צוהריים שמשיים ולוהטים של אוגוסט מזמנים משפחה חביבה ודוברת אנגלית - אבא, אימא, בן ובת - להפסקת התרעננות בבר "המנזר". "ברור שאלה תיירים. תראה איך הילד מתגאה בחולצת גולדסטאר וכובע שהוא עכשיו קנה פה בשוק", מאבחן ליאור הרגיל, האיש שמאחורי הבר הוותיק. "אם כבר שוק הכרמל, הם אלו שהולכים לאכול אותה הכי הרבה. גם השוק השתנה לגמרי. משוק למקום של קולינריה וטעימות אוכל. פעם בצוהריים היו יושבים פה בסטיונרים ושותים". ורון אזולאי, מנהל המשמרת, מעיר: "היום הם משכירים את הבסטה וגרים בצהלה".
"המנזר" שברחוב אלנבי 60, היכן שהרחוב נושק לשכונת כרם התימנים והשוק שלה, הוא אחד ממקומות הבילוי הבודדים בתל אביב שבצדק זכה בתואר המאוס "מיתולוגי". המעוז הבלייני הזה, שגם עמוק בתוך עידננו המפונפן והמהוקצע משמש יעד לבליינים שפשוט רוצים להשתכר בכיף מבלי להעלות את זה לסטורי, ציין ממש עכשיו 30 שנים להיווסדו.
במתנה קיבלו החברים מ"המנזר" מעיריית תל אביב ומנת"ע חסימה הרמטית של קטע הרחוב שלצדם. בשבוע שעבר החסימה הזו - מרחוב המלך ג'ורג' מערבה, לכיוון הים - התארכה וכעת היא מקיפה את כל 1,700 המטרים של רחוב אלנבי, אחד הארוכים והמרכזיים בעיר, כחלק מעבודת הקו הסגול של הרכבת הקלה. הרחוב ייפתח לתנועה רק בעוד ארבע שנים וחצי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"עליית המחירים המטורפת ביגרה את הקהל"
כישסתיימו עבודות השיפוץ ישוב אלנבי לחיים כמדרחוב סגור למכוניות כמעט לכל אורכו, כשהרכבת הקלה חולפת במרכזו, בדומה למצב ברחוב יפו בירושלים - והחל מסוף השבוע הקרוב גם ברחוב ירושלים ביפו. היינו שם ברגעים האחרונים של תחבורה פרטית ברחוב, סופו של עידן - הימים האחרונים שבהם היה אפשר לנהוג באלנבי בדרך אל הים.
ליאור הרגיל משוכנע שהבר שלו יצלח את המטמורפוזה שצפוי לעבור הרחוב. "נשתנה. כבר עברנו פה הרבה, מאינתיפאדות ועד השיפוץ הגדול שהיה לפני כמה שנים. וגם אם יגיעו עוד תיירים, זה אפילו עוד יותר טוב, הם שותים יותר מישראלים. להגיד לך את האמת, כמה מהלקוחות הוותיקים, בגלל העניין של הנהיגה תחת אלכוהול, הפסיקו לבוא במכוניות. אז להם זה לא יפריע כל כך. חוץ מלקוח אחד, אבל הוא ממילא דביל".
עם ותק של שלושים שנה באותה נקודה, איך המקום הזה השתנה? אזולאי, מנהל המשמרת מתנדב לענות. "פעם היו לנו הרבה עובדי לילה, שאחרי שתיים היו מסיימים לעבוד ובאים לפה עם הרבה כסף מזומן והאנרגיה בגוף, להתפרק אחרי העבודה. וכבר כמעט ולא רואים אותם יותר. עליית המחירים המטורפת מסביבנו ביגרה את הקהל, שפעם היה בעיקר צעיר. אם אתה מלצר אתה לא יכול באמת לגור כאן בכרם, גם בדירת שותפים. האומנים, היוצרים והסטודנטים, שהיו מגיעים לפה הרבה גם התמעטו מאוד. מנגד, רואים פה הייטקיסטים, מה שלא היו פעם. השיחות פה ותחומי העניין השתנו. פעם גם היינו יודעים על כל אחד מהלקוחות איפה הוא עובד. היום, לך תדע איפה הם פאקינג עובדים. גם היום זה קיים, אבל הרבה פחות".
"יבואו אלינו כמו בגן חיות"
מחיקתו של אלנבי הישן והטוב, המטונף, הרועש משאון האוטובוסים ועמוס החנויות הזולות, הוא עוד צעד משמעותי במסען של הרשויות לסלק מתל אביב כל גרם של אופי שעוד נותר בה. גם פרופ' מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי מאוניברסיטת חיפה, חושב כך ופוסק בנחרצות: "כנראה שהולכים להרוג את הרחוב הזה, ולא ממש ברכות. הרחוב יהיה יפה כי יש בתים בסגנון האקלקטי וקצת באוהאוס משני הצדדים. זה ייראה כמו, אני יודע מה, עיר גרמנית של ימי הביניים שאתה עובר בה והבתים נורא יפים, לפחות ברמה ישראלית. אבל האם הוא יהיה חי? לא, הוא לא. אני חושש מסוג של מוזיאליזציה", אומר עזריהו בכאב. "כולנו נהיה מוזיאון ורמת השרון והרצליה יבואו אלינו לתל אביב. כמו בגן חיות, באים להסתכל איך זה נראה".
חודשים בודדים בלבד אחרי שהוליך גנרל אדמונד אלנבי את גייסותיו במלחמה נגד הטורקים וכבש את ארץ ישראל, כבר החליטה עיריית תל אביב - בשלב הזה עיר שטרם מלאו לה עשר שנים - להסב על שמו את הרחוב שעד אז נקרא "דרך הים". הגנרל אלנבי עצמו היה נוכח בטקס קריאת הרחוב על שמו עוד בחייו. בשנים ההן היה זה רחוב שולי בקצה הצפוני של העיר, שכפי שמעיד עליו שמו הקודם שימש את ראשוני התל אביבים בעיקר בכדי ללכת לרחוץ בחוף הים. אך תל אביב צומחת בשנים ההן צפונה במהירות עצומה. ואלנבי, בהיותו הציר העיקרי שנוסע ממזרח למערב, נהפך לרחוב המסחר העיקרי של תל אביב - המקום שכולם באים לראות ולהיראות בו.
כיאה לרחוב שהזמן בו עמד מלכת, שולף עזריהו את המילה הארכאית והנשכחת "פרומנדה" כשאני מבקש ממנו להגדיר את אלנבי. כלומר, מקום שהבילוי בו הוא הליכה ברגל, עצם ההליכה. הכי לא ישראל של 2023. "בעיר שאין בה כיכרות הוא היה רחוב של כיכרות", מדייק עזריהו ומתייחס לשלוש הכיכרות המרכזיים שהיו לתפארת הרחוב בעבר: כיכר המושבות, כיכר מגן דוד וכיכר מוגרבי (ב' בנובמבר בשמו הרשמי).
"אז לא היה משהו אחר"
פרופ' עזריהו מאוניברסיטת חיפה - אך חשוב מכך תל אביבי מלידה - מעלה זכרונות מימים עברו: "אלנבי מגיע לשיאו בשנות הארבעים המאוחרות. שמע, דברים גדולים היו אז. כל הריקודים של הכרזת המדינה זה בכיכר מגן דוד. אלנבי זה גם בית הכנסת הגדול. כלומר, זה רחוב של מרכזים. פעם כיכר המושבות זה היה המקום הכי חשוב בעיר - המרכז התחבורתי שלה, רוטשילד-אלנבי זה היה המרכז הפיננסי של ישראל, גם היו שם בתי קולנוע מרכזיים. נעלי פילס היה מוסד, כולם הלכו לשם לקנות נעליים של ילדים. וכל הילדים הלכו לאכול בגלידה ויטמן בכיכר מגן דוד. כל הנערים והנערות של תל אביב של שנות השלושים והארבעים היו הולכים באלנבי. אלנבי היה אלנבי, כי לא היה משהו אחר, הוא היה הרחוב הגדול היחיד בעיר".
כשהאומה התכנסה לחגוג את יום העצמאות הראשון, עוד בשלהי מלחמת העצמאות, נערך מצעד צה"ל בתל אביב, באלנבי, כמובן. אך כוכבו של הרחוב לא דרך לו עוד לאורך שנים רבות. תל אביב המשיכה להתפתח בדהרה צפונה וכמי שבעצמו גזל כמה שנים קודם לכן את תואר הרחוב הראשי מרחוב הרצל, גם אלנבי הובס על ידי ענק חדש שקם לו מצפון - רחוב דיזנגוף. אפילו מעוז הבוהמה זז צפונה. אלתרמן, פן וחבריהם נטשו את "שלג לבנון" שמול החוף באלנבי והעדיפו לשתות את האספרסו והקוניאק שלהם ב"כסית" הדיזנגופי.
"אין ספק שכרחוב מסחרי הוא נפל", מסביר עזריהו. "הוא נהפך לרחוב לבנטיני - אם מותר להשתמש בביטוי הזה - כלומר, בזאר. ובתי הקולנוע נסגרים. חלק מהירידה שלו זה שקולנוע 'זמיר' וקולנוע 'תמר' - שניהם בשני קצוות הרחוב - מדרדרים עד שהם נהפכים לבתי קולנוע פורנוגרפי, בזמן שבשנות השישים והשבעים חנויות היוקרה זה בדיזנגוף. במקביל, הרחוב הוא עורק תחבורה מרכזי, והוא נהיה רחוב של אוטובוסים. גם התחבורה הרגה את הרחוב. מי שהגיע לשם באוטובוסים זו אוכלוסייה מסוג מסוים".
הרחוב שלא הפסיק לשנות את פניו
לכאורה לא הרבה השתנה באלנבי מאז שנות השבעים. אך ליאור הרגיל מ"המנזר" כבר שנים עושה את דרכו רגלית לכל אורכו של הרחוב מביתו באזור גן החשמל לבר שלו, שבצד האחר של הרחוב. והוא מציע דרך אחרת להסתכל על הרחוב בימינו, דרך שבה משתלבות יחד טופוגרפיה וסוציו-דמוגרפיה. "זה רחוב שכל הדרך משתנה לך מול העיניים, לפי הסוגים של העסקים. זה מתחיל במזרח בכל מיני שמאטעס כאלה, חנויות סידקית, ואז מגיע לאזור רוטשילד היוקרתי, ואז שוב חוזר לאלנבי הישן. אתה מתחיל בלוינסקי, מסביב לשוק עליה, שפעם כל הנרקומנים היו באים לישון שם. אתה מטפס למעלה ומגיע לאזור רוטשילד ובית הכנסת הגדול שזה אזור בילויים ואז אתה שוב יורד מגיע לאזור הכרם ויורד לקראת הים".
באזור המהוגן יותר של אלנבי יושב ניסים סבר בחנות הממתקים שלו. מי שהביא אותו לאלנבי היה קרוב משפחה שהחזיק חנות שעונים ומכונות כתיבה מעברו השני של הרחוב, על פינת שדרות רוטשילד, בבניין שהוא היום כולו לוקסוס ומשמש בית לגלרייה מפונפנת לאומנות עכשווית ומאכלס בקומת הקרקע גם מאפיית בוטיק ומסעדת יוקרתית.
"היום מה שאתה רואה זה שבאים מבתי ספר, מ'תגלית', באים קבוצות של אנשים לבקר את תל אביב. זה מה שאתה רואה. אתה לא רואה את העם שהיה פה בסביבה", מספר סבר המאוכזב. "זה לא אלנבי שהיה, הדלת שלי הייתה פתוחה תמיד. היינו מביאים קפה מיוחד מברזיל והיו נכנסים אנשים שעוברים באחד העם עם האוטו. הרגישו ריח של קפה ולפי הריח באו לפה. היום הדלת סגורה, מי שיודע - בא".
"תן לי את מה שמגיע לי"
"היו פה פעם יותר אנשים עובדים", סבר בן ה-83 ממשיך. "בבוקר היית רואה את האנשים רצים לעבודה. הרבה קליינטים שלי, שכבר הלכו לעולמם, יצאו לפנסיה והלכו לגור רחוק. אחד בגבעתיים, אחד בהרצליה, אבל כשהם צריכים משהו טוב הם עדיין באים לפה. פעם היו יותר משרדים, היום זה הרבה פחות. פעם היו עושים הזמנות גדולות בחגים והייתי עובד מסביב לשעון, ואיתי עוד 3-2 אנשים שהיו עובדים פה".
הוא רוצה לעזוב, כך הוא טוען כל העת - וממילא כסף, הוא מסביר, כבר לא בעיה מבחינתו. הוא מסודר. אבל את ההצעות שקיבל עבור זכויות דמי המפתח שלו, מקבוצת משקיעים המעוניינת לרכוש את הבניין, הוא מגדיר כמעליבות. לכן הוא עוד כאן. "במדינה הזאת אנשים, כמה שהם יותר עשירים ככה הם יותר חזירים. אני רוצה לקבל את מה שמגיע לי מהערך של המקום. תן לי את מה שמגיע לי. הם רוצים לתת לי כמה גרושים שאני אעזוב את העסק. הם חושבים שאני זקן מטומטם שהראש שלו לא עובד".
נכנסת לקוחה, עובדת של בנק גדול שהגיעה לקנות שי לאורח חשוב מחו"ל שצפוי להגיע בפגישה בבנק, ואצל סבר זה מעלה נשכחות. "פסגות היו קליינט גדול שלי, גם בנק הפועלים. היינו עושים להם פעם סלסלות". הנקודה שבה יושבת החנות של סבר - בין רוטשילד לאחד העם - הייתה פעם המרכז הפיננסי של ישראל. הבורסה לניירות ערך מעבר לפינה וההנהלות של כמעט כל הבנקים וחברות הביטוח מהעבר השני. אבל חברות הפיננסים הגדולות כבר זנחו זה מכבר את תל אביב לטובת מקומות מעוטי פקקים ומצומצמי ארנונה.
"היו גם הרבה ברוקרים פעם, אומר סבר. "לפני המפלה של 1983 הם היו מרוויחים כל יום כסף ואז באים לפה לבזבז על ויסקי ושוקולד ושואלים 'כמה הרווחת היום? אתה לא משקיע בבורסה?' הייתי עונה להם מהבושה 'כן, בטח'. אני יודע שבשביל להרוויח כסף צריך לעבוד. בורסה, שמורסה, לי זה לא אומר שום דבר".
"אני התאהבתי ככה במדינה"
סבר, טיפוס נוסטלגי כפי שכבר אפשר להבין, עלה לארץ כנער מטורקיה, ישר לקיבוץ. בכדי לסייע להוריו, שנותרו שם בעסק המשפחתי שלהם, העביר את השנים על הקו - עד שהשתקע סופית בישראל לפני כארבעים שנה, אז גם התקבע באלנבי. הוא נזכר בסיפור משנותיו הראשונות בארץ: "עוד כשהייתי בקיבוץ הייתי לוקח חופש ונוסע לתל אביב. הקיבוץ היה נותן לי עשר לירות, אז הייתי הולך לקולנוע. פה היה קולנוע תמר ויותר למטה מוגרבי. ומבלה כמה שעות. אחר כך הייתי עולה לאוטובוס וחוזר. בקיוסק פה בפינה הייתי שותה גזוז ב-2.5 אגורות. וממשיך פה כל הדרך באלנבי עד הים ומטייל לבד. אלנבי היה בשבילי הסמל. המקום הכי יפה".
"ככה היה בשנות החמישים, היה תוסס וחי ומלא חנויות. כשהייתי בצבא, בנח"ל, הייתי בגרעין בעין חרוד. עבדתי בלול והמנהלת שם הייתה שולחת אותי עם משאית של עופות לשוק העלייה. הייתי מגיע לשם בשתיים בבוקר, עוזב שם את הנהג עם העופות ומטייל ברחובות וחולם כל הזמן. כל הרחובות שם, אזור לוינסקי היו חיים. בשתיים בלילה אנשים עוד היו צוחקים. אני התאהבתי ככה במדינה וחלמתי להביא לפה את ההורים".
אתה עדיין אוהב את אלנבי?
"אני אוהב את החנות שלי. אני נכנס ויוצא ולא מסתכל מה עושה השכן, או מישהו יותר למטה. אני גם לשוק הכרמל כבר לא נכנס".
"נשארו מעט מאוד בעלי עסקים של פעם"
לא רחוק מסבר, עדיין באזור ה"מהוגן" של אלנבי, נמצאת קדמת עדן, חנות הספרים של קובי קמין. "כילדים ידענו שאם הולכים לקנות ספרים, באים לאלנבי. אני באתי מחולון, ידעתי שיורדים ברחוב ועוברים דרך חנויות הספרים. היה פה את מר זאב, שהחנות שלו נהפכה ל'סטימצקי' ובסוף נסגרה כמובן, את 'חזק ובניו' שהיו פה הרבה שנים, פה בהמשך היה את 'לב הספר' וקצת אחרי את 'לוטוס' שנסגר כי הרסו את הבניין עכשיו ואחרי זה את 'ביביליופיל' שנסגר כי זה היה איש זקן שמת מקורונה, בפינה הייתה פאני שעברה מכאן. בלי סוף חנויות ספרים היו כאן, נשארה רק סטימצקי אחת". (בנוסף לחנות של קמין פועלות עדיין ארבע חנויות ספרים עצמאיות ברחוב, י.כ.).
פעם קטע הרחוב בין רוטשילד לבלפור היה גן העדן של חובבי המילה הכתובה. אזור אלנבי היה מרכזן של הוצאות הספרים הגדולות, שהפעילו באזור גם מחסנים. באופן טבעי היה אלנבי גם למרכז של חנויות ספרים. קמין משוכנע שבעוד ורוב חנויות הספרים הוותיקות שבעבר פרחו כאן נסגרו, הסגירה והשיפוצים יהיו מכת המוות עבור החניויות שנותרו ובכללן גם חנותו שלו.
"אלנבי עצמו נשאר כפי שהיה, אבל תלך רחוב אחד לימין או לשמאל והם פורחים בצורה מטורפת", מסביר קמין. "ממלונות קטנים לבתים ששיפצו אותם עד למקומות מאוד יקרים לגור בהם, רק הרחוב הראשי הוא כזה. מה שמאחורה, מאחורה. רשת המסחר פה ננעלת בלילה ואז הכול נראה כמו תחת, וזהו. זה כי נשארו רק מעט מאוד בעלי עסקים של פעם על דמי מפתח והם עדיין פה כי זה מה שיש להם. הם לפעמים פותחים את החנות לארבע שעות ביום. הינה, פה בפינה היה מישהו ששמונה שנים החנות שלו הייתה סגורה והוא סירב לעזוב. בעל הבית לא רצה לשלם לו וככה זה הלך ולאט-לאט הושחת, עד שהוא מת".
אחד הלקוחות שתר את החנות (רובם יוצאים ללא כלום) שואל את קמין האם יש בחנות וויי-פיי. "אני לא יודע מה זה", עונה קמין, שגם מסרב בתוקף לפתוח לחנות אתר אינטרנט. קמין, בן 59 הוא גם עורך ספרים בעצמו, פרסם שישה ספרים פרי עטו ומפעיל הוצאת מדע בדיוני. אך הוא מעביר כאן בחנות את עיקר זמנו יחד עם החתולה משי. "אני יצאתי לפנסיה בגיל 22. ברצינות, אני מתכוון לזה. במקרה אני גם מתפרנס מהפנסיה שלי, אז יצא טוב".
הרחוב שהדאיג את המשטרה כבר "התנקה"
"אווירת הנוסטלגיה המזויפת ממצה את עצמה מתישהו, בדיוק כמו העניין הזה של הווינטג'", שוטח קמין את ראיית עולמו. "כל דבר משנות השמונים נהיה וינטג' עאלק, כל משחק קופסה נהיה יוקרתי. הטרנדים הולכים ומתחלפים ותל אביב היא סוג של דבר כזה, האופנות והאנשים מתחלפים. כמה מוזיקה חדשה ומעניינת יצאה מהעיר הזאת בעשר השנים האחרונות? אוויר, שום דבר. אין את האווירה הזאת כי יש נהנתנות. בקטע של 'מגיע לי', 'על הז** שלי', 'הכול זה ההנאה הפרטית שלי. מה שאני רוצה אני אעשה וזהו', 'אני גם אחיה על חשבון ההורים, אם הם חיים פה במקרה' - יש חוסר במטרה, ואני רואה את האנשים שמסתובבים ברחוב. אנשים נאבקים מאבק חברתי על עאלק שום דבר, נו באמת".
אם כבר ספרים, הרחוב הוותיק היה לא אחת לזירת התרחשותם של כמה וכמה ספרים. אולי הבולט בהם הוא "אלנבי", מאת גדי טאוב, שגם הפך בהמשך לסדרת טלוויזיה. הוויית החיים שמתאר טאוב בספרו נסובה סביב מועדון חשפנות מפוקפק, אחד מיני רבים שממש עד לא מכבר עוד פעלו באלנבי. מה שמוריד אותנו חזרה במורד אל החלק רווי החטאים של הרחוב.
למחלק המוסר של משטרת תל אביב אין מה לחפש יותר באזור מוגרבי: דווקא האזור הזה, המוזנח עד כאב, עבר כבר את המטמורפזה המלאה. מועדוני החשפנות, שהאחרונים שבהם עוד פעלו עד לפני שנים ספורות, אינם. מקומם של נפקניות ולקוחותיהם נפקד, סוחרי סמים והומלסים אינם נראים עוד מסביב. האזור, שפעם בחר אסי דיין למקם בו את כל עלובי החיים של "החיים על פי אגפא" שלו, הוא היום ביתו של "הנילוס", בר טרנדי - הטובל בימים אלו בענני האבק של הדחפורים - ומעוזה העכשווי של העאלק בוהמה. כאילו שבנו לימי "שלג לבנון" של אלתרמן.
"היום זה הכול דירות יוקרה"
הרגיל ואזולאי מ"המנזר" הסמוך משקיפים על כל העסק הזה מאוד מקרוב. נדמה כי על אף האופטימיות הטבעית של שניהם הם אינם חשים נחת, אלא בעיקר געגוע. "זו ג'נטריפיקציה לגמרי מטורללת", פוסק הרגיל כשחבורת הייטקיסטים מכופתרים מתמקמת סביב אחד השולחנות לארוחת צוהריים. "לי זה די ברור שזה כבר לא יחזור להיות אותו רחוב. כל 'המקומות הרומניים' כמו שאני קורא לזה, המקומות בדמי מפתח, שנותנים לרחוב את האווירה המוזרה הזו, הם ייעלמו כולם. ברור לי גם שלרוב האנשים לא אכפת, כי הרבה אנשים לא מבינים את מה שאנחנו רואים כקסם".
"סילקו אותנו לשפץ את הבניין והיום זה הכול דירות יוקרה". נזכר אזולאי בסיפור מימים ימימה. "את הדירה הראשונה ששכרתי בעיר, בגיל 23, היתה בפינסקר 7. זה היה בית זונות לשעבר. כשגרנו שם, אני והשותפים שלי, היו דופקים לנו בדלת, לקוחות".
"אין הרבה ערים שאין להם אזור כזה מחוספס. להוציא את התחנה המרכזית זה היה האזור המחוספס האחרון", הוא מספר. "קח לדוגמה את הברים שכבר לא פה. הם התחילו להיעלם כבר מזמן, אבל עכשיו זה ממש ייגמר. וגם כל בעלי מועדוני החשפניות. שכבר לא פה. המועדונים של הערסים, שכבר לא פה. עד לפני שבע שנים היה פה קבוע שתי זינזאנות עומדות על הכביש כל ערב. פה ערסים, שם מטאל, ושם עופר לוי ושירי דיכאון. כל מיני קיוסקים שמוכרים כל מיני דברים שלא צריכים למכור, אנשים שיכורים. תרבות שאין בה שום פוליטיקלי קורקט".
אצל אזולאי, יליד בת ים, חורבנו של אלנבי הישן הוא גם עניין אישי עמוק. אביו הפעיל ברחוב שנים ארוכות חנות למכונות כתיבה, בדמי מפתח כמובן, עד שהגיעו המחשבים ואיתם סופה של החנות. כילד, הוא מספר, היה מבלה באלנבי שעות על גבי ימים. "היופי של אלנבי זו הרב-גוניות: חנות בגדים, פלאפל, בר, חנות ספרים, ואז עוד מסעדה, ומקום של היפסטרים וליד זה שווארמה. אין לו שום רצף אמיתי מתחילתו ועד סופו. היום אתה רואה כאן משפחות עם ילדים ובשוק בצלאל יש גנים ובתי ספר, איפה שהיה תמיד חשוך ואפל. וגן מאיר, שהיה מקום מפגש של גייז, היום עושים שם פילאטיס בצוהריים ופעילות של הצופים ביום שלישי", מסכם אזולאי. "זה לא רע בהכרח. אף אחד לא חושב שזונות ואלימות זה דבר טוב. אבל יחד עם ה'פשע' הזה הולכים לאיבוד הרבה דברים נלווים. איזו תחושה של 'No man's land', של אזור שהחוקים לא לגמרי חלים עליו".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv