כשנחום ברסלר הגיע באחרונה ללשכת הגיוס בירושלים, לא היה אפשר להבחין בדבר חריג בצעיר המלא במוטיבציה. כמו רבים לפניו ואחריו הרשים נחום את קציני המיון, את מש"קיות הת"ש ואת המאבחנים והמאבחנות עם רצונו לשרת כלוחם ועם חלומות על יחידות מובחרות. ובכל זאת, הוא לא היה ככל הצעירים שכילו את זמנם בלשכת הגיוס, ולא רק מפני שבגיל 19 הוא כבר "זקן" לעומת כל התיכוניסטים מסביב: רק חודשים ספורים קודם לכן עוד היה ברסלר לבוש חליפה ומגבעת, תלמיד ישיבה – או לפחות רשום באחת כזו – מקהילת בריסק הקיצונית.
היום הוא כבר חילוני, מתחיל בימים אלו את דרכו במכינה הקדם-צבאית. הרצון בחיים אחרים מבעבע בו כבר כמה שנים, כמי שתמיד חש זרות בתוך הסביבה הקנאית שצמח בה. אחרי שנים של חיים חילוניים בסתר כ"אנוס" זו הייתה רק שאלה של זמן עד שייצא ויחיה את חייו כרצונו. בסופו של דבר, היום הנורא ההוא של טבח שמחת תורה הוא שהראה לו סופית את הדרך החוצה.
באותו הבוקר היה ברסלר בישיבה האחרונה שלמד בה, בעיר אלעד, שם חיה אוכלוסייה חרדית לצד אוכלוסייה דתית-לאומית. עם אור ראשון הבחין ברסלר בהתרחשות לא רגילה ברחובות שליד הישיבה: כבר בשעה מוקדמת מאוד יצאו חיילי מילואים תושבי העיר מבתי הכנסת כדי להתייצב לשירות ורכבי צבא נעו ברחוב. כמה תלמידי ישיבה סקרנים ניגשו לתחנת כיבוי האש הסמוכה כדי לברר על מה כל המהומה, וכך מהר מאוד גם בישיבה כולם כבר ידעו שהחל טבח – ושפרצה מלחמה. את נחום הבשורות הקשות זעזעו, אבל הוא הרגיש בודד.
"ראיתי שאת אף אחד זה לא מעניין", נזכר ברסלר. "באופן כללי, רוב החרדים לא יודעים מה קורה. מבחינת רבים הכול קורה באשמת 'החילונים שכבשו את המדינה', והכול 'בגלל שלא לומדים'. והם (חבריו לישיבה – י"כ) המשיכו לרקוד כאילו אין כלום – יש לנו שמחת תורה, האווירה הייתה 'יש לנו חג, ולא משנה לי מה קורה'. זה מבט על המצב שעצבן אותי מאוד".
זה היה האות של ברסלר, שהחזיק בסתר טלפון חכם, להסתגר בשירותים עם המכשיר ולהתעמק בנעשה. כמה חברים אפילו עלו עליו, אבל זה כבר לא כל כך שינה לו: הדיסוננס שבין מה שהתחוור לו באותם רגעים ובין שמחת החג, שבאותה העת נמשכה בישיבה כאילו לא קרה דבר, היה מוגזם בעיניו. את נפשו הסוערת באותו היום הוא ניסה להרגיע עוד בהתחלה. כבר בבוקר, כך הוא משחזר, הוא נסע למוקד העירייה כדי להתנדב. שם לא ממש היה צורך בכך, והוא המשיך לחפש דרכים לעזור בזמן שבישיבה עוד התקיימו אירועי שמחת תורה כסדרם.
"מה שעשיתי בהמשך זה פשוט לחפש חיילים – באו מהצבא וחיפשו שם הרבה אנשים שהם דתיים ולא מדליקים טלפונים בשבת, אבל צריך לגייס אותם בצו 8. היה צריך לחפש את הרחובות במקומות שהם גרים בהם, ומכיוון שאני מכיר טוב את העיר, עזרתי לחיילים למצוא את הכתובות. באותו רגע חשבתי שאני הולך להתגייס מחר, אבל הבנתי שזה לא הולך כזה מהר".
13 ילדים, לא עובדים, לא מקבלים קצבאות
קהילת בריסק היא פלג קיצוני בתוך החרדיוּת הליטאית, הידועה בנטייתה האנטי-ציונית. שפת אימו של ברסלר היא יידיש, ובמשפחה משתדלים להמעיט ככל האפשר בקשר עם מוסדות המדינה: לא עובדים, לא מצביעים בבחירות ולא מקבלים קצבאות. גם טלפונים אין, מן הסתם. במקרה של משפחת ברסלר, מספר נחום, אפילו הטלפון הכשר היה בבחינת מוקצה מוחלט.
עד שמלאו לו 7 התגוררה המשפחה במאה שערים. כמו משפחות חרדיות רבות, גם משפחתו נדחקה החוצה מירושלים מלחץ הכלכלה, והמשפחה כולה – 13 אחים, נחום הוא הבכור שבהם – עברה לבית שמש. אז עבר ברסלר ללמוד במוסדות של נטורי קרתא, הקיצוניים עוד יותר מאלו שבהם למד קודם, מאחר שהמשפחה נותקה מקהילתה שבירושלים. המעבר הזה, כך מספר נחום, תרם להקצנת המשפחה עוד יותר.
שום דבר בילדות החרדית-קיצונית הזו לא העיד על מה שיתרחש בעתיד. נקודת המפנה שהזניקה את תהליך השינוי התרחשה לפני שלוש שנים, כשהיה ברסלר בן 16: כמו כל נער חרדי אחר הוא נדרש לעבור מהישיבה הקטנה לגדולה – זו שבה ירכוש את עיקר השכלתו. זה רגע חשוב בחייו של כל חרדי, הרגע שבו הוא יוצא לראשונה מהבית כדי להתגורר בפנימייה ולחיות חיים עצמאיים יותר. בהגיעו של המועד הזה הוא בחר לשנות כיוון וביקש מהוריו לעבור לישיבה ליטאית "רגילה", ללא הנטל האידיאולוגי שהכיר עד אז. מאותו רגע היה תהליך השינוי מהיר ביותר.
"שם דיברו עברית, אז לקח לי זמן עד שהתרגלתי לשפה, וזה היה לי קשה בהתחלה. אבל עם הזמן הבנתי שאני לא רוצה גם את המקום הזה. לא הרגשתי מחובר לדברים שאני עושה – לא ללימוד ולא לתפילה. החלטתי לחפש עבודה, אבל עדיין הייתי בישיבה. בסופו של דבר הלכתי לישיבה אחרת, של חוזרים בתשובה. רציתי לעשות בירור עם עצמי".
איך הגיבו ההורים?
"בהתחלה הם לא הרשו לי. הם אפילו הגיבו ברע. אבל התחלתי כבר לריב עם ההורים על זה. הם ניסו לדבר עם סבא שלי שישכנע אותי ועם עוד אנשים, עד שבאיזשהו שלב הם הסכימו לזה. הם השלימו ואמרו, 'מה לעשות, זה מה יש. אלה החיים'. לא היו להם הרבה ברירות. אמרתי להם שזה או שאלך לישיבה שאני רוצה או שאשאר בבית".
"הבנתי שאין בצורת החיים הזאת היגיון"
ברסלר לא השאיר להוריו ברירה. אומנם הוא היה חרדי ירא שמיים לחלוטין, רחוק מאוד ממחשבות התפקרות בשלב הזה, אך הוא גם היה נחוש שלא להמשיך במסלול הקיצוני והסגור שהותווה לו עם לידתו. הצורך בשינוי התחיל לא כעניין אידיאולוגי במקרה שלו אלא נבע מסגנון החיים. בברירה שבין שליחה לישיבה "חלשה" יותר ובין השארת הילד בבית בחרו הוריו דווקא באפשרות הראשונה מחשש להתפקרות. למרבה האירוניה, דווקא ההחלטה הזו פתחה לפני נחום את המסלול שהוביל אותו לבסוף לחילוניות.
"לא היה שום פקפוק באמונה בהתחלה, ממש לא. זה הגיע מההבנה שהמקום הזה לא בשבילי, לא כך נכון לחיות", אומר נחום על עצמו. ועל הוריו הוא מוסיף: "הם לא חשבו שאצא בשאלה, אבל כן חשבו שלא אהיה יותר אברך, ומצידם גם זה די גרוע. אף אחד במשפחה, גם המורחבת, לא עובד. הם חששו שאצא לעבוד. הם ממש פחדו מזה".
איך דמיינת את החילוניות?
"חשבתי על זה, אבל לא יותר מדי. לא ידעתי בדיוק מה לחשוב ומה לא. חשבתי על זה במובן די חיובי. כאילו חילוני זה מישהו שהוא אותו דבר כמוני, רק לא שומר תורה ומצוות". ועל חייו כחרדי הוא מספר: "הבנתי שזה פשוט סתם, אין בצורת החיים הזו שום היגיון, שום תכלית. אני לא רוצה לחיות ככה. אורח החיים הזה אפשר לייחס אותו לזה שהתורה אומרת שיש 'עולם הבא', אז למה להתאמץ בעולם הזה. אבל יש הרבה דברים שהם באמת רק בשביל שיהיה קשה יותר לצאת בשאלה. אני מסתכל על העניין של האנגלית – למה בנות, שבין כה לא לומדות גמרא, לא יידעו אנגלית במקום ללמוד שיעורים סתם? למה במקום שעה של חוג ציור לא ללמד אנגלית?"
השאלות הללו לא התקבלו בעין יפה בסביבתו של נחום: "ודאי שמדברים על חילונים, ברמה הכי גרועה שיש. כשאבא שלי ראה חילוני הוא אמר לי 'זה כלב על שתיים'. להיות חילוני זה הדבר הכי גרוע בעולם. בהרבה מקרים אבא אמר לי על משהו שאסור, 'אתה לא עושה את זה, בגלל שזה משהו של חילונים'. למשל, ללכת לטייל סתם. אצלנו אין חופש בישיבה בקיץ, יש רק בפסח ובסוכות, חופש מוגבל מאוד. בזמן הפנוי בקיץ היינו הולכים רק לים, כאילו כי זה בריא. אבל טיולים 'סתם', למה לעשות את זה? יש כאלה שגם לים לא הולכים.
"כילד פחדתי מאוד מהעולם החילוני. דיברו איתנו על זה שתמיד יש גנבות ורציחות, אונס ודאי. החילונים הם אנשים שפלים. אין שפל יותר מלהיות חילוני. פחדתי נורא בהתחלה לצאת בשאלה. היה לי בראש, 'מה, כולם יגנבו לי?'"
"עניין גיוס החרדים מאוד מאוד עצבן אותי"
נחזור אל הרגע הדרמטי ביותר בחייו, המעבר לישיבה הגדולה. היה צורך בשינוי, בסטייה הקטנה הזו לכאורה, ממסלול של חיי סגפנות ובדלנות קיצוניים כדי להצית בו את כל הספקות לגבי עולם הדת. הסכר נפרץ והשיטפון שפרץ ממנו הלך והתגבר מאוד-מאוד מהר. ברסלר יצא לרעות בשדות זרים. "בהתחלה חשבתי שכל החרדים הם נורמליים ורק הקהילה שלי קיצונית. כשראיתי את כל החרדים והבנתי שכולם ככה, כמו שהם, הבנתי שזה לא מתאים לי והתחלתי לחשוב הלאה. עם הזמן הבנתי שזה גם לא מקום שאני רוצה להיות בו. אז כבר היה לי קשה מאוד להבין למה לעשות את זה. כאילו, אני מתפלל, אז למה אני מתפלל? אז גם התחילו שאלות של אמונה".
"גם עניין גיוס החרדים מאוד מאוד עצבן אותי", מוסיף ברסלר ומתייחס לנושא הבוער. "אני הייתי גם בעד שחרדים יתגייסו בשלב הזה. זה התחיל עוד בתוך העולם החרדי. הסתכלתי בעולם שלנו פנימה ואמרתי לעצמי, 'למה? למה להיות רע?' הסתכלתי על חרדים כמוני במבט של 'למה לגנוב מכל העולם ולא לתת לו?' הרי אפשר לשרת ביחידות חרדיות, אז למה שתהיה בעיה. אלה דברים שהעסיקו אותי עוד בישיבה. אז זה בעיקר היה היחס לחיילים. איך שהתייחסו אליהם וזרקו עליהם אבנים. כאילו מה? כי הם חיילים, כי הם משרתים אותך? הם שומרים עליך. זה עורר בי המון מחשבות. ואז התחלתי לחשוב: מה, כל החיים אהיה חרדי וכך אחיה?"
איך היה הקשר עם הוריך בתקופה הזו?
"קשר חזק מדי לא היה לי איתם. לא אהבתי להגיע לבית, כי הם הסתכלו עליי. בשלב הזה כבר עבדתי, הייתי הכבשה השחורה. הייתי מגיע פעם בחודשיים, רק בשבת, ומחכה שכבר תצא השבת כדי שאוכל ללכת. הם כן דיברו איתי, הם כן שמרו איתי על קשר, אבל במבט של 'אתה ילד מסכן'. אבא שלי היה אומר, 'למה לעבוד? תנסה ישיבות אחרות, תנסה ללמוד אחרת או דברים אחרים'. בהתחלה הוא הגיב לי מאוד ברע. הייתי מתווכח איתו הרבה בשאלות של קיצוניות".
תכניס אותנו לוויכוח.
"האם צריך, לדוגמה, להצביע בבחירות? כמה צריך להתרחק מהמדינה? אני אמרתי לאבא שלי שאפשר להיות יותר מתון, באתי אליו בקטע של 'תהיה נורמלי יותר, תהיה יותר סבבה'. גם בקטע של הלבוש. לפעמים הייתי מגיע הביתה בלי כובע וחליפה, והוא היה צועק עליי, והייתי מתווכח בחזרה. מה זה, סוף העולם? צריך להיות הכי-הכי שחור שיש? והוא היה צוחק עליי, 'כשתגדל תבין, אתה עוד ילד קטן'".
הם הבינו שאתה הולך בכיוון של יציאה בשאלה?
"הם לא הבינו. והם היו בהלם בהתחלה. הם חשבו שאני לא יכול להיות יותר פתוח, שאולי אני רק רוצה להיות יותר דתי ולא חרדי. לא רציתי לנתק את הקשר, אז כן, ניסיתי למכור להם שזה באמת הולך לכיוון הזה. הם חשבו שאולי זה יעבור לי. הם מאוד היו תמימים ביחס אליי. וכשזה קרה הם היו בטוחים שהלל (עמותה ליוצאים בשאלה) חטפו אותי ושכנעו אותי לצאת בשאלה. סיפרו לי שכך הוא אמר לכל השכנים. ביידיש זה נשמע יותר טוב".
"אצל החרדים מדברים על הלל כמו על כת"
מרגע שהלכה והתעמקה ההבנה שהחרדיות לא יכולה להכיל אותו, גם בגרסתה המתונה יותר, החלו החטאים הקטנים. בחסות המרחק מהבית והמשפחה הדבקה באדיקותה נחום נכנס אל שלב ההתפקרות. "בשלב הזה הייתה הפעם הראשונה שעישנתי בשבת. ביער. הלכתי ליער אל מחבוא שלי שם ועישנתי. ואז היו עוד דברים – הפסקתי להתפלל, הפסקתי להניח תפילין מדי פעם. כבר לא האמנתי בזה. זה הלך והתפתח ואז החלטתי שאבדוק את זה. הלכתי ללמוד בישיבה של חוזרים בתשובה, ואז הגעתי למסקנה שזה שום דבר. החלטתי שזהו, אני יוצא בשאלה".
ואז, כאמור, הגיע 7 באוקטובר ואיתו באה ההחלטה הסופית. אבל ברסלר עדיין המתין עוד כמה חודשים, ובהם "כבר הייתי לגמרי בסתר. כבר ממש לא שמרתי כלום, אבל איכשהו החזקתי אורח חיים חרדי. מאוד התלבטתי אם לחכות וכמה זמן. באיזשהו שלב כשהייתי בבית של ההורים שלי בשבת פשוט התפוצצתי. לא יכולתי יותר להמשיך להיות אנוס. הייתי כל כך, עצבני שהלכתי שעה וחצי ליער כדי לעשן. בער לי לחלל שבת. וכשחזרתי, כבר באותה שבת, שלחתי מייל לקו הפתוח של הלל, מחדר השירותים של ההורים שלי".
בזכות חבר שגם בו קיננו מחשבות התפקרות גילה ברסלר את עמותת הלל. בסתר הוא קנה טלפון חכם והחל לגשש את דרכו החוצה. אז גם התמודד עם שטיפת המוח. "אצל החרדים מדברים על הלל כמו על איזו כת, שזה מקום שאתה נכנס אליו ולא יוצא לעולם. גם אמרו לי למשל שאני צריך להתחייב מול הלל על מיליון שקל ושאם אני חוזר בתשובה אני צריך להחזיר, ומלבישים על זה כל מיני דברים.
"הגעתי לפה בפעם הראשונה בשחור ולבן. רק פה החלפתי בגדים. וזה מה שהיה לי הכי דחוף זה, כי רציתי להתנתק מהמראה החרדי. פחדתי מאיך שאני נראה", נזכר ברסלר ברגע שממנו אין עוד דרך חזרה. מאז פברואר הוא מתגורר עם קבוצה של יוצאים בשאלה, כולם בערך בני גילו, בדירה במקום חסוי במרכז הארץ המוחזקת בידי הלל. "עוד אלפי צעירות וצעירים רוצים לצאת מהחברה החרדית וחוששים מהמחיר הכבד שתגבה מהם החברה", אומר יאיר הס, מנכ"ל הלל. "הציבור הישראלי חייב להתעורר ולעשות הכול כדי לסייע למי שרוצה לצאת משם'".
אבא של נחום עדיין שומר על קשר טלפוני איתו לעיתים רחוקות יחסית, אולי כי עוד נשארה בו תקווה, כך מעריך ברסלר. לפגוש אותו הוא לא מוכן, ואימו ניתקה ממנו מגע. בינתיים, בחודשים ספורים, הספיק נחום הרבה: את עיקר הזמן הוא מקדיש לעבודתו הזמנית במסעדה, ומהכסף הראשון שהרוויח בזכות עצמו מימן ניתוח לייזר, בניסיון להתרחק כמה שיותר מהעולם ההוא ("כי משקפיים זה נורא חרדי", לדבריו). חלק ניכר מהזמן הוא מקצה ללימודי אנגלית ומתמטיקה. וגם נהיגה הוא כבר התחיל ללמוד, וכבר הספיק להיכשל בטסט הראשון.
אך מעבר למסגרת וסיוע פורמליים, עם צוות צמוד שאף מתגורר בחלקו בדירת המקלט, בהלל מספרים שברסלר הוא אחד הסיפורים היותר מובהקים שנתקלו בהם בשנים האחרונות – יציאה קלסית בשאלה – מעבר מוחלט מעולם מסוגר ומתבודד אל חיים חדשים. באחד הימים הראשונים, מספרים בעמותה, קפץ אחד המתנדבים עם ברסלר לקניון סמוך לקנות בגדים חדשים. הוא ניגש בכלל למחלקת הנשים, כי גם לרעיון שגם נשים לובשות מכנסיים נדרשת הסתגלות.
"לטיפול בצעירים וצעירות יוצאי החברה החרדית חסרי עורף משפחתי יש חשיבות רבה במשרד הרווחה והביטחון החברתי", אומר דורון כהן, מנהל השירות החוץ-ביתי במנהל של"ם (שיקום, ליווי ומניעה) במשרד. "הוא מתבצע בתקופת המעבר שבין עזיבת החברה החרדית ובין ההסתגלות ותחילת ההשתלבות בחברה הכללית. זאת בין השאר בדירות המעבר של המשרד המופעלות בידי הלל".
"מי שחרדי-חרדי לא יתגייס, ולא יעזור כלום"
אף שהתנתק מהעולם הבריסקרי כבר לפני שלוש שנים, גם המעבר אל העברית מהיידיש נטולת המגדרים לא היה חלק. "עד היום אני עדיין פונה לפעמים לבנות בלשון זכר", מספר ברסלר ומוסיף: "להיות בלי מסגרת – זה סוג של פחד. אלה פשוט הדברים הכי בסיסיים, אתה חושב על זה ומגלה שאתה לא יודע מה לעשות. כמו איך לחפש עבודה. ואז גילו לי שיש פייסבוק, ואפשר לחפש עבודה שם".
חצי השנה שלו בדירה של הלל עומדת להגיע לסיומה בעוד שבועות ספורים, והוא עתיד לעבור למכינה קדם-צבאית, שבה גם יתגורר עד שיתגייס בראשית השנה הבאה. תקופת הכניסה הסוערת הזו אל העולם החילוני חסתה, איך לא, בצילה של המלחמה. באופן טבעי היא גם הושפעה ממנה. כך היה לפני חודשים ספורים, כשבמהלך שיעור אנגלית אישי עם אחת המתנדבות הגיעה הבשורה המרה. "הייתי איתה במחשב ולמדנו אנגלית. היא קיבלה טלפון שהאחיין שלה נפל בעזה והתחילה לבכות", הוא נזכר. "זה היה ביום השואה. היא כמעט התמוטטה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על מישהו שנפל".
ברסלר מספר שהושפע במיוחד משני מתנדבים נוספים, יוצאים בשאלה בעצמם – האחד יוצא דובדבן והאחר יוצא מגלן – השניים היו יוצאים ובאים מהדירה היישר משירות המילואים בעזה. סיפורים על חברים שנפלו בקרב עלו לעיתים קרובות, והיוצאים הצעירים בשאלה – שעד לאחרונה עוד היו חרדים גמורים – ספגו את חוויית האבל הישראלית ממקור ראשון. גם המדים והנשק עשו את שלהם. המתנדב המגלניסט, מתברר, השפיע במיוחד, וכעת ברסלר סימן את מגלן כיעד שלו.
"מי שחרדי-חרדי לא יתגייס, ולא יעזור כלום. כמה שתנסה לגייס אותו, זה לא ילך", קובע ברסלר, בתקופה שבה עבר לראשונה ביטול הפטור מגיוס חרדים לצעדים מעשיים ונשלחו צווי הגיוס הראשונים. אך כמי שבעצמו היה לאחרונה בצו ראשון, הוא אופטימי למדי: "הרבה נושרים, אלו שלא בדיוק לומדים, כמו שאני הייתי – ויש המון כאלה – הם ממש ישמחו להיות בצבא. אני הייתי שמח לשרת, גם בתור חרדי. ויש לי עוד הרבה חברים שעבדו איתי, היו שם הרבה בחורי ישיבות, והם היו שמחים. הם פשוט לא מעיזים, בגלל ההורים שלהם. ברגע שזו חובה ואנשים יעשו את זה בגלל שזו חובה, יהיו עוד אנשים שיעשו את זה, ואחריהם עוד אנשים יעשו את זה, וכן הלאה. וחוץ מזה, אתה לא רוצה לשרת? אל תשרת, אבל אתה לא אמור לקבל תקציבים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv