב, שעות אחרי שחוקקה הכנסת את ביטול עילת הסבירות: קב"ט הקיבוץ, ניר סיוויק, נקלע לעימות עם קבוצת פעילי ימין שחסמה את שער הכניסה. בשלב מסוים הוא שלף את אקדחו האישי וירה באוויר ירייה אחת. סיוויק, שנעצר יחד עם כמה מאותם מפגינים שאיתם התעמת ושוחרר למעצר בית, טוען שחש מאוים ופעל לשם הגנה עצמית. ביקרנו בקיבוץ בעקבות האירוע האלים. פנינו גם למארגני החסימות בכניסה למקום, כדי לשמוע גם את הצד שלהם לסיפור, אך הם סירבו להתראיין לכתבה.
"רציתי להכניס רכב לתוך הקיבוץ, שמעתי צעקות וראיתי שמרביצים לאבא, שלי אז הגעתי להגן עליו. ניסיתי להפריד ואחרי שקיבלתי מכות שלפתי את האקדח ויריתי לאוויר כהגנה עצמית"
ניר סיוויק, הקב"ט של חצרים, לחוקרים
להוריד את גובה הלהבות
ענבר וברק אינם רואים עין בעין, כך מתברר, גם את הנושא הכי בוער עכשיו במשק. "כל מה שהם ראו זה בן אדם יורה באוויר ירייה אחת. זה כל מה שראו", קובע ענבר. "מכיוון שהדברים טופלו פה בקיבוץ בצורה מסודרת, אנחנו רוצים באופן יסודי להוריד את גובה הלהבות ולא לעשות מזה עניין. אנחנו לא במלחמה עם תושבי באר שבע. יש פה מקרה חריג מאוד וקבוצה קיצונית וחריגה מאוד, גם בתוך באר שבע".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לדברי ענבר, "כשהקימו את עיירות הפיתוח לחצו על הקיבוצים מאוד שיפתחו את עצמם לעבודה שכירה, כי היו צריכים עבודות לאנשי העיירות. זה היה קשה מאוד לקיבוצים, כי זה היה בניגוד לתפיסת עולמם. ובכל זאת רוב הקיבוצים נענו לקריאה הזו. ואז חטפנו מהצד השני, 'אתם מנצלים אותנו', 'אוכלים לנו, שותים לנו'. עכשיו אנחנו שוב חוטפים, אבל למה לעשות מזה ביג דיל?"
"איך אפשר שלא לעשות מזה ביג דיל?" משתומם חברו הטוב, ברק. "זה פשוט איום ונורא. פעם, כשאני הצטרפתי לחצרים, הקיבוצים היו בסך הכול 3% מהאוכלוסייה. היום קשה לי להאמין שאנחנו אפילו 1%. כל זה כשחלק מהקיבוצים מופרטים והפכו לקהילות, שלא שונות כל כך מקהילות שבהן חיים גם ימנים. ועם זאת מישהו, וכולנו יודעים מי זה, הפך אותנו למטרה לשיסוי, פלטפורמה שעליה הוא בונה את השסע בעם. כולנו אנשים טובים, איך אני אגיד לך את זה יותר טוב?"
"הקיבוצים זו קבוצה נוחה מאוד להתקפה. זו קבוצה מתבדלת, שחיה פה פחות או יותר ברמה סבירה, ולצערנו אין לנו מספיק אנשים מעדות המזרח בקיבוץ", אומר ענבר וחברו ברק מוסיף: "כשהיו מתקיפים את ביבי הוא היה אומר, 'רגע, על הטפטפות כבר דיברתי? הרי אנחנו הכי טובים בעולם'. אבל מי שהביאה לעולם את הטפטפות זו קבוצת חלוצים מחצרים, ואת זה הוא לא יגיד אף פעם. להפך, הוא יגיד – לכו לשמאלנים הבוגדים".
קיבוצים בדרום מוכרים לרבים בארץ בשני מצבים: בתור פסים כתומים בהתרעות פיקוד העורף או כשמות של בסיסים מוכרים. כזה הוא חצרים. הוא קיים, חצרים – הקיבוץ, לא הבסיס: נקודה קטנה באמצע המדבר החוסה בצילה של מטרופולין עירונית שאינה מפסיקה לגדול ולהתפתח – באר שבע. הנקודה הזו עלתה שנתיים לפני הקמת המדינה על הקרקע כחלק מניסיון חלוצי ראשון להתיישבות בנגב, מקום אחד מתוך "11 הנקודות".
כמו בצפון, גם קיבוצי הדרום נהפכו בחודשים האחרונים למטרה נוחה לסימון וליעד לחסימה של פעילי ימין. ולאותה ירייה, שיש מי שכבר מיהר להצמיד לה בחוסר אחריות את הכינוי "הירייה הראשונה במלחמת האחים", קדמה חסימה בת שעה של שער הקיבוץ. זו הייתה הפעם השלישית בתוך שבועיים: הפעם, מסבירים בחצרים, זו הייתה חסימה קשוחה במיוחד. "הפעם הראשונה והשנייה עברו יחסית, אני אגיד, בסדר", אומר ארז שליט, מנהל הקהילה במקום. "זו לא תחושה נעימה כשחוסמים ומקללים, אבל לא הייתה אלימות פיזית והדברים יחסית זרמו. המשטרה הגיעה, פינתה ואפשר להגיד שנגמר בסדר. בפעם השלישית הרוחות היו לוהטות במדינה ואנשים הגיעו לפה אחרת. הם הגיעו טעונים עם מבט מאוד לוחמני והייתה אלימות פיזית, של דחיפות, וכמובן קללות בלי סוף".
צעק עליי: "שמאלה וימינה וביבי"
מי שמצאה עצמה, אקראית לגמרי, בעין הסערה היא אנה לביא, חברת הקיבוץ ששבה לביתה בשעה מאוחרת. כפי שניתן לראות היטב בסרטון הווידאו ממצלמות האבטחה, היא חוותה התנפלות רבתי. "נכנסתי עם הרכב עד איפה שהייתי יכולה, ואז בא בחור עם מגפון, פתחתי את החלון, ביקשתי שייתן לי להיכנס כי חזרתי מבאר שבע עם הבת שלי, שלא הרגישה טוב. והוא מתחיל לצעוק עליי: 'שמאלה וימינה – וביבי', ואני לא מבינה מה לי ולביבי. אני אפילו לא הלכתי להפגנות. הבת שלי כבר התחילה לרעוד שם והתחלנו להרגיש איום, ולכן התקשרתי לביטחון של הקיבוץ ולמשטרה".
אנה טוענת שבשלב הזה, לאחר שאנשי הביטחון של הקיבוץ הגיעו, הם ביקשו שתצא מהרכב ותיכנס ברגל, לפי הנוהל שגובש שם בעקבות החסימות. אך בשל החרדה הקשה שבה בתה בת ה-10 הייתה נתונה, היא סירבה. צבי אפשטיין, איש הביטחון המקומי, לקח מלביא את ההגה וניסה להכניס את מכוניתה פנימה דרך נתיב היציאה מהקיבוץ, שהיה פנוי. הוא עלה על אי התנועה כדי לעבור אל הנתיב הנגדי. בשלב הזה, כפי שניתן לראות בתיעוד הווידאו ממצלמות האבטחה, עברה התקרית לפסים אלימים הרבה יותר והמפגינים החלו לתקוף את המכונית. אחד מהם ניסה להשליך בחוזקה את המגפון שברשותו על שמשת הרכב.
לביא, שבשלב הזה צפתה במתרחש מהצד, והיא כבר מחוץ לרכב, ניסתה להרחיק את המפגינים שצרו על המכונית, ללא הצלחה של ממש. בשלב הזה היא עצמה גם נחבלה בכתף שמאל ונשלחה לטיפול בחדר המיון של בית החולים סורוקה. גם שלושה ימים אחרי התקרית, היא מספרת, היא עדיין סובלת מכאבים. הקב"ט סיוויק הגיע למקום ואז התפתחה התקרית לריב אגרסיבי במיוחד, שבו היה מעורב גם מיטו, אביו של סיוויק, שהגיע לסייע לבנו. לטענת אנשי חצרים, מיטו סיוויק הוכה בידי החוסמים ונחבל.
"אחרי שהמכונית נכנסה פנימה, אני כבר איבדתי את זה והתמוטטתי", אומרת לביא ועיניה דומעות. "תוך כדי זה נמשכו הצעקות והגיעה המשטרה וגם שמעתי את הירי, אבל בשלב הזה כבר רעדתי מפחד ומלחץ ובכיתי מפה ועד הודעה חדשה. אני חשבתי באותו הלילה שאני הולכת לקבל התקף לב. פחדתי על החיים של אמה, הבת שלי. על החיים שלי פחדתי פחות. הכול היה יכול לקרות, זה היה ממש נורא".
"אנו מצירים על השתלשלות העניינים שהביאה לאירוע חריג בשער הקיבוץ במהלך חסימת הכניסה אליו בידי קבוצת פעילים קיצוניים מימין. אנו מחבקים את חברנו רכז הביטחון ואת אביו, מוותיקי המשק, אשר נקלעו לתחושת איום וסערת רגשות שכתוצאה ממנה בוצע צעד חריג. אנו סומכים ונותנים אמוננו ומבטחנו בגורמי המשטרה והמשפט שהנושא מצוי בטיפולם תוך ביטחון שיעשו עבודה מקצועית ונטולת פניות"
מהמכתב של קיבוץ חצרים לאחר התקרית
חסימה בקיבוץ ב-11 בלילה זה לא סיפור
"בפעם הראשונה הם עוד לא ידעו מה עושים, וגם אנחנו לא", אומר שליט. "החסימה הייתה למטה, עוד לפני הכניסה לקיבוץ, והם חסמו את הדרך לבסיס חיל האוויר, כך שזה לא ממש הפריע לתושבים, ולא הרגשנו חסומים. גם בפעם השנייה המשטרה הגיעה וטיפלה בזה יפה. כל חסימה כזו נמשכה בערך שעה. ואני חייב להגיד שכשהיה אירוע של אמבולנס שהיה צריך לצאת מהקיבוץ, הם הבינו וזזו".
"יישוב קטן כמו קיבוץ, אם חוסמים אותו ב-11 בלילה זה לא סיפור. חמישה–שישה רכבים נעצרים ורובם עוצרים בצד, נכנסים ברגל הביתה ובאים אחרי זה לקחת את הרכב, זה כל הסיפור. אבל התחושה לא נעימה, התחושה היא שמישהו בא אליך הביתה, מכל הבתים בעולם, ומסמן אותך כמי שאשם במשהו. זה קצת מפחיד כשזה בא יחד עם כל הצעקות, המוזיקה וקצת דפיקות על הרכבים. אבל זה לא משהו שראינו בו איום על שגרת החיים במקום".
"וכשאני שומעת שביישוב חצרים הרימו נשק וירו כדי... אומרים פה פעיל 'אחים לנשק', אני לא יודעת... כדי להרגיע כמה מפגיני ימין שהעזו לחסום, אפילו לא מילימטר ממה שהם עושים – אז אנחנו מבינים שהשמאל הוא חלק מההפקר ויש פה מישהו שרוצה את הרצח הפוליטי הבא. ואני אומרת לכם – דמכם בראשכם! אתם תמשיכו להסית, אנחנו נמשיך לאחות, אבל מה שיקרה פה יהיה על הראש שלכם"
השרה מאי גולן בנאום בכנסת לאחר הירי באוויר בחצרים
ההסלמה הזו מערערת במשהו את שלוות המדבר. "היום אני כבר מפחדת לצאת לבאר שבע עם האוטו של הקיבוץ. אתמול הייתי אמורה לנסוע לשם ולא נסעתי", אומרת חברת קיבוץ. "לאנשים האלה שמגיעים לחסום יש הרבה מאוד שנאה בעיניים, ואני באמת לא מצליחה להבין מהיכן היא באה. אנה מספרת שבאו וניסו לתקוף את המכונית מהצד שבו ישבה הבת שלה. אני רק מדמיינת את הבן שלי, שהוא הרבה יותר מבוגר, בסיטואציה הזו – ולדעתי הוא היה חוטף דום לב. זה היה מאוד-מאוד מפחיד. הם פשוט היו צריכים כתובת – חצרים. הרי בהפגנות משתתפים גם מאות אנשים שגרים בבאר שבע, אבל את הכתובות שלהם אין להם. אז הם יודעים לאן לבוא, וכך הם מגיעים לא רק אלינו, אלא גם לשובל ולמשמר הנגב".
"הבת הגדולה שלי חזרה אתמול מהצבא. הייתי צריכה להביא אותה מהרכבת בבאר שבע, כי מוקדם בבוקר עוד אין אוטובוסים", אומרת לביא. "להגיד לך שהיה לי קל? לא, לא היה לי קל. אמרתי לעצמי שיראו את המכונית של קיבוץ חצרים ויבואו לתקוף אותי עוד פעם. הבת הקטנה לא רצתה לצאת היום מהבית. הבת הגדולה רצתה לקחת אותה לקולנוע כדי להוציא אותה מהטראומה, והיא פשוט בכתה".
בקיבוץ משוכנעים שהתקרית לא תשנה דבר ושכמדי שבת גם הפעם ישובו החוסמים אל פתחם. הם מסבירים שההפגנות של תומכי הרפורמה מתוזמנות דווקא למוצאי השבתות, כמעין פעולת תגמול על ההפגנות בבאר שבע. "הכנו מים ועוגות ומחוות של רצון טוב. אנחנו ממש ממש לא מתכוונים שהדבר הזה יידרדר עוד פעם לאלימות", אומר שליט. ניתנו גם הנחיות שלא להגיע לשער אם אין צורך ממשי ולא להתלהם: "לא להיכנס ללחץ, ואם מישהו נתקע עם האוטו מחוץ לקיבוץ, לא קרה כלום, תהיו סבלניים, תתקשרו ונבוא וניקח אותכם. בטח לא להיכנס לעימות". בשבת האחרונה, הראשונה אחרי התקרית, לא הגיעו החוסמים – אך הדריכות לקראת מוצאי שבת הקרובים גבוהה.
"שום גורם פוליטי ארצי או מקומי, או כל בעל אינטרס אחר, לא יצליח לתקוע טריז בין חברי הקיבוץ לבין תושבי באר שבע והדרום. לחברי חצרים, אשר קיבוצם נחסם לאחרונה יותר ויותר, אין במה להתבייש או על מה להתנצל"
מהמכתב של קיבוץ חצרים לאחר האירוע
מהקיבוצים המבוססים בישראל
בתחילת הדרך, בשנות ה-50, הם כמעט פירקו את העסק: לעשות חקלאות במדבר באותם ימים היה דבר לא מעשי במיוחד. "מתוך רגש אחריות החליטו החברים לעזוב, כי רק בלענו כסף של עם ישראל", מעיר ברק. "בא לפה לוי אשכול, שהיה שר האוצר, ואמר: 'חבר'ה, למדינת ישראל היה זול יותר להחזיק אתכם במלון בתל אביב מאשר פה'".
בן-גוריון, האיש והחזון, נכנס לסיפור, והשאיר את הקיבוץ על מקומו. הסבלנות השתלמה ובשנות ה-60 עלו בחצרים על הפטנט איך לעשות חקלאות במדבר, ומאז לא רק שעושים חקלאות אלא גם עושים כסף מאיך לעשות חקלאות. הטפטפות של נטפים יוצאות מאז מכאן אל כל העולם ואיתן באה הגאווה הלאומית. עם 500 חברים, ומספר כמעט כפול של תושבים (קיימת בו הרחבה קהילתית), חצרים הוא אחד הקיבוצים המבוססים בישראל. וכדרכם של קיבוצים עשירים, הוא עדיין שיתופי.
"אנחנו יוצאים כל שבת להפגין בבאר שבע. יש גרעין קבוע של מאה חבר'ה מהקיבוץ שמגיעים כל שבת והולכים על שדרות רגר, מפגינים ושרים", מספרת לילך קולומבוס, מנהלת התרבות במקום וממובילות הנסיעה השבועית המאורגנת לבאר שבע. "מעולם לא היו שם אלימות או הפרת סדר, והשוטרים שם מקבלים רק מחמאות. אנחנו באים לשם להפגין, אז אם הם באים וחוסמים לשעה את השער, הכול סבבה". קולומבוס היא גם אחת מהאחראיות למהלך העיצובי הטרי בקיבוץ: עותק ענק של מגילת העצמאות שנתלה על הקיר החיצוני של חדר האוכל.
"זה לא הקיבוץ של פעם, יש פה אלף נפשות וזה מקום הטרוגני", מבקשת קולומבוס להדגיש. "לא כולנו חושבים ומצביעים אותו דבר. אני לא אגיד לך שאנחנו כמו כל עם ישראל, כי בכל זאת יש פה בסיס ותיק מימי הקמת היישוב הזה, אבל היום גם הוויכוחים בינינו מתנהלים כמו בכל מקום אחר". בבחירות האחרונות, אגב, הצביעו 95% מתושבי חצרים למפלגות האופוזיציה.
"לפני כמה שנים הבן שלי, שהיום גר בבאר שבע, שיחק כדורגל בנוער של מכבי באר שבע", היא נזכרת. "כל שבת יש משחק וכל ההורים באים ויושבים ביציאה. כיף גדול. גם היו קשרים טובים בין כולם. ישבנו יחד עם משפחות מבאר שבע. הוא היה הקיבוצניק היחיד, ובנוסף הוא גם נורא לבן, צהוב כזה. ואז בסוף המשחק, אחד האבות שהכרנו מעולה כי פגשנו אותו כל משחק וכל אימון ניגש ואומר: 'אנחנו ביחד בדבר הזה, הכול נפלא. אבל אני שונא אתכם. כי כשאני הייתי ילד בבאר שבע, לכם הייתה בריכת שחייה ולנו לא'. זה מבאס נורא, בעיקר כי זה כבר הדור השלישי. התחושה הזאת, שאולי הוא שונא אותי, אפילו שאנחנו עושים יחד מנגל אחרי המשחק של הילדים, בגלל שאני נולדתי במקום מסוים – זה מעורר הרבה שאלות ומחשבות".
ושליט טוען: "בסוף אנשים 'מרוויחים' מזה – פעם זה אלה היו הבריכות והיום מטפטפים 'אלו טייסים ואנחנו גולני'. אני לא מסמן אף אחד, כי אלה 120 איש שמתנהגים באותה צורה, והתפקיד שלהם הוא לתחזק את הדבר הזה. היום יש מקומות בבאר שבע שבתנאי המחיה שלהם עולים עלינו בהרבה, ועדיין מישהו מנסה לתדלק את הדבר הזה שיש פה שתי קבוצות".
גם בין קולומבוס לידידה שליט, מתברר, אין תמימות דעים. בעוד היא מקפידה מדי מוצ"ש להתייצב בהפגנות, לא רק שהוא לא הגיע מעולם להפגנה, אלא הוא מציג עמדה מורכבת יותר, ובעיקר מפתיעה. "מערכת המשפט צריכה תיקון. יש היום דברים שם שהם פשוט לא דמוקרטיים. ואם ניקח את נושא המדורה האחרונה, עילת הסבירות, אין ספק שזה בעייתי מעשרות אספקטים ולא חסרים סיפורים. בתפיסה שלי מה שעשה חוסר צדק עם הרפורמה זו הדרך. אם היו יושבים ודנים על זה, אני חושב שלעניין עילת הסבירות הייתה תמיכה רחבה".
"כשעוד ישבנו ברצועת עזה היה ציר כיסופים המקולל, ובאחד האירועים שם ירו מבית בקו הבתים הראשון והרגו אזרח. התפתח קרב יריות ובו נהרגו שני חיילים", מזכיר שליט. "הרמטכ"ל בוגי יעלון הוריד פקודה: להוריד את כל הבתים שצמודים לציר, כי בלי זה לא היה שום סיכוי להגן על מי שעובר שם. מי שפנה אז לבג"ץ היה חה"כ מוחמד ברכה, והשופטת דורית ביניש, עוד לפני שהייתה נשיאת העליון, בהשתמשה בעילת הסבירות, אמרה שזה מעשה לא סביר ופסלה את הדבר הזה. חודש אחר כך נסעה שם אימא בהיריון ששמה טלי חטואל עם ארבע בנות באוטו ומחבל ירה בהן מהבתים האלה, ואז התקרב ועשה בכולן וידוא הריגה. זה פיגוע מזעזע וביניש קיבלה פרס ומונתה לנשיאת העליון. ויש עשרות סיפורים כאלו".
בפועל, נחדד, ביניש הוציאה צו ביניים זמני לימים ספורים ב-2002 (מבלי להזכיר את עילת הסבירות), בעוד הפיגוע בוצע ב-2004 – ובתווך המדינה נסוגה מהכוונה להרוס את הבתים, אך בג"ץ התיר לה להרוס את הבתים בכל עת מבלי להודיע מראש אם ייווצר "סיכון לחיילים וסיכוי לדחיית הפעולה". מרבית הבתים נהרסו לבסוף לאחר הפיגוע.
"אנשים חושבים שהעניין הוא ביטול חוקים. אבל לא, העניין הוא התערבות בהחלטות יום-יומיות. ואת הדבר הזה חייבים לתקן", מסכם שליט. "אני רוצה לתת כוח לנבחרי הציבור שיבצעו את המדיניות שלשמה נבחרו בידי העם. אם אתה שואל אותי אם בוועדה לבחירות שופטים צריך אחד כזה ואחד כזה, לא. אבל אני חושב שהוועדה לא מאוזנת. אם אתה שואל אותי על היועמ"שית, יש בעיה בזה שהיא מכתיבה את מדיניות הממשלה. כשמה כן היא, היא צריכה להיות יועצת. אני אופטימי מאוד מטבעי. אני לא מאמין שכל מהלך של הממשלה הזה הוא שחור ובא להשמיד כל דבר חילוני או ליברלי. ההחלטות האלו, זה לא מה שיביא אותנו למדינת הלכה".
אנה לביא, קורבן האירוע האלים, הגיעה לקיבוץ לפני 17 שנה ממולדתה מקסיקו בעקבות בעלה, שאותו הכירה כשהיה נציג נטפים במדינה. במקביל גם עברה גיור רפורמי. החוויה המטלטלת שעברה לא ערערה את מקומה בארץ הזאת: "אני לא יודעת אם יש לי ולילדים שלי מקום בטוח יותר במקום אחר. יש משבר פה וגם בכל העולם. גם במקסיקו לא פשוט. שם אני בחיים לא אתן להם לצאת מהבית וללכת לקניון לבד". לפני שנתיים נפטר בעלה גל ממחלה, אך היא נשארת כאן בישראל.
"אני הרבה יותר ישראלית עכשיו ממקסיקנית", קובעת לביא נחרצות. "המשפחה שלי רוצה מאוד שאחזור, ואני יודעת שאם אחזור למקסיקו הם יעזרו לי. אני כבר בת 50, להתחיל חיים שם עם ילדים זה לא פשוט, אבל יש לי אח שיכול לעזור לי. אבל אני אומרת לו כל הזמן שאני כבר לא מוצאת את עצמי במקסיקו. אני פה, הילדים שלי ישראלים ב-100%, וגם אני מרגישה ככה. אתה יודע מה, אולי רק 98%".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv