זה קרה ביום שישי אחד: שלוש נשים נכנסו לבית הכנסת אהל משה בהרצליה כדי לפזר בו כרוזים המיועדים בעיקר למתפלל אחד יחיד ומיוחד במניין המתפללים – יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חה"כ יולי אדלשטיין. שלושתן נעצרו והובאו לתחנת המשטרה המקומית, באופן שעורר הדים גם הרחק-הרחק מהפסטורליה של הרצליה פיתוח. אפילו מפכ"ל המשטרה ביקש לבדוק את כשירות העניין – ולכן היה צפוי שבשבת שלאחר מכן יגדל העניין בנעשה במקום.
אותם 20 פעילים נחושים, תושבי האזור המקפידים להגיע מדי בוקר שבת, התייצבו גם הפעם. אך בלט בהם אורח אחד, שגרתי פחות, שבשלב מסוים יצא מבית הכנסת, וכיפה לראשו, ונשא דברים לפני הנוכחים: "משפחות חטופים ונעדרים נחשבות בישראל לסוסים", קבע בדבריו. "אם אתה עושה את מה שהמערכת אומרת לך, אתה סוס אציל, אם אתה לא עושה כך – אתה סוס פרא. אנא תפעלו לפי צו מצפונכם".
את קריאת הכיוון הזו למחאה למען החטופים העניק לא אחר מחן ארד. כנראה אין ותיק או מנוסה ממנו – הוא אחיו הצעיר של נווט הקרב הנעדר רון ארד, קצין צה"ל שנשבה על אדמת לבנון. מאז אותו יום ארור כבר עברו יותר מ-38 שנים. את קריאת התיגר החדשה של ארד אפשר לפרש גם כביקורת עצמית, או כחרטה על התנהלותה של משפחתו שלו, שנודעה בהתנהלותה הממלכתית מאוד מול ממשלות ישראל מ-1986 ועד היום.
"זה פשוט מוציא אותי מדעתי"
בפעם הראשונה שארד מתראיין כך מאז 7 באוקטובר 2023 הוא מאשר ל-N12 את החרטה שבדבריו. "האמונה שלך במערכת, בייחוד במשפחה שמשרתת בכוחות הביטחון, ברורה לחלוטין. וגם ברור עכשיו שאנחנו מתחרטים, אבל זו חוכמת הבדיעבד, אתה יודע. וחוכמת הבדיעבד תמיד חזקה מכל דבר".
החרטה הזאת מורגשת ביתר שאת יותר מאז 7 באוקטובר?
"כל מקרה מקרה לגופו, ואני לא בא כרגע כמומחה לענייני השבויים והנעדרים כדי להגיד מה נכון או לא נכון. אני איש פשוט מאוד, אני רק רואה את התהליך ויכול להגיד, 'שמעו, זה מה שהעבירו אותי', ומזה יסיק כל אדם את הלקחים. אין פה איך להיתמם. מ-7 באוקטובר התחיל תהליך של רגרסיה בהתייחסות לאנשים האלה – פתאום הם נטל ומעמסה על המערכת. כאילו הם מפריעים לה לחיות".
"אני לא בא ונותן ציונים לממשלה או לאופוזיציה", מדגיש ארד, וברקע נשמעים קולות המחאה נגד אדלשטיין. "אני מסתכל על 120 חברי הכנסת ונחרד מהעובדה שאנשים סמכו על המדינה ולקחו להם את הבעל, את האישה, את הילדים, את בן הזוג – והתחושה שמתקבלת היא שהם כאילו 'קפלניסטים' או אני לא יודע מה, וכך גם כל מי שבא לתמוך במשפחות האלה. וזה פשוט מוציא אותי מדעתי. אנחנו לא יכולים להתעלם מזה. פתאום כל מי שתומך בחבר'ה האלה הוא 'עושה יוגה ושותה בירה', אם לצטט את דברי אדלשטיין".
"לא תגיעו – לא תקבלו את מכתבי רון"
גם אתם בנקודה מסוימת נהפכתם למעמסה?
"בוודאי. אפילו אתן לך את הנקודה שבה זה קרה. באחד המקרים שהחליטו בהם שרון לא יהיה בעסקה של החזרת שבויים, הודיעו לנו שהגיעו מכתבים מרון ואמרו שאנחנו מתבקשים לבוא לקריה לקחת אותם. כשביקשנו שיביאו אותם אלינו, האיש שניהל אז את עניין השבויים והנעדרים אמר, 'אם לא תגיעו אליי לקבל אותם אצלי במשרד, לא תקבלו את המכתבים'. בתהליך הזה היו שותפים רבים, כמות ה'פלאפלים' שהיו מודעים להתנהלות הזאת הייתה אין-סופית. כל אחד טמן את ראשו בחול. וזו לא ממשלה של ימין, לא ממשלה של שמאל, אני יודע לזהות מה קורה במערכת כאשר היא מרגישה שלא בנוח, אם זה כי מפעילים עליה לחץ, ואילו כוחות היא יכולה להפעיל עליהם".
זיהית את הנקודה הזו של הפיכה לנטל גם אצל המשפחות של חטופי 7 באוקטובר?
"אין לי נקודת זמן ספציפית. אני רק יכול לומר שכשאני הלכתי לתמוך בימי שבת במשפחות, ויעידו על כך אנשים שמעולם לא פגשתי קודם לכן, עמדתי כאחד האדם בחוץ, בשקט, והקשבתי. אני חוזר מההפגנה ופתאום מוצא חבורה של ילדים בני 12 ואיש מבוגר לידם שצועק על המשפחות. אני אומר לעצמי: השם ישמור, מה קורה פה? זו הדרך של אנשים היום לעשות דה-לגיטימציה למשפחות המופלאות האלה?"
ארד עצמו מעיד כי עד כה, במשך כל השנה נמנע מכל התייחסות פומבית למצב, וּודאי שגם מהשתתפות פעילה במחאה כלשהי. מה שהוציאה את ארד, תושב רמת גן, בבוקר אותה שבת אל בית הכנסת בהרצליה ובהמשך אותו ערב גם אל ההפגנה השבועית של משפחות החטופים ברחוב בגין, היא תקרית הכרוזים המפורסמת שבוע קודם לכן: אחת משלוש העצורות באותו אירוע היא ידידת המשפחה. העובדה הזו, הוא אומר, הוציאה אותו מכליו, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל.
"פשוט הייתי מזועזע. בכל השנים, כל מה שהייתי עסוק בו זה להיכנס לאנונימיות שלי, להשתבלל ולא לעשות. אבל לראות איש חוק שלוקח את החוק לידיים ואוזק שלוש גברות למשך שמונה שעות וחצי בתואנות שווא, פשוט בא לי להקיא. הבנתי שהכיוון שהמדינה הזאת הולכת אליו רע מאוד".
"מתנהלת מלחמה נגד המשפחות האלו"
"לנו עשו את הקטע ש'הרגו' את רון בנחמדות. ואני פה יושב ואומר שאני לא רוצה לתת לזה לקרות עוד פעם", מוסיף ארד בכאב. "בחיי אני משתדל להיות אדם פרטי. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אתה הולך ברחוב וכולם מצביעים עליך, כל מה אתה רוצה זה לחזור להיות אנונימי. עכשיו הרגשתי שכאזרח במדינה הזאת יש שלב שבו אתה צריך לקום ולהגיד את הדברים. אני לא מימין, אני לא משמאל, אני לא משום דבר. אני אזרח מודאג שרואה את הצונמי נופל עלינו".
"יש פה תהליך", מוסיף ארד. "תראה מה אדלשטיין אמר עכשיו על שלוש פנסיונריות שרדפו אחריו עם פלאיירים, ומה בסך הכול היה בפליירים האלה? תמונה של בני משפחת ביבס ותמונה של בחורות פצועות בשבי. ומכאן ואילך מרימים לי פה משטרה שלמה וכל אחד משקר לאחר. אתה רואה פה איזה משולש קדוש: בית הכנסת אומר 'זה לא אני, זו המשטרה', המשטרה אומרת 'אני קיבלתי תלונה' ואדלשטיין אומר 'אני תומך בכולם'".
"על מה? לקחו נשים ועצרו אותן שמונה שעות וחצי, אזוקות בידיים ורגליים. ושוב אני שואל: על מה? על פלאייר בבית כנסת שפתוח? אז אתה לא מבין שמתנהלת פה איזושהי מלחמה נגד המשפחות האלו? לי ברור שכן. אני חייב להגיד לך, כשאני בשבת פגשתי את אדלשטיין בבית הכנסת ולחצתי לו את היד, אמרתי לו רק מילה אחת: די". מאז שיחתנו התברר כי שני קציני משטרה נחקרו במח"ש. החשד: במעצר שלוש הנשים, הקצינים – בדרגות סגן-ניצב ורב-פקד – השתמשו לרעה בכוח המשרה והפרו אמונים.
על אף המחאה והפגישה עם אדלשטיין, ארד אינו משוכנע כלל שימשיך מעתה להתייצב פומבית לימין המוחים. "יש פה איזה התעסקות, כאילו 101 המשפחות האלה של השבויים הן אוסף של מטומטמים. אבל כשהם רואים אוסף של אנשים שעסוקים – בוא נחשוב רק על התקופה האחרונה – בשינוי שיטת המשפט, במינוי מקורבים או בכסף שישראל מעבירה לאומן בשביל המטיילים, אז תגיד, אנחנו במלחמה? האנשים האלה (בני משפחות החטופים – י"כ) רואים שהפוקוס של הפוליטיקאים לא עליהם. אז מה מצפים שהם יעשו, שיישבו וימחאו כפיים?"
"מישהו פה עסוק בלפרק אותנו"
יש תחושה לפעמים שאתכם, את משפחות החטופים והנעדרים, נוח בשלב מסוים להפוך לסמל: להזמין לאירועים, לתת הרבה כבוד, אבל להשאיר אתכם רק כסמל.
"להיות סמל זה הדבר הכי נורא שאתה יכול להיות. בסיכומו של דבר אתה זה שקם בבוקר לבד, מסתכל בראי וחושב ברטרוספקט – מה עשיתי, איפה תרמתי ואיפה פישלתי? אז להיות סמל זה יפה כשהוא מבריק על דש הבגד, לא כשהוא יושב עליך, על המצפון היום-יומי שלך. ייתכן מאוד שגם את המשפחות האלו הופכים עכשיו לסמל. אבל אתה יודע מה, מצבן קשה משלי. כי אותן הפכו עכשיו לזבל, לא לסמל. הופכים אותן לחיצוניות. כאילו זה לא מקרה שצריך להיות בראש מעייניו של כל אחד. לכן אמרתי את מה שאמרתי בשבת – מי שיש לו ביקורת על המשפחות האלה שיבוא ויעמוד בנעליהן. העטיפה והדיבור על 'כולנו' ושוב פעם 'כולנו' – אי אפשר לבוא רק עם מילים".
גם כששוכחים אותך וגם כשכבר הפכת לסמל, מה המקור שאפשר לשאוב ממנו תקווה?
"רק האחיזה המשותפת ביחד, בלי כל האמירות של, איך קוראים לו, הבחור עם הרולקס (השר דודי אמסלם – י"כ) וכל החבר'ה האלה שכל הזמן עסוקים בדברים האלה. רק ה'ביחד'. רק ההגדרה שכולנו אחים ומתאחדים. ושוב אני אומר – כולם יודעים שהאויב בעזה, האויב לא פה, אבל כולם יודעים שמישהו פה עסוק בלפרק אותנו, אין לי מילה אחרת".
עד עכשיו לא הזדמן לארד לפגוש מישהו ממשפחות החטופים. באותה השבת, אחרי הפגישה עם אדלשטיין במחאה, הוא הגיע לראשונה להפגנה השבועית של מטה המשפחות בדרך בגין בתל אביב, סמוך לשער הכניסה לקריה. בתום ההפגנה הגיע אל מאחורי הקלעים של הבמה כדי לומר שלום לנוכחים. שם פגש את עינב צנגאוקר, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, והיא למעשה הראשונה מבנות ובני המשפחות שהזדמן לו לפגוש.
"אמרתי לה שאני איתה ואמרתי שכל מה שהיא עושה – שלא תהסס, ושתעשה כל מה שהיא יכולה. אמרתי שכל מה שהיא עושה – היא עושה נכון. אני במקומה מסתכל על עצמי בכל יום ושואל את עצמי איפה טעיתי ולמה לא נלחמתי כמותה על רון. היא תמיד תוכל לומר לעצמה, 'נלחמתי בכל דרך אפשרית'".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv