בשבת אחר הצוהריים, בשעה ששיירת ראש הממשלה דהרה מקיסריה לתל השומר אחרי שנתניהו התערפל בביתו, צנח ונחבט - נערכו בשיבא לא רק לטיפול בחולה החשוב אלא גם בסיטואציה התקשורתית שהיה ברור שתתרומם מיד סביבו. אלא שכתבי הבריאות שהתחילו להתקשר גילו שהטלפונים בשיבא נסגרו.
את מה שהתחולל מאחורי הטלפונים הסגורים באותה שעה אפשר להעריך לפי ההמשך: לציבור הוצג נרטיב ה"קייטנה" - לא שתיתי מספיק בכנרת ולא חבשתי כובע - והרופאים נשלחו אל התקשורת עם החלק הזה של הסיפור בלבד, מתפקדים בעל כורחם כטכנאי מסך עשן. לרופא אסור למסור מילה מעבר למה שהחולה התיר לו להגיד, זה החוק ונתניהו ידע את זה.
פרופ' עמית שגב הצהיר כי נתניהו "סיים סדרת בדיקות ונמצא במצב מצוין. בסיומן של כלל הבדיקות שבוצעו, סיבת האשפוז היא התייבשות". וראש הממשלה אמר בסרטון: "אתמול ביליתי עם רעייתי בכנרת בשמש, בלי כובע, בלי מים. לא רעיון טוב". ובשיבא הוסיפו: "לצורך המשך מעקב שגרתי החלטנו להשתמש בהולטר תת-עורי".
איפה נעצרת הפרטיות ומתחילה החובה שלך לספר?
"זכות הציבור לדעת היא לא גוברת על הסודיות הרפואית של האדם", עונה פרופ' זאב רוטשטיין, לשעבר מנהל בתי החולים שיבא והדסה. "אבל יש מקרים מסוימים כמו למשל ראש ממשלה - שמעבר להיותו אדם בעל זכות הסודיות הרפואית, יש לו גם תפקיד והוא גם מחליט. אני בתפקיד מנהל בית חולים היום, וזו ההנחיה שקיבלתי מראש הממשלה או ממי שמונה אצלו, הייתי עומד מול הציבור ואומר להם 'אין תגובה, לא רשאי להגיב, נקודה, מסך' - נא לפנות ללשכה".
על אסטרטגיית החצי-אמת, כך חשפנו הערב (שישי) ב"אולפן שישי", החליט נתניהו עצמו על מיטת חוליו - וסירב להשתכנע אחרת. היועצים ידעו בדיוק לאן זה הולך - גם מי שהאמין לזה בשעתיים הראשונות, "ייפתח לו הקובץ" אחרי שישמע את המילים חדר צנתורים ומחלקה קרדיולוגיות. נתניהו רגיל להסתכל למצלמה ולהגיד, איך נאמר, את האמת שלו, הרופאים - פחות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אם היה יוצא פרופ' שגב בערב הראשון ומספר את זה, אני חושב שהיה מוריד את כמות הקונספירציות שכולנו ראינו בצורה משמעותית", טוען יועץ התקשורת אסי שריב. "מנהל בית החולים גם היה יכול לצאת או אנשים אחרים בבית החולים, והם לא יצאו, בלי לדעת, כי לא נתנו להם".
בשלב הזה כבר התחילה פטריית השמועות, כי למי שמסתיר יש סיבה. אלו כבר לא קונספירציות אלא שאלה לגיטימית והגיונית. "הם עשו טעות אסטרטגית משום שאנחנו נשב ונשאל 'רגע, האיש הזה בריא או לא?'", מצהיר הפרשן המדיני שמעון שיפר מידיעות אחרונות. "אנחנו חייבים לשאול את השאלה הזו. כדי להשיב עליה אנחנו לא צריכים הודעות מלשכת ראש הממשלה, אנחנו חייבים לדרוש שהרופאים שטיפלו בו בתל השומר ייתנו דיווח מלא ולא את הדיווח שהגיש רופאו האישי, ד"ר ברקוביץ', שאצלו הוא תמיד הכי בריא".
אנשים אוהבים את המנהיגים שלהם בריאים וחזקים, ואלו תמיד נשמרו מאוד שלא יידעו אחרת. פעם זה גם היה אפשרי - פרנקלין דלאנו רוזוולט נבחר לנשיא ארה"ב ארבע פעמים רצופות, ולרוב האמריקנים לא היה מושג שהוא משותק ברגליו ויושב בכיסא גלגלים. ואצלנו המחלות והאשפוזים של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול הוצנעו והתקף הלב הוסתר. גם סרטן העור של גולדה מאיר לא נחשף לציבור, לא רבים ידעו עליו.
הקריסה של רא"ל יצחק רבין נשמרה בסוד גם היא. ערב מלחמת ששת הימים, יוני 1967, עבר הרמטכ"ל התמוטטות נפשית שהתגלתה לציבור רק הרבה שנים לאחר מכן. "הוא לקה בדיכאון עמוק, אבא של חבר שלי שהוא בעצמו רופא חשוב בהדסה, היה קצין רפואה ראשי, טיפל בו", מספר שיפר. "הוא תחזק אותו בעצם במשך יממה בטיפול תרופתי והחזיר אותו למצב קודם. בגלל מציאות שבה היינו רגע לפני מלחמה הדברים לא יצאו לעולם. קצין רפואה ראשי אליהו גילון בעצם החזיר אותו למצב שבו הוא יכול היה לתפקד - והוא עמד בראש הצבא שניצח במלחמת ששת הימים את כל צבאות ערב".
גם הדיכאון הקשה של ראש הממשלה מנחם בגין הוסתר מהציבור שנים רבות. בגין סבל רוב חייו ממניה-דיפרסיה שהחמירה והלכה, סירב לקבל טיפול תרופתי עד שהתפטר באוגוסט 1983 כשהוא אומר שלוש מילים: "אינני יכול עוד". ושיפר נזכר: "כשהתחלתי לסקר את מנחם בגין, קודם כל שמעתי על העובדה שהוא לוקה במניה דפרסיה ושבמהלך השנים עוזריו היו מחביאים אותו לתקופה והוא היה יוצא רק אחרי שהיה יוצא מהמניה דפרסיה. הייתי מודע לעובדה שהוא הגיע לראשות הממשלה במאי 1977 כשהלוח הבריאותי שלו קשה מאוד".
במשך עשרות שנים ההנחה המוסכמת הייתה שבגין היה מדוכדך בגלל מלחמת לבנון והחללים הרבים. ד"ר עופר גרוזברד, פסיכולוג קליני שחיבר את הספר "בגין - דיוקנו של מנהיג", חשף בו שהאמת הפוכה: "קודם היה דיכאון ולאט לאט זה החמיר עם השנים. הדיכאון גרם לו לא לשלוט בממשלה, לא לשלוט בשרון. המלחמה הידרדרה בגלל הדיכאון שלו ולא שהמלחמה גרמה לדיכאון שלו".
הוא היה במצב שהוא היה צריך להתאשפז, נכון?
גרוזברד: "הוא היה במצב שרצוי שהיה מתאשפז, והוא היה מקבל תרופות ואת כל זה הוא לא רצה, הציעו לו - לא תרופות ולא טיפול פסיכולוגי, את שניהם הוא לא רצה". גרוזברד הכיר את בגין עוד מילדותו: "המשפחה שלי הייתה מאוד קרובה למשפחה שלו. אימא שלי הייתה הרופאה שלו, של הילדים, של הנכדים ושל הנינים. אבא שלי היה מפקד מחוז תל אביב באצ"ל, גרנו בית מול בית, בתור ילד רצתי בין הרגליים שלו".
על ההידרדרות של בגין הוא מספר: "היו סימנים ברורים מאוד קודם לתהליך איטי, שבו המניה יורדת והדפרסיה מעמיקה. בבחירות השניות ב-1981 הוא כבר היה יותר דכאוני, הוא לא היה יכול לגייס כוחות. זה היה תהליך איטי, האנשים הקרובים לו ידעו את זה. ההסתרה לא הייתה רק בשנה שהוא לא תפקד, ההסתרה התחילה הרבה קודם. עזר ויצמן, קציר, כל מיני נשיאים ושרי חוץ - כולם מדברים על זה. הם נכנסים ורואים אותו יושב עם הראש בין הידיים, מנסים לדבר איתו ולא מצליחים".
בשנה האחרונה שלו כראש ממשלה בגין היה רוב הזמן סגור בביתו, מנותק. אנחנו טסנו שנה שלמה במטוס כשהקוקפיט היה ריק, ולא ידענו. שיפר נזכר: "הייתה תקופה שבה המדינה נוהלה בידי שני אנשים צעירים שלא נבחרו - המזכיר הצבאי עזריאל נבו ומזכיר הממשלה דן מרידור. מי שהקפיד לשקר, לספר לנו סיפורים על מצב בריאותו, היה מזכיר הממשלה אריה נאור (שקדם למרידור)".
תגיד, איך הסתדרנו שנה שלמה בלי ראש ממשלה?
שיפר: "בראייה לאחור - זאת מציאות מזעזעת".
אבל הסתדרנו.
"המילה כאן היא לא 'הסתדרנו', מדינה לא צריכה להסתדר. מדי יום חמישי, גם כשמצבו הבריאותי כבר היה נורא ואיום והוא מילא תפקיד גם של ראש ממשלה וגם של שר ביטחון, הוא היה מובל לקריה בתל אביב - יום חמישי הוא היום שבו שר הביטחון מאשר את כל המבצעים וההמראות מחוץ לגבולות המדינה, ובגין עשה את זה".
"אני שמעתי בזמן אמיתי עדויות מפי אלופים ואלופי משנה שהיו דברים נוראים", מחדד שיפר. "אם יש משהו שאני - לא מתחרט עליו אבל מאוד מאוד מצטער עליו - הוא שלא הצלחתי לשכנע את העורכים שלי לדווח על מצב בריאותו של ראש הממשלה הראשון שסיקרתי".
את ההתמוטטות של ראש הממשלה אריאל שרון כבר אי אפשר היה להסתיר. ויועצו התקשורתי שריב משחזר: "אני גיליתי על זה מידיעה של רינה מצליח שפתחה את החדשות בשמונה, לא ידענו קודם. הגענו לבית החולים, שהוציא הודעה מסודרת. התפיסה שלנו בלשכת ראש הממשלה הייתה שצריך שקיפות מלאה ושמי שיוביל את האירוע הזה יהיו הרופאים בבית החולים".
המשמעות הפוליטית של האירוע המוחי הייתה מובנת ליועץ התקשורת שריב: "היה ברור לי שהכותרות למוחרת יהיו 'ראש הממשלה עבר אירוע מוחי'. במהלך מערכת בחירות זו לא הכותרת המושלמת. היינו צריכים לשנות את הכותרות - זה לא קשור המצב הרפואי שלו, רק העניין התקשורתי".
בקרת נזקים?
"כן. ב-11 בלילה כולם עמוסים בטלוויזיה ולמוחרת יש עיתונים. התחלתי להתקשר לכתבים המדיניים הבכירים, נתתי את הטלפון לראש הממשלה, נתן להם משפט או שניים שקבענו מראש - 'כנראה שהייתי צריך קצת חופש, מנוחה" - ויצאנו. למוחרת הכותרות הראשיות בעיתונים לא היו 'אירוע מוחי לשרון, אלא 'הייתי צריך קצת מנוחה', זה היה נראה יותר טוב".
במבט לאחור הוא מוסיף: "אני חושב שהרופאים צריכים לעשות את העבודה הרפואית ואני צריך לעשות את הספינים שלי, כי בסוף מדובר באיש פוליטי. היו אומרים לו להישאר שבועיים בבית החולים, לא הייתי מתערב בזה, אני לא מבין בזה. אבל ברגע שהוא יצא אנחנו נעשה את ה'הפקות' בשביל שזה ייראה כמה שיותר טוב".
אחרי האירוע המוחי השני, שממנו שרון לא התעורר, נכנס לתפקיד אהוד אולמרט. אחרי שרון היה ברור שצריך נוהל מסודר לטיפול בראשי ממשלה במצבי חירום קריטיים: הוקמה ועדה וגובשו הנחיות. "נאמר שם שפעם בשנה הגורמים האלה כגון הרופא, בתיאום עם משרד ראש הממשלה, ימסרו דוח לציבור", נזכר כעת אולמרט. "זו בעצם הפעם הראשונה שבה נקבע שיימסר דוח לציבור. זה קרה בסוף אוקטובר 2007. פחות משבועיים אחרי זה אני אובחנתי כחולה סרטן הערמונית".
"במהלך סוף השבוע כמובן עדכנתי את בני משפחתי, ובמוצאי שבת סיכמתי ואמרתי - אין לי ספק שיתחילו לפוץ שמועות על המחלה שלי, יודעים את זה במעבדה של תל השומר, עובדי מעבדה, פקידים, רופאים, עוזרים", הוא מוסיף. "השמועות טיבן שהן לא תמיד מדויקות, יכול להיות שעוד שבועיים ילחשו בכל מיני מקומות בארץ ש'ראש הממשלה סובל בראשו מסרטן סופני וימיו ספורים'. לכן אמרתי שהכי טוב למסור דיווח, והגענו למסקנה שהדבר הטוב ביותר הוא לכנס מסיבת עיתונאים למוחרת בבוקר בהשתתפות הרופאים שלי ולחשוף את העניינים בצורה הכי גלויה, פומבית ונרחבת, ללא שום בעיות".
שום בעיות? זה דבר נורא אינטימי, יש לך סרטן...
אולמרט: "שום דבר שקשור בראש הממשלה ובמצב בריאותו לא יכול להיות אינטימי, וצריך להבין את זה".
אני מזכיר לך שאנחנו חיים פה במקום שכבר עשרות שנים אומרים "המחלה", אפילו לא אומרים "סרטן".
"כראש ממשלה אתה חשוף בדרכים שונות לציבור. לפעמים הניסיונות להסתיר דברים מסוימים הם הרבה יותר מזיקים מאשר אמירה פשוטה וגלויה, כפי שבסופו של דבר גם התברר".
והשיקול היה "מכיוון שאי אפשר להסתיר, כי ממילא זה יתגלה ואז נצא לא טוב?"
"אין צורך. קודם כל, אי אפשר להסתיר. הנוהל שעל פיו מודיעים על מצב בריאותו של ראש הממשלה נקבע על ידי, אני יזמתי את זה והממשלה שלי אישרה את זה וזה נכנס לתוקף ימים אחדים לפני כן. אני חשבתי שזה הדבר שיעשה רק טוב לדעת הקהל".
ואם זה היה חודשיים לפני בחירות?
"הייתי מוסר אותו דבר".
מלבד אולמרט, גם לפיד ובנט הקפידו לפרסם את הדוח הרפואי השנתי. נתניהו כבר שבע שנים לא עשה זאת. "השנה עוד לא נגמרה", נמסר בתגובה. לגבי שש השנים שכן נגמרו, לא נמסר דבר. אז מדוע נתניהו, שבמשך שנים רבות נחשב לאדם שמבין תקשורת, יתעקש על סיפור ה"שכחתי את הכובע" למרות ששוב יתגלה כמי שלא מדייק?
הפסיכולוג ד"ר גרוזברד טוען ששוב אנחנו מתמקדים בבעיה הקטנה ולא רואים את הבעיה הגדולה: "שים לב לדבר מעניין - לפני שבוע קריטי שבו החלטות הרות גורל צריכות ליפול, פתאום הלב שלו מחסיר פעימה והוא מאבד את ההכרה. הקשר בין מתח לבין פעילות הלב היא ברורה ואז הזעם שלו עם החרדה שלו גורם לו לרגע באמת לקרוס".