"בסוף אנחנו מתגייסים ילדים", מזכיר עומר בן אלחנן בן ה-19 מתל אביב את מה שאמור להיות מובן מאליו. "עדיין אני מרגיש קצת ילד". בעוד כשבועיים הוא אמור להתגייס, אם כי הוא היה יכול למצוא את עצמו על מדים כבר במרץ. "לא תיארתי לעצמי בשום צורה שהיא שזו תהיה הסיטואציה שלתוכה אתגייס", הוא מודה – וסופה של המלחמה על שלל גזרותיה לא נראה באופק.
נראה שבתולדות גיוס החובה לא היו, אולי גם לא יהיו, מחזורי גיוס כמו אלו שצעדו אל הבקו"ם בשנה החולפת. הביטוי "עד מתי ספטמבר 24'" מעולם לא היה רלוונטי יותר. אבל זה לא רק משך השירות – שלראשונה לאחר שנים רבות נמצא במגמת הארכה ולא קיצור – שעומד על הפרק. השירות הצבאי, וכעת זה כבר ברור לכול, לא ייראה בשנים הקרובות כפי שהכרנו אותנו לאורך עידנים. מבנהו ואופיו ישתנו עם התמשכות המלחמה וההתגברות וההשתכללות של האיומים על ישראל. כיצד בדיוק? אין איש יודע בדיוק.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מי שנאלצים לספוג את שלל השינויים שחלים כעת במבנה השירות הצבאי הם כמובן המתגייסים עצמם, בני 18 ו-19 שמתחילים את דרכם בצבא ששונה מהותית מזה שהתגייסו אליו אלו המבוגרים מהם רק בשנה אחת, וכמובן גם הוריהם. אלה גם אלה פוסעים כעת אל הלא נודע. באלפי משפחות ישראליות שבהן יש מתגייס או מתגייסת טריים מנסים עד כמה שאפשר לפזר את הערפל, להבין איך ממשיכים מכאן – וכדרכם של ישראלים, לעיתים גם להתווכח לקראת הבאות. שלוש משפחות הסכימו לשתף אותנו בשיחות הסלון שלהן, בחששות, בתחושות ובתקווה.
משפחת בן אלחנן: "היינו בסערת רגשות"
"רק לפני שנה סיימתי את הלימודים שלי בבית הספר התיכון והייתי מדריך בבני עקיבא – והינה אני קופץ מאירוע אחד מאוד מאוד מתוק ועדין לאירוע הכרחי וחשוב, וקשה מאוד וגם כוחני. אבל בשנה הזו, בעיקר בצל המלחמה, הכול חודד", משתף עומר בתחושותיו. "כל התפיסות משתנות ומתחלפות. היום אני מבין טוב יותר על מה אני צריך להילחם ועל מה אני צפוי למסור לפחות שבע שנים מהחיים שלי. אני נלחם על שלום העם והאזרחים ועל שלום המדינה היהודית והדמוקרטית שבנינו כאן".
אם עומר היה מתגייס בחודש מרץ, הוא היה אמור להיות שריונר. בשל מצוקת כוח האדם שנוצרה במלחמה פנו שלטונות צה"ל אל כוח האדם הזמין ביותר שעמד לרשותם – חניכי המכינות הקדם-צבאיות. כחניך כזה בעצמו נכלל בתחילה גם בן אלחנן במתגייסים, אלא שאז מוין למסלול "ארז" המיוחד שחנך צה"ל רק לפני שנה: מסלול ארוך ויוקרתי שמכשיר את דור הקצינים הבא וכולל קורס קצינים, שאליו מחויב המגויס מראש, בהתחייבות לשנות קבע רבות. כך נדחה שוב גיוסו של בן אלחנן אל מועדו המקורי, שהולך ומתקרב.
"העניין של עזה באמת היה מפתיע. אבל אבא שלי עוסק שנים ארוכות בביטחון המדינה ועושה הרבה מילואים. דווקא לאירוע הלבנוני הוא כן הכין אותי הרבה מאוד זמן", מספר בן אלחנן – ומצהיר: "המלחמה היא גם קריאת השכמה וגם סטירת לחי, שאני מקווה שכולם קיבלו אותה. קצת התבלבלנו במעשים שלנו, מכל כיוון. הרגשנו שאנחנו יכולים להעמיד את המקום הזה בסיכון רב מדי. ואני מדבר על כל האומה הזו באופן הכי רוחבי שיש, על כל מיליוני האזרחים שלה".
וכיצד מרגישים הוריו של הוגה הדעות הצעיר? קודם כול מפלס הפחד, כך מתברר, לא כה גבוה – לפחות לפי אביה, אביו של עומר. "למרות המצב במדינה ולמרות המלחמה הוא בחר ללכת למקום משמעותי מאוד. אין בי פחד, בעיקר גאווה", אומר האב, בעצמו קצין במילואים. "אני מאז 7 באוקטובר מגויס, ולצערי ראיתי וחוויתי. וגם נהרגו לי חיילים. אבל המוות שלהם לא תורגם אצלי לפחד על עומר. לשניים משלושת החיילים שנהרגו לי קוראים עומר, וזה עשה לי חיבור מאוד מוזר, אבל זה לא נהפך לפחד כי הוא עוד לא התגייס וגם כי עוד יש לו מסלול הכשרה ארוך".
"היינו בסערת רגשות גדולה סביב הדבר הזה", מעידה האם ענת. "כי זו לא הייתה התוכנית. אבל גם כי באפריל הימים היו חשוכים עוד יותר, ריחפה עוד איזו עננה. אני זוכרת שהיה שוב דיבור על עוד מתקפה איראנית ואני הייתי מבועתת. במובנים מסוימים התוכנית הזו, ארז, קצת מניחה את החששות בצד. כי יש תהליך הכשרה, ואתה אומר 'או-קיי, אולי יעבור קצת זמן ומשהו ייראה פה אחרת'. אז הפחד היום הוא קצת על מצב הולד, אבל התחושה הכללית היא של בעתה, ייאוש או חוסר אונים. עוד לא החלטתי".
והאם מבקשת להוסיף: "המחשבה היא שבאמת הולכים לשרת תחת שלטון שאנחנו רואים בו את האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל. זו תחושה מאוד מאוד קשה. כאזרחית וכאימא זו תחושה בלתי נסבלת, פשוט בלתי נסבלת. אין לי שום אמון בהנהגה. אפס". אביה מאזין לדברים ומעוות את פניו.
"אני גם מפקד. אין בך אמון בי, ענתי?" נזעק האב.
"האמת, לא כל כך".
"לא כל כך?!" מתפלא אביה.
"אני חושבת שיש משהו בעייתי באופן שבו אתה מתבונן על הדברים", מסבירה לו ענת. "אמרתי לך את זה. אתה מתבונן בצבא כאילו הוא חזות הכול, אבל הצבא הוא הכלי ולא המטרה. אני חוששת. כן, אני חוששת גם משיקול הדעת של המפקדים. לא, אני לא מדברת איתך על הפרקטיקה של הקרב. אני חושבת על רוח הדברים, על לאן מכוונים את הספינה הזאת ומה העמדה שלכם כאנשי צבא. האם אתם נשארים בד' אמותיכם או שאתם מבינים שהאחריות היא הרבה יותר רחבה מזה?"
"אתם עסוקים מאוד בפרקטיקה של הקרב, של האסטרטגיה, ולא מרימים מבט לראות היכן אנחנו נמצאים ולאן הגענו. אם נמצאים עכשיו בצירים שכבר פתחו אותם וכבר היו בהם, ואנשים נהרגים שם עכשיו לחינם ואתם לא לוקחים את הכוח שלכם ועושים איתו משהו אחר, אז אני חושבת שאנחנו בבעיה. כן. אנשי צבא יכולים הרבה מאוד אם רק ייצאו מהתחת של עצמם ומתוך התפקיד המאוד מאוד קונקרטי".
ומה על הבן, עומר? הוא כמובן די נבוך מהוויכוח המחויך-למרות-הכול שהתגלע בין הוריו. "זה בסדר, אני כבר רגיל. אפשר להתייחס לזה בקטע של 'ההורים שלי שולחים אותי לצבא'. אבל אני בן 19. אני כבר שנה בגיר. הבחירה שלי הייתה חד-משמעית ללכת לצבא על אף חוסר האמון המוחלט שיש לי בדרג המדיני שכרגע מנהל את המדינה הזו. אני כן יודע שעל מפקדי צה"ל אפשר לסמוך".
"מבחינת הכישלון של 7 באוקטובר, השיעור הראשון שאתה לומד בבה"ד 1 הוא אחריות", מסיים אביה בן אלחנן. "ופה יש לי ביקורת קשה על האנשים שעדיין נשארו בתפקיד שלהם. הם מעולים, באמת מעולים, אבל אחרי כל כך הרבה זמן אני מצפה לראות את הדברים אחרת. בסוף אלו אנשים מקצועיים. אני חושב שיש תפיסות בצבא שצריכות להשתנות מהקצה ומהיסוד, ויש כל מיני תרבויות בתוך הצבא שצריך לעקור אותן – מהיכולת של פקוד להעביר ביקורת למפקד שלו ועד כל מיני תפיסות הפעלה צבאיות".
משפחת קנר: "הפחד המיידי – עזה"
כמו עומר בן אלחנן, גם עילי קנר מהמושב בורגתה עומד להתגייס עוד שבועיים לתוכנית ארז. גם במקרה של המשפחה הזו האב הוא קצין מילואים. אומנם הוא נמצא כעת בעזה, אבל קרן, אימו של עילי, נזכרת בשיחה ישנה של האב ובנו. "בגיל 12–13 היה שלב שעילי אמר לאבא שלו, 'אני בחיים לא אהיה קרבי'. אבא שלו היה אז מ"פ בצנחנים והיום הוא כבר מג"ד, אז הוא היה צוחק עליו. אבל אז הגיע התיכון ועשה לו פליפ".
הפליפ אומנם הצליח מעל למצופה ורמת ה"רעל" בבית המשפחה בבורגתה, כך נדמה, גבוהה למדי. "רובם היו בהתחלה נורא מורעלים", הוא אומר על חבריו, שרובם ככולם כבר התגייסו. "אבל אחרי שלושה-ארבעה חודשים שהם נכנסים ויוצאים מעזה, הם שחוקים, אין להם כוח. הם מחפשים את השגרה, בסופו של דבר הם לא חוו שגרה בכלל. זה קשה וזה שוחק, אבל מצד שני יש לי חברים שעדיין בהכשרות ונכנסו לעזה לשבוע פה ולשבועיים שם, והם נהנים. הם חוצים את גבול היכולת שלהם. הם עושים דברים שלא חשבו שהם יהיו מסוגלים להם בשלב הזה. מוזר להגיד את זה, אבל מבחינתם זו חוויה".
"הפחד המיידי הוא מכניסה לעזה", אומרת האם קרן. "יש ילדים של חברים שהיו ושנמצאים. הם חוזרים אחרים. זו לחימה קשה, המטרה לא כל כך ברורה. זה קצת כמו דשדוש, קצת מפחיד אותי שהוא יהיה שם. אני מניחה שיהיו הרבה דברים שישתנו, בנהלים ובשרשראות הפיקוד, בכל הדברים הצבאיים. מצד שני, בתור אחת שהייתה קצינה בצבא ובן הזוג שלה עדיין קצין במילואים, ברור לנו שצבא הוא דבר לא פשוט גם ככה. אותי זה מאוד מאוד מפחיד, מאוד מטריד אותי".
"הפחדים שלה לגיטימיים", משיב הבן. "אבל מצד שני יהיו לי המון זמן והכשרה כדי להבין באמת מה קורה ומה אני הולך לעשות. יהיו שלבים בהכשרה שאנחנו אמורים להשתתף בהם בלחימה, אבל זו לא לחימה עצימה. מצד שני, המחזור שמעליי עכשיו בקורס מ"כים – גם הם לא יודעים כלום. אין מישהו שחווה את זה, מישהו שהגיע רחוק במסלול ושיודע באמת מה עושים".
"כשהציגו לי את המסלול בכיתה י"ב, זה היה עניין של 'אתם תעשו קצת מעצרים פה, תהיו איזה שבוע באבטחה שם ותתפסו קו כאן לאיזה שבועיים'. תוך כדי תנועה זה השתנה, כי עכשיו יכול להיות שיכניסו אותנו לעזה, או לחלופין יכניסו אותנו למקום אחר. הרמה של הפעילות נורא יכולה להשתנות. המבנה של המסלול עצמו לא השתנה, אבל בסופו של דבר גם המקומות שאנחנו יכולים להשתבץ אליהם עשויים להשתנות בגלל בעיות של הצבא. יש באמת מחסור של קצינים לוחמים בהרבה מקומות. בהתחלה השיבוץ שלנו היה לחטיבות חי"ר, ואולי מי שרוצה גם יכול להיות בשריון. עכשיו מדברים על שיבוץ בכל הגדודים המתמרנים, פורסים את זה בצורה רחבה יותר כי נוצר צורך".
משפט אחד שבצה"ל תמיד אוהבים להציג לראווה נטבע בפיו של דוד בן-גוריון בנאום הפרישה שלו מתפקידו כראש הממשלה, ב-1963: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". האם גם ב-2024 חשה כך האם העברייה קרן הלפרן-קנר?
"ממש לא. ובטח שלא", היא מבהירה. "האכזבה היא נוראה, בעיקר מההנהגה הפוליטית. המילה שהשתמשנו בה לפני 7 באוקטובר, והיא כאילו נשמעת שחוקה, 'בושה' – זה מה שאני מרגישה כלפי כל מה שקורה פה. בהנהגה הצבאית אני חושבת שחלק מהמפקדים מבינים את מה שקרה, או מנסים ומשנים את דרכם, או שהם פשוט הרבה יותר צנועים. אבל הצבא הזה צריך לעבור שינוי, זה ברור. מהדברים שאני קוראת וממה שאני חווה מאנשים סביבי, שיש להם נגיעה בצבא, עולה שהצבא שלנו הפך למאוד אליטיסטי, בטוח בעצמו מאוד, מסתמך על טכנולוגיה. נוצר פער בין הפנטזיה של הדיגיטל והטכנולוגיה למציאות. ובמציאות אנחנו נלחמים באנשים שעלו עם דחפור על גדר".
מתגנבים בראש ספקות בקשר לגיוס של עילי?
"ברור. אם הייתי יכולה, הייתי שוברת לו שתי רגליים ומבריחה אותו לחו"ל. אני יודעת שזה לא ריאלי", עונה קרן בישירות. עילי לידה, יושב ומסמיק מבושה.
האם הוא חושש שבעקבות המלחמה תיפגע ההכשרה שלו? "להפך", טוען עילי. "דיברו איתנו על זה הרבה. וכמה שדיברו על קיצור ההכשרות ושצריך לוחמים – בסופו של דבר לא קיצרו כמעט לאף אחד את טירונות וגם לא קיצרו את האימון המתקדם. נכון שהכניסו אנשים אחרי טירונות 05 ודחו להם את האימון המתקדם, אבל הכניסו אותם בתור לוחמים עורפיים, שהם מוכשרים קצת פחות. חברים שלי שנכנסו לעזה אחרי שסיימו רק רובאי 07 נכנסו בתור גדוד חי"ר ולא בתור יחידה מובחרת מסוימת, אז מזה אני לא חושש. מצד שני, גם כל המפקדים שלנו, כל הקצינים והמ"כים – כולם חוו קרב ולחימה, ויש לזה המון ערך. יש המון לקחים וניסיון שנקבל מהמפקדים שלנו. יש לזה יותר ערך בהשוואה ללוחם שהתגייס ארבעה-חמישה מחזורים אחורה, והמפקדים שלו לא ראו לחימה".
ועם זאת, מוסיף עילי, הארכת השירות לשלוש שנים לפחות היא "מכה מתחת לחגורה – אבל זה גם תיקון למשהו שאולי לא היו צריכים לעשות מראש. במשך שנים הפכו את הצבא מגוף גדול לגוף שאמור להיות 'קטן וחכם', וזה פגע בו מאוד. הדוגמה שהכי בולטת עכשיו היא השריון: יש שלוש חטיבות שריון בסדיר – שליש ממה שהיה לפני 30 שנה. וזה דופק נורא את השריונרים שנמצאים עכשיו חודשים בעזה, כי פשוט אין מי שיחליף אותם, אין כוחות".
משפחת גרשטין: "השיבוץ – אגרוף בבטן"
בראשית יוני קיבלה נועה גרשטין מקיבוץ נחשונים את השיבוץ שלה לקראת השירות הצבאי: קורס תצפיתניות. מי שכנראה לא תשכח את הרגע הזה עוד שנים היא אימה, קרן. "אני עושה כלים והיא מתקשרת, בוכה ומספרת לי על השיבוץ. היא מצליחה לדבר בקושי ואומרת את המילה 'תצפיתנית'. אצל כולנו המילה הזאת נותנת אגרוף נורא חזק בבטן. הדבר הראשון שאמרתי לה: לא יקרה".
"התחלתי להריץ מחשבות מה אני עושה, מה עושים כדי שהיא לא תהיה תצפיתנית", ממשיכה האם. "נועה בעצמה לא באמת רוצה את הדבר הזה, לא לשם היא כיוונה, היא רצתה כיוונים אחרים בכלל. אבל היא אמרה, 'אימוש, אל תעשי כלום'. התקוממתי. מה זאת אומרת לא לעשות כלום? נועה לא תהיה תצפיתנית. אבל בשלב הזה היא אמרה לי משפט שמאפיין אותה מאוד: 'מישהו צריך לעשות את זה'. היא אמרה לי את זה בבכי. היא לא רוצה, אבל מישהו צריך לעשות את זה".
ומה מפלס הפחד במשפחת גרשטין? "כן, אני מפחדת. אבל אני משקשקת מפחד מכל כך הרבה דברים", אומרת נועה עצמה. "הפחד הוא גם גורם מניע במקרה הזה. אם לא הייתי מפחדת, הייתי קצת דואגת. אם לא היה פחד, זה אומר שיש לי אמון מלא במערכת. אבל הפחד הוא מנגנון של הטלת ספק, של התבוננות, ועברנו פה חתיכת אירוע לאומי. אז הפחד הוא מנגנון התמודדות שלי עם משבר האמון".
האם עלה בשלב מסוים ספק? טל, אביה של נועה, מבהיר חד וחלק שלא. קרן, האם, דווקא רואה את הדברים אחרת: "בסוגריים אציין שהייתה אפשרות להימנע משירות בגלל איזשהו עניין רפואי, פשוט לוותר, ואפילו בקלות. וכאילו דגדג לי שנעשה את זה, אבל אז אני גם לא רוצה לפספס בשבילה את החוויה הזאת. להיות חייל במדינה הזאת – זה חלק באמת מאוד מהותי, גם ברמה החברתית וגם ברמה האזרחית. יש בזה המון המון חשיבות, בהרבה מאוד רמות. וזה בטח נכון כשיש פה כל כך הרבה קורבנות, חללים לא עלינו ופצועים. ואתה אומר: הבת שלי, במה היא חשובה יותר?"
השירות הצפוי של נועה כתצפיתנית יתקיים בצל סיפורן של 16 התצפיתניות שנרצחו במוצב נחל עוז וחמש התצפיתניות האחרות שעדיין חטופות בעזה. במקרה שלה המפגש הזה, עם התפקיד המורכב של התצפיתנית, מורכב עוד יותר, כמי שזכתה להכיר מקרוב שתיים מהקורבנות: רוני אשל ז"ל מצור יצחק למדה בשכבה מעליה ולירי אלבג, החטופה בעזה, תושבת המושב ירחיב, למדה באותה השכבה בתיכון המקביל של המועצה האזורית דרום השרון.
"כשלירי עוד הייתה נעדרת כל בית הספר עסק בזה, כל הסביבה שלי", מספרת נועה. "השיח בה היה ממוקד מאוד בכיתה, כי היא בלטה בבית הספר. זה תופס אותי בעיקר כי אלו בנות בגיל שלי. לירי ממש התגייסה עם החברות שלי. הן כמוני, למה הן שם ואני לא? למה הלכתי לעשות שנת שירות, כשהן התגייסו ונחטפו? באותה מידה זו יכלה להיות אני.
"עוד לפני שקיבלתי את השיבוץ, כל הזמן הנושא של החטופים מאוד העסיק אותי. הדבר הראשון שעלה לי לראש אחרי שקיבלתי את השיבוץ, ובגללו בכיתי, הוא השאלה איך אתגייס להיות תצפיתנית כשעדיין יש חמש תצפיתניות חטופות בעזה. זה כל הזמן מעסיק אותי, כי משבר האמון כל כך גדול, אבל אני משתדלת לעשות את זה בשבילן. לא חשבתי שנגיע לפה – שלושה חודשים אחרי השיבוץ שלי והן עדיין לא יהיו פה".
"יש עכשיו דיבור על כל מיני שינויים, אבל אני לא יודעת מה מהם בפועל קורה כרגע", אומרת נועה על מה שצפוי להיראות אחרת באופי התפקיד. "למשל מדברים על חלוקת נשק לכל התצפיתניות, הבנתי שמחכים לנשקים, או על הזזה של החמ"לים מהגבולות. אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. קשה שזה לא ודאי, אבל מנחם אותי שמפיקים לקחים ומנסים לשנות".
"לא ידעתי שום דבר על התפקיד של תצפיתנית לפני כן", אומרת קרן ומסתכלת בבתה: "אם היא הייתה אומרת לי לפני שנה שהיא תהיה תצפיתנית, זה בטח לא היה מפעיל אותי. אבל זה הפעיל אותי לא רק בגלל התפקיד של התצפיתנית, אלא כל הנושא של לגייס אותך עכשיו בכלל. אני מרגישה מהצד שלי במשבר אמון כל כך עמוק, עם המדינה קודם כול וגם עם הצבא. יש כל כך הרבה שאלות פתוחות וכל כך הרבה דברים שאין לנו עליהם מענה. אנחנו היינו הבית הכי ציוני שאפשר להעלות על הדעת. אבל אז בא 7 באוקטובר וטלטל את כל עולמנו".
"מה שכנע אותי בסוף? קודם כול הטיעון של נועה נכון. בסוף מישהו צריך לעשות את זה. משהו קצת נרגע בי כשאני קוראת ושומעת בתקשורת על שינויים מהותיים שרוצים לעשות בעניין הזה. אז אני אומרת 'או-קיי, כבר קרה, אז אני רוצה להאמין שהפיקו לקחים, שהסיקו מסקנות, ושדברים ישתנו מהותית'. להגיד לך שאני מאמינה בזה עד הסוף? לא, כי כמו שאמרתי, אני במשבר אמון מאוד מאוד קשה. כשאני מספרת שהיא תהיה תצפיתנית אומרים לי, 'זה יהיה עכשיו התפקיד הכי בטוח בצה"ל'. אבל אני מתה מפחד".
"אני כל כך בטוח בנועה ובדור הזה שיצא לרחובות, שאני כל כך בטוח שאם יהיו עוד כאלה וכאלה התרעות לא נועה ולא הדור שלה ייתנו לזה להתמסמס הפעם בין הכיסאות שוב", מבקש לומר טל, אביה של נועה. קרן מתנגדת לדברי בעלה: "אבל גם הן לא נתנו. יש משהו לא הוגן כלפי מי שהיו שם. ובסופו של דבר, בתור חיילת, כמה את יכולה לדפוק על שולחנות? זו בעיה. זו מערכת שמלכתחילה היא ידידותית פחות לנשים, ובאה קבוצה של בנות צעירות מאוד, מתריעה על משהו ומבטלים אותה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv