"שלחתי הודעה לגברת נתניהו, פה היה הדייט הראשון שלהם"

"זה התמונה הראשונה שתליתי כאן, ב'טנדורי'", רינה פושקרנה מורידה תמונה שלה מקיר המסעדה. "הקיר היה עם בד הודי".

"זה פתיחה של המקום שלנו", היא מורידה מהקיר תמונה נוספת, ובה צילום ממוסגר.

קשה לעזוב את המקום הזה, לא?

"קשה. זה הנשמה שלי כאן".

"זה אימא שלי, כשהגענו לארץ", היא אומרת על תצלום נוסף שתלוי על הקיר. כתוב עליו: "אחרי שהאוכל ההודי כבש את ניו יורק, לונדון וסן פרנסיסקו, מגיעים נושאי הבשורה שלו גם לארץ".

כוהנת האוכל ההודי בישראל יוצאת לדרך חדשה

הרגשת שאת נושאת את הבשורה של האוכל ההודי?

"כן".

בתחילת שנות ה-80 פסגת הקולינריה הישראלית הסתכמה בפלאפל פרישמן – המושג מטבח ישראלי עוד לא היה קיים, וכוכבי משלן לשפים מקומיים היו רחוקים כמו הירח. עד שרינה פושקרנה הגשימה את החלום הבוליוודי שלה ופתחה את טנדורי. פתאום כולם רצו לטעום את הצ'יקן טיקה, הפאני פורי והטאלי שלה. כולם היו שם, שחקנים, אנשי בוהמה ופוליטיקאים.

"שלחתי הודעה אתמול לגברת נתניהו. בגלל שפה זה היה הדייט הראשון שלהם", מספרת פושקרנה שעה שהיא נפרדת מהמסעדה המיתולוגית שלה.

פה?

"זה היה כאן, כן".

 40 שנה אחרי הפתיחה, בדיוק באותו מקום בכיכר דיזנגוף, היא מגישה את הסעודה האחרונה. הסועדות במסעדה מרימות כוסית לחיים ופושקרנה מגישה תה טיקה מסאלה ואת "הנאן האחרון", כפי שהיא מגדירה זאת.

"40 שנה, כמה אכלתן פה?", אני שואל אותן.

"מאז שאני בת 15", אומרת אחת מהן.

"40 שנה", אומרת השנייה וצוחקת.

"באתי לכאן בגיל 20", אומרת פושקרנה "אני ויוצאת מפה בגיל 60".

"אנחנו באות לפה פעם בשבוע", הן אומרות.

מה המנה האחרונה שאכלתן היום?

"צ'יקן טיקה".

"כשהגעתי לפה עם הצ'יקן טיקה לא רצו להתקרב עם מקל", אומרת פושקרנה. "ואם אתה היית בא לראות אותי, הייתי מושיבה אותך ליד החלון, שאנשים יראו מבחוץ שיש אנשים".

"הטעמים נרכשים", אומרות אחת הסועדות.

"ככה זה התחיל". אומרת פושקרנה.

והיום כשאת רואה את הסועדות האחרונות במסעדה?

"אני רוצה לבכות", היא עונה, והן צוחקות: "לא לבכות, איזה חמודה".

"זה סיפור חיים שלנו, עולים חדשים שבאו עם אוכל שלהם. אף אחד לא רצה לראות אותנו, ופתאום כל המדינה מכירה אותי. זה מה שאני רואה כאן", אומרת פושקרנה.

"לא ידעתי להכין אפילו תה"

רינה סינג נולדה בפברואר 59' בניו דלהי הודו למשפחה אמידה: אבא בכיר בצבא ההודי ואימא יהודייה ילידת עיראק

"כשגדלתי היה לנו אולי עשרה עוזרים בבית. אחד נהג, אחד גנן, אחד טבח, אחד בשביל הנעליים, אל תשאל".

אפילו לא ידעת להכין חביתה?

"לא לעשות תה, תשכח מחביתה", צוחקת. 

הכול עשו לך.

"הכול עשו לי".

בגיל 16 היא התאהבה בוינוד פושקרנה רב חובל על אוניית מסחר, והיא הייתה מוכנה לחצות את העולם בשבילו גם אם זה אומר לגור באונייה.

"70% של העולם ראיתי, הגעתי לדובאי לפני 50 שנים, שהיה מדבר", היא נזכרת.

הבדידות באונייה הובילה אותה למפגש הראשון עם הסירים: "היו באונייה שני מטבחים - לצוות ולקצונה. לאט לאט הגעתי שמה והסתכלתי ועמדתי והם נהיו חברים שלי".

9 שנים ו-2 ילדים אחרי, ב-1982 האונייה של פושקרנה עוגנת בישראל. "אהבתי מאוד אמרתי 'מאוד יפה פה – אני אפתח מסעדה', לא ידעתי כלום מה זה מסעדה. רק ידעתי לבשל. ופתחנו מזנון קטן בראשון לציון".

איך הוא נקרא?

"איצ'יקדנה. וחשבו מי זה איציק ומי זה דנה? עושים פאני פורי, עושים טאלי, עושים לאסי. חשבו שנפלתי מהשמיים. מי זאת עם הנקודה? הם לא האמינו שאני יהודייה. ופתאום הם שומעים שאני חצי עיראקית, וואו, הם מתחילים להיות ממש שמחים".

חוויתם גם גזענות באותה תקופה?

"כן, מאוד מאוד. בעלי אמר 'תשמעו, זה מספיק לי. אני חוזר לים - והוא חזר לים. ישבתי ממש על המזוודה. כשהוא חזר מההפלגה ואמרתי 'עוד צ'אנס אחד'".

ההצלחה מתחילה

לפעמים צ'אנס אחד זה כל מה שצריך כי מהסיכוי האחרון הזה טנדורי הפכה למסעדה שכולם רצו להשיג בה שולחן. בשיאה רינה ובעלה חלשו על שבעה סניפים של המסעדה ברחבי הארץ ועוד שמונה דוכנים של מזון מהיר הודי.

האמנת שתהפכו לכזאת הצלחה בישראל עם אוכל הודי ב-8 סניפים?

"לא, לא".

אבל עכשיו, 40 שנה אחרי הפתיחה, לבעלים של הבניין יש תוכניות אחרות לנכס. החוזה הסתיים ולפושקרנה לא נותרה ברירה, אלא לסגור את סניף הדגל. "וזה בסדר, זה הבניין שלהם", היא אומרת בהשלמה.

ואיך קיבלת את זה?

"בהתחלה מאוד קשה, בכיתי חודש".

כעסת עליהם שהם עשו את זה בהתחלה?

"כן טיפה. ההתחלה הייתה פה. זה מקום קרוב ללב".

 בר גדול וקוקטיילים הודיים 

 "סגרנו כבר את המטבח", היא אומרת בטלפון במסעדה באנגלית. "הכול הסתיים כאן עכשיו, אני מצטערת".

אנחנו מבקרים במסעדה החדשה כשהיא נמצאת בשיא השיפוצים. "לקח זמן", היא אומרת על ההכנות של המדום. "כל דבר עוד יומיים, עוד יומיים, עוד יומיים".

רינה פושקרנה היא לא  אחת שתוותר על החלומות שלה ואחרי שכבשה פעם אחת את תל אביב, היא לא חשבה לרגע להרים ידיים. לאחר חיפושים ארוכים היא מצאה מקום שבו תפתח מחדש את המסעדה שלה.

פה היה יוטבתה, לא?

"כן", היא אומרת כשאנחנו נכנסים לחלל המסעדה החדשה. "פה הולך להיות הבר", היא מצביעה. "18 אנשים על הבר, שני ברמנים, עושים קוקטיילים הודיים גם כן".

את בגילך, עם כל הניסיון שלך, למה להכניס את עצמך לעוד כזה פרויקט?

"קודם כל לא רציתי לעזוב את תל אביב. תל אביב בלב שלי. הדבר השני זה בשביל הבן שלי. שיהיה המשך, טנדורי, פושקרנה". 

"זה הטנדורי", היא מראה את התנור. לאיטלקים, יש את הטבון לפיצה ולהודים יש את תנור הטנדור - הלב של המטבח. תנור חרס שמגיע לחום של 450 מעלות ועל שמו כמובן קרויה המסעדה שלה.

אז זה הטנדורי? הבאת שניים?

"כן הבאתי שניים וזו מכונה שעושה צ'פאטי, אלף צ'פאטי ב-3 דקות", היא ממשיכה להראות את המטבח.

"אימא ואבא לא היו בבית"

"בנים בבית ספר שלי הם תמיד היו דלוקים על אימא שלי, כי היא כל כך יפה", מספרת בתה של רינה, סרינה פושקרנה.

סרינה, איך זה לגדול אצל הורים מסעדנים?

"כשהייתי צעירה, אימא ואבא לא היו בבית. ראינו אותם באיזה ארבע-ארבע וחצי בצוהריים, בשש וחצי הם היו יוצאים שוב והיינו רואים את אימא בבוקר".

וככשמעת שההורים רוצים עכשיו רגע לפני הפנסיה לפתוח עוד מסעדה מה חשבת?

"אני כל כך גאה בהם. מי עושה את זה היום? גיל 60 צריכים לשבת בבית, לא ליהנות מהעולם. אנחנו לא טיפוסים כאלה".

לא היית מעדיפה שהנכדים ייהנו מהסבתא?

"הם מגיעים לסבתא, וסבתא מבשלת להם ומטפלת בהם. ותמיד אמרתי אני רוצה להיות כמוה כשאני אהיה גדולה, כי היא פשוט עושה הכול וממשיכה והיא יכולה. היא יכולה להרשות לעצמה לשבת רגל על רגל בבית וליהנות מהחיים שלה, אבל טנדורי זאת היא והיא זאת טנדורי".

רינה פושקרנה לוקחת אותנו לגינה שלה. "זה אנחנו שמים למון גראס בתה כל בוקר", היא מצביעה על הצמחים. "זה העץ קארי שלי. העץ קארי הזה נותן קארי כל יום למסעדות. זה כמו שאטה", היא מצביעה על עוד צמח, "וזה הולך למסעדות גם כן".

מפה?

"כן מפה. כשהתחלתי עם אוכל הודי לא עשיתי את זה כל כך חריף, בגלל שלא ידעתי איך יתרגלו הישראלים לאוכל הזה. אבל לאט לאט ישראלים עלו בדרגה. הם אוכלים אני חושבת יותר חריף ממני. הקהל הישראלי אוהבים אוכל הודי, דווקא היום הם יכולים ללמד אותי מה זה אוכל הודי".

"פתחתי 8 מסעדות, זה לא היה כל כך קשה כמו שהיום", היא מצהירה. "לפתוח מסעדה היום אני חושבת 'אל תעשו את זה', זה המון כסף היום, המון. זה כאב ראש גדול".

פושקרנה יודעת על מה היא מדברת, לצד ההצלחות הרבות לאורך השנים הייתה גם נפילה אחת כואבת במיוחד. ב-2003 כשהיא בשיא פריחתה עם רשת משגשגת היא מחליטה לפתוח מפעל לאוכל הודי מוכן. בני הזוג השקיעו עשרות מיליוני שקלים, העסיקו 200 עובדים, אלא שמהר מאוד החלום הפך לסיוט. 

"פתחנו עם שותף פעם ראשונה בחיים שלנו וזה היה נפילה. 10 שנים היינו כל שבוע בבית משפט", היא מספרת.

כשאת אומרת נפילה, מה זה נפילה?

"נפילה גדולה, שלקחו הכול".

כסף וכל מה שעבדתם עליו כל השנים?

"הכול, הכול".

סרינה: "היו זמנים מאוד קשים. יהיה בית לא יהיה בית, היו כתבות בעיתונים. חברים התקשרו ואין לך מה להגיד".

"הכסף שלה גם הלך", אומרת רינה על בתה והן צוחקות.

כן, את שמת מעצמך חסכונות בשביל לעזור?

סרינה: "אתה יודע בזמנים כאלה משפחה או נשארת ביחד או..."

רינה: "מתפרקת".

סרינה: "זה לא היה קטע של עסק, זה גם היה קטע של בריאות, לראות את ההורים סובלים. החלקים הגרעיניים של המשפחה, זה אימא ואבא והם היו הכי חזקים ובגללם אנחנו גם כן עמדנו לצידם. החלטנו שנסבול את זה ביחד ונצא מזה".

רינה: "במשך 10 שנים שמנו את הראש למטה ועבדנו כל יום תודה לאל בשביל טנדורי. היה בזמנו יולי עופר, עידן עופר, ליאורה עופר, היו משפחת לבנת, שי לבנת, כולם עמדו לצדי".

כולם עזרו לך לצאת מזה?

"כולם עזרו לי. כתבו על זה בעיתון, ביבי התקשר בשבע בבוקר".

אלייך?

"כן. 'איך אני יכול לעזור לך? אמר שאי אפשר לתת למישהו כמוני ליפול. אנשים טובים".

הוא ניסה לעזור?

"כן".

רינה מציגה צילום נוסף: "זה הם, שני ראשי הממשלה, ביבי ומודי – איפה שנולדתי איפה שגדלתי", היא אומרת על תמונתם של ראש הממשלה נתניהו עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי.

מה בישלת להם בארוחה הזאת?

"אוכל הודי צמחוני. הוא היה בשוק, הוא רצה דגים ביבי, אבל אמרתי 'מודי צמחוני עד הסוף', אז היה בלי דגים".

איך מודי ואיך ביבי?

"מודי בן אדם מאוד צנוע וביבי אותו דבר".

אותו דבר?

"אותו דבר".

כי כלפי חוץ זה נראה אחרת.

"מה שאני שומעת, אני לא מאמינה. זה זוג שתמיד באו לקראתי ועזרו לי".

את שומעת מה שמדברים עליהם, סיגרים ועניינים?

"כואב הלב, זה חברים טובים, כואב הלב, אנחנו עם אחד ביחד".

"הלב תמיד נשאר הודי"

עם השנים רינה פושקרנה הפכה להרבה יותר מעוד מסעדנית בעיני רבים. היא השגרירה הלא רשמית של הודו בישראל.

כשבשגרירות הודו בישראל חוגגים את יום העצמאות ההודי – אין ספק מי צריכה לנצח על המטבח – כבר 27 שנים ברציפות.

זה עדיין מרגש אותך לעשות את האירוע הזה?

"כן, כן, הלב תמיד נשאר הודי".

השנה רינה פושקרנה זכתה באות הכבוד הגדול ביותר שהודו מעניקה להודים שחיים מחוץ למדינה.

כשאת במעמד הזה בהודו ומקבלת את הפרס ואת המדליה - מה עובר לך בראש?

"אני חושבת על אבא שלי, הוא היה גאה, לקבל פרס, לעמוד ליד ראש הממשלה והנשיאה של הודו, מיליון ארבע מאות אלף הודים ואני מקבלת את הפרס הזה עם עוד 23. אבל ה-23 היו פרופוסורים, אסטורונומים, לכולם יש משהו גדול שהם עשו בחיים, ואני היחידה שמכרה צ'יקן טיקה".

"בשבילי זה סגירת מעגל"

"שלום ברוכים הבאים", היא מקבלת את האורחים במסעדה החדשה שלה. "בשבילי זה סגירת מעגל. חלום שהצליח", היא אומרת. בין הבאים ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ושגריר הודו בישראל סנג'יב סינגלה. שניהם משתתפים בטקס גזירת הסרט של המסעדה.

"אני אצל רינה אוכל כבר הרבה שנים", אומר חולדאי. "רינה פושקרנה זה מוסד בתל אביב".

 "מזל טוב", אומר לה השחקן ליאור כלפון, "וואו, באמת וואו". "זה אח שלי", היא אומרת עליו.

"זה החיים שלי, מה אני יודעת לעשות? אני אוהבת אנשים, אין אפשר לחזור, זה באתי פה אמרתי אני נולדתי הודית, אני חיה את הודו כל יום – אבל אני אקבר בישראל. מה שיהיה כאן, אני לא אעזוב".