"ב-6 באוקטובר בערב, ניסיתי להרדים את לביא התינוק שלי בעגלה. הסתובבתי בתחושה שלווה בשבילים של אוגדת עזה. זה היה כמו קיבוץ, שמעתי את הצרצרים בחוץ והרגשתי שאני במקום הכי בטוח בעולם. כמעט בכל פעם שבעלי סהר סגר שבת בבסיס נסענו איתו. לא היה לי חשש מכלום", מספרת שירלי כהן מחלוף, אשתו של סא"ל סהר מחלוף ז"ל, מג"ד התקשוב של אוגדת עזה.
יום לאחר אותו ליל שישי מלא שלווה יתהפכו חייה לבלי שוב, כשבעלה ייפול בקרבות מול המחבלים שפרצו לבסיס - כמה מאות מטרים ממנה ומשלושת ילדיה, שהקטן שבהם בן שנה ו-4 חודשים. אז, באותו ליל שישי, היא לא ידעה שתוך שעות ספורות תמצא את עצמה אימא לביאה - מתחבאת 13 שעות בחמ"ל קטן בין ארבע קירות עם שלושת הילדים, כשחייל מפוחד ששומר על הכניסה. "לא הייתה לי קליטה באינטרנט ובסלולר ולא ידעתי מה קורה. בכל פעם שמישהו נכנס לחמ"ל, קיוויתי שזה סהר, ובכל פעם שזה לא היה הוא, שאלתי אם ראו אותו - והתשובה הייתה לא", היא מספרת בכאב.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"סהר נולד להיות אבא"
מאז שמונה בעלה לתפקיד מג"ד התקשוב של האוגדה, יצא להם להגיע לאוגדה בסופי השבוע שבהם היה סהר בתורנות. היא שמחה להחשיב את הבסיס הזה כבית, לה ולילדים שלה שהתרוצצו במרחבים הגדולים ושיחקו עם החיילים אחרי ארוחת השבת. "היינו מהזוגות המעצבנים האלו שלא יכולים לחשוב על להיות סוף שבוע אחד בנפרד", מתארת שירלי את הקשר הקרוב שלה ושל סהר, "הוא היה החבר הכי טוב שלי. ובגלל שלא היינו ביחד באמצע השבוע, השבתות היו חשובות לנו ולילדים מאוד".
שירלי וסהר הכירו בזמן שירותם הצבאי, סהר היה קצין קשר בחטיבת כפיר והיא הייתה קצינת תקשוב באוגדה 162. "מההתחלה הייתה לנו תשתית חברית מאוד טובה", נזכרת שירלי בתחילת הקשר, "נתנו אחד לשני מקום לגדול. הוא התרכז בקריירה הצבאית שלו. ראיתי שזה הכיוון שהוא רוצה ושזה עושה לו טוב, אז פרגנתי לו והוא פרגן לי בבחירות שעשיתי. לאורך 13 השנים שהיינו יחד דחפנו אחד את השנייה להתקדם וגם עשינו תואר שני. מאוד התאמנו אחד לשני". שירלי מספרת בכאב.
היא וסהר התחתנו בשנת 2015, והביאו שלושה בנים לעולם יותם בן 6, עומר בן 4 ולביא היום בן שנתיים. "סהר היה האבא הכי מושלם בעולם, הוא נולד להיות אבא", נזכרת שירלי, "באמצע השבוע הוא היה בבסיס והוא היה חוזר לאפטר ליום אחד. אבל כשהוא היה חוזר הוא היה האבא הכי פעיל והכי משקיע. הוא היה לוקח את הילדים לחוגים, לגני שעשועים, הוא הכתיב את הטון בבית. ולמרות כל הקושי של בן זוג שהוא נוכח נפקד בגלל התפקיד שלו - ברגעים החשובים הוא תמיד היה שם. דחף אותי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי", מוסיפה שירלי וקולה רועד. "הוא היה בן אדם כל כך טוב".
"הגזרה הייתה מתעתעת"
אולם שום דבר לא הכין את שירלי ליום שבו האדם שאהבה ייהרג כמה מאות מטרים ממנה ומילדיה כשהיא נצורה איתם ועם משפחה נוספת מהאוגדה במשך שעות ארוכות בתוך חמ"ל קטן. כשהיא בלי אוכל בלי שתייה, בהמתנה מורטת עצבים ובחוסר ודאות מוחלט לגבי מה שקורה מחוץ לדלת, כל מה ששירלי חשבה עליו היה מה עלה בגורל בעלה, שממנו לא שמעה דבר במשך שעות ארוכות.
היא מעולם לא חשבה שהשבתות המשפחתיות הנפלאות שהעבירה עם ילדיה בביקור אצל בעלה באוגדה יסתיימו בצורה טראגית כל כך. "בפעם הראשונה שהגעתי לסוף שבוע באוגדה, אמרתי לעצמי, 'יפה פה, אבל אנחנו נמצה את זה מאוד מהר, אבל בכל שבת שחזרתי הבנתי עד כמה לא הבנתי", היא נזכרת. "אי אפשר להסביר איזו חוויה זאת לילד לבלות שם את השבת, תחושה של קיבוץ, אווירת חופש, תחושה של אסקפיזם מהשגרה הלחוצה ומהעבודה. בקיץ היינו עושים לילדים בריכות והם היו משחקים עם החיילים והחיילות בכדור ובאופניים. הייתי מגיעה לשם עם ראש נקי והקצב היה אחר, רגוע".
"היינו מטיילים הרבה באזור, בפינת החי בבאר, רואים הופעות במועצה אזורית אשכול, הגזרה עצמה הייתה מתעתעת, את במרחק של כמה מטרים מעזה, אבל בתפיסה שלך הכול שליו ורגוע. עצימת העיניים שלי הייתה אינטואטיבית, לא רציתי לחשוב שיכול לקרות שם משהו כזה. מה הדבר הכי רע שיכול לקרות שם? שתיפול רקטה בבסיס? בראש שלי אני מעלה את הילדים על האוטו ונוסעת משם".
"מאותו רגע היה כאוס מוחלט"
בשעה 6:29 בזמן שבני הזוג וילדיהם ישנים בחדרו של סהר בבסיס, התעוררה שירלי לקול שריקה. רק בשריקה השנייה הם הבינו שהרעש הוא של רקטות ושל כיפת ברזל שמיירטת אותן, "מאותו רגע, כאוס מוחלט", נזכרת שירלי ברגעים שבהם הבינה כי עליה לרוץ עם הילדים למקום בטוח. "יצאנו מהר מהמיטות, היינו על טורבו. לקחתי את לביא הקטן, כמו שהוא עם חיתול ופיג'מה, ולא יודעת למה, ביקשתי מהגדולים מהר ללכת לעשות פיפי. הם לקחו את השמיכה והבובה שלהם ויצאנו מהחדר. יצאנו כשאני מחזיקה את לביא, סהר החזיק את עומר בידיים ונתן יד ליותם ורצנו לחמ"ל של סהר ולא לבטונדות שהיו קרובות יותר. אני זוכרת שהסתכלתי לשמיים לרגע וראיתי אותם שחורים מרוב רקטות ופיצוצים. חשבתי לעצמי, איזה גיבורים אלו שחיים וגרים פה".
בעקבות הירי הבלתי פוסק, כולם מסביב הבינו כבר שלא מדובר במטח רגיל. "מהרגע שנכנסנו לחמ"ל סהר עשה מיליון טלפונים לוודא שכל החיילים ערים ויודעים להגיע לחמ"ל", היא משחזרת. "הוא יצא ונכנס, יצא ונכנס, עד שנכנסו חיילים לתוך החמ"ל. בינתיים חשבתי לעצמי, 'או-קיי כמה זמן זה כבר ייקח רבע שעה? חצי שעה? ואז אני עולה על הרכב ונוסעת עם הילדים 200 קמ"ש עד מודיעין".
באותה שבת שהתה בבסיס גם משפחתו של סא"ל אודי מדינה, קצין משאבי האנוש של האוגדה: אשתו אלה ושלושת ילדיהם נועם (12), לירי (9 וחצי) ויהלי (5). "סהר שאל אותי איפה אלה, אודי והילדים", נזכרת שירלי. "ואז הבנו שהם עדיין מתחבאים בתוך בטונדה, סהר דיבר עם אודי ואמר לו להגיע מהר לחמ"ל, כי האירוע לא הולך להסתיים בקרוב".
"זו הפעם האחרונה שראיתי אותו"
באותם רגעים כבר החלו הקרבות מול מחבלי החמאס שניסו לחדור לאוגדת עזה והמחבלים התקרבו לש"ג. כשאודי, אלה והילדים הגיעו לחמ"ל, החליטו אלה ושירלי לעבור לחמ"ל סמוך אחר, כדי שהילדים יוכלו להיות ביחד. "בראש אני שואלת את עצמי למה זה לא נגמר? חשבתי שאולי העזתים בהתקף זעם וזה יעבור בקרוב. אבל זו הייתה מחשבה ממש קצרה, התעסקתי בעיקר בשלושת הילדים שאני צריכה להגן עליהם ולהביא אותם הביתה בשלום".
הרגע שבו שתי המשפחות נכנסו לחמ"ל השני, היה הפעם האחרונה שבה שירלי והילדים ראו את סהר. "ביקשתי ממנו להביא ללביא חיתול ואת המוצץ שלו כשתהיה הפוגה, כי יצאתי מהחדר בלי כלום. אז הוא אמר לי שקורה אירוע גדול ואי אפשר לצאת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
13 שעות היו שירלי וילדיה נצורים בחמ"ל שבו שני חדרים. באחד שהו חיילי חיל הרפואה שקיבלו אין סוף טלפונים מהיישובים הסמוכים וקיבלו דיווחים על פצועים בגזרה ובחלל המרכזי של החמ"ל שהו שתי הנשים וששת הילדים. יחד איתם הייתה קצינה נוספת וחייל מהרבנות הצבאית שהביאו לו נשק. "ראינו שהוא לא הרגיש במקום הטבעי שלו, שהוא לא מאומן להשתמש בנשק. הוא עמד בכניסה לחמ"ל מעט חושש והקצינה לא הצליחה להשיג את החיילות שלה, כי לא היה תקשורת".
בומים וקולות בערבית
"בשלב מסוים הקצינה מבקשת מאיתנו לקחת את הילדים לחלק האחורי של החמ"ל. כשניסינו להבין למה, היא הסבירה כי יש חשש לחדירת מחבלים", נזכרת שירלי ברגע שכל מה שחשבה השתנה, "אני ואלה מסתכלות אחת על השנייה ופחד גלום בפנים של שתינו. אבל גם פה חשבתי שמדובר בשני מחבלים, כיתת הכוננות תוריד אותם ואני בדרך הביתה".
"לא ידענו כלום, לא הייתה לי קליטה בסלולר ולא באינטרנט לא ידענו מה קורה בחוץ", היא מוסיפה ומספרת על השעות הארוכות שבהן שתי האימהות הסתתרו בחדר, ללא אוכל, מנסות להעסיק את הילדים. "הם ציירו בטושים בלוח מחיק, ושיחקו במשחקים במחשב ואחד עם השני, הם הכירו מלפני כן, אז זה היה יותר קל", היא משתפת.
אבל הבומים החזקים והקולות בערבית לא נתנו מנוח גם לילדים הקטנים. "הייתי צריכה להסביר להם שאנשים רעים יורים עלינו טילים אבל אנחנו נמצאים במרחב מוגן, והם בטוחים, ושתכף זה ייגמר".
השעות עוברות ולביא הקטן עדיין עם אותו חיתול ובלי אוכל וכך גם הילדים הגדולים. קופסת קורנפלקס אחת שנמצאה בחדר הרפואה שימשה כאוכל לכל הילדים וכוסות מים שהביאו להם מהברז בחמ"ל שימשו לשתייה. "לשירותים יצאנו רק בליווי של חייל עם נשק, ממש תנאים הישרדותיים", מספרת שירלי.
אחרי מספר שעות לביא הקטן איבד את סבלנותו. "הוא התחיל להיות עצבני ולבכות וזה ממש הלחיץ אותי כי אני פחדתי שהמחבלים ישמעו את הבכי שלו וזה יגרום להם לבוא. אני גם בלחץ כי לא שמעתי מסהר כבר כמה שעות. בראש שלי הוא בחמ"ל, עושה את תפקיד התקשוב שלו. הוא לא לוחם, אין לו נשק והוא יצא מהחדר על חצי מדי ב' עם כפכפים".
"רציתי להאמין שהוא מתחבא"
בפעם השנייה כשנכנסו קצינים לחמ"ל שבו שהו המשפחות, אמרו להם שמחכים באוגדה לכוח של שלדג. אז הבינה שירלי שלא מדובר בשני מחבלים, אלא באירוע אחר לגמרי. "פתאום אודי נכנס לחמ"ל, עם קסדה, אפוד ונשק. היה לו דם על הידיים ועל הפנים והוא היה חיוור. וגם אז, בראש שלי, לא חשבתי שהוא באמת יצא להילחם, כי אודי לא לוחם. הוא לא ידע איפה סהר".
כבר שלוש שעות עברו מהפעם האחרונה ששירלי ראתה או שמעה מסהר. "הוא לא בא לבדוק מה קורה אתנו וזה ממש לא מתאים לו", חשבה שירלי. "התחלתי להילחץ. שתי קצינות שהגיעו אמרו לי שהוא בסדר אז ביקשתי שהוא יבוא. אבל משהו בטון הדיבור שלהן לא התחבר לי וביקשתי שהוא יתקשר לחמ"ל".
הקצינות סיפרו לשירלי שהן לא מצליחות לתקשר איתו, "כאן המוח כבר רץ על 200 קמ"ש", משתפת שירלי, "התחילו להגיע שמועות על הרוגים בבסיס וחטופים, רציתי להאמין שאולי הוא מתחבא או פצוע, בכל פעם שמישהו נכנס לחמ"ל קיוויתי שזה הוא, שאלתי אם הם ראו את סהר והתשובה הייתה לא".
"פחדתי שהוא נחטף לעזה"
שירלי הרגישה חסרת אונים, מבלי יכולת לתקשר בעצמה היא ביקשה מאלה, האמא השנייה בחמ"ל לפתוח לה נקודת גלישה, היא הצליחה להתקשר לאחיה, שחבר שלו עובד באחד מבתי החולים, וביקשה שיבדוק אם סהר הגיע פצוע. הוא ערך בדיקה והשם של סהר לא עלה, אז גם הסוללה של הטלפון של אלה נגמרה.
חיילים שהצטרפו לחמ"ל הגיעו עם מטענים ושירלי שוב דיברה עם אחיה. הפעם היא ביקשה ממנו שיבדוק דרך המחשב שלה בבית איפה הטלפון של סהר. "פחדתי שהוא נחטף לעזה, אבל אז ראיתי שוב את אודי וידעתי שאין מצב שהוא לא יודע מה קורה, שהוא חייב לדעת. אבל משהו בפנים שלו לא התיישב לי טוב. ביקשתי מאלה שתבדוק איתו, אמרתי לה שאני חייבת את האמת, שלא יסתיר ממני, לא משנה מה קרה".
"אחרי כמה שעות אני מרגישה כמו זומבי, לקראת ערב אודי מגיע שוב לחמ"ל", מספרת שירלי על הרגע הנורא מכול. "אודי לוקח אותי לחדר נפרד ואני כבר יודעת מה הוא הולך להגיד לי והראש שלי לא מוכן לעכל את זה. אני רוצה שהוא יגיד לי שהוא פצוע קשה, שהוא איבד רגלים, אבל הוא סיפר לי שסהר נהרג. אחרי כמה דקות הוא שאל אותי מה אני צריכה ואמרתי לו שיוציא אותי ואת הילדים משם, כי אני לא יכולה להישאר שם עוד דקה".
"לא הרשיתי לעצמי להתפרק, נאטמתי בשביל הילדים. אמרתי לעצמי שאין מצב שהם ירגישו שאני לא מתפקדת. אחרי חצי שעה הגיע מסוק החילוץ. בדרך למסוק הכול היה מלא בתרמילים, ראינו גופות הרגשתי שאני בסרט ממש רע", היא נזכרת.
"במסוק הייתה לילדים חוויה ממש טובה, הביאו להם במבה וסטיקלייטים - ואני עולמי חרב עליי", היא חוזרת אל השעות הקשות. "לא היה לי מושג מה אני עושה ואיך אני מספרת להם". אחרי נחיתה קצרה בפלמחים אביה ואחיה של שירלי הגיעו לאסוף אותה ואת הילדים הביתה, שם חיכתה להם קצינת נפגעים. ההודעה על מותו של סהר כבר הייתה רשמית.
"נלחם ראשון ונתקל במחבלים"
רק אחרי שקברה את אהוב ליבה גילתה שירלי על אומץ ליבו בזמן הלחימה, "כמו כל דבר שהוא עשה בחיים גם פה הוא היה ראשון. בחולייה שמורכבת כולה מלוחמים, סהר עמד ראשון. הם הותקלו על ידי חוליה של שני מחבלים שאחד מהם ירה בו צרור והוא נפגע פגיעה קשה בבטן ומת במקום".
"מפירוט השיחות שלו ראינו שלא הרבה לפני שהוא נהרג הוא התקשר לקצינה שלו בחמ"ל וביקש ממנה לבדוק מה איתי ועם הילדים", אומרת שירלי בכאב. "זה קרה 20 דקות לפני שהוא נהרג והיא אמרה לו שאנחנו בסדר. זה לא מפתיע אותי שאנחנו היינו לו בראש ברגעים האחרונים, אבל לפעמים כל כך הייתי רוצה שהוא לא יהיה גיבור, שהוא יהיה קצין תקשוב שיעזור בחמ"ל ומה שצריך במובן הזה. אבל הוא לא היה סהר אם הוא היה נשאר בחמ"ל. מה שקרה לו באותו היום זו תמצית האישיות שלו".
"ראינו כמה סרטונים שלו מאותו היום", היא ממשיכה לתאר. "ראינו כמה הוא היה דרוך ומחושב ולא חשש לעשות הכול כדי להגן על המשפחה שלו ועל החיילים, והיה ברור לו שזה הוא שיוצא החוצה. הוא לא ישב וחיכה וזה מה שליווה אותו בכל דבר שעשה בחיים".
"היו לנו חיים מדהימים יחד"
חמישה חודשים אחרי היום הנורא ההוא ושירלי בין דמעה לזיכרון מרימה את הראש ויש לה מטרה אחת. היא רוצה לחיות את החיים הטובים שסהר והיא רצו עבור המשפחה שלהם. ברשימה שלה יש חלומות שהם רצו להגשים יחד, ובקרוב מאוד אחד מהם עתיד להתגשם.
"סהר היה בצבא מאוד רציני ומאוד מקצועי ומסור לעבודה, ובבית הוא היה מסמר הערב של החבורה, מצחיק, קליל, זורם על הכול. הוא חי בלב שלם, אהב את החיים, גם של הצבא וגם של הבית. הוא פרח והיה בשיא שלו כשהוא נהרג ולא חושבת שהיו לו חרטות", אומרת שירלי על האדם שאהבה כל כך.
"כשסהר התחיל את התפקיד שלו באוגדת עזה, הכנתי לו מתנה וברכה וכתבתי לו שאני הולכת להתלונן הרבה על זה שהוא לא מספיק בבית, אבל שיידע שאני לא מחליפה את החיים שלנו בחיים אחרים", היא משתפת לפני שאנחנו נפרדות. "וגם היום, אחרי שהזוגיות שלנו נגמרה בצורה כזו טרגית, אני עדיין מרגישה שלא הייתי מחליפה את זה. את מה שקיבלתי איתו ב-13 השנה שהייתי איתו, אני יודעת שיש אנשים שחיים שלמים ולא מקבלים. אני משתדלת להוקיר תודה על התקופה המדהימה שהייתה לנו".