בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר בילתה קארין ז'ורנו בפסטיבל נובה. כשהחלה מתקפת המחבלים, היא התקשרה לאימה ענבל. עוד קודם לכן, בשעה 6:58, שלחה קארין לאימה את המיקום שלה, והתקשרה כדי להגיד לה שהיא ובת דודתה בדרך הביתה מהמסיבה בגלל ירי הרקטות.

אלא שסמוך לשעה 8 בבוקר, בזמן שניסתה קארין להימלט, נפלה רקטה ליד בית הוריה שבמזכרת בתיה, דבר שהעסיק רבות את המשפחה. בשעה 8:42 שלחה קארין הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ובה כתבה: "אם אני לא מגיעה, שתדעו שאני אוהבת אתכם". ענבל לא הבינה בכלל במה מדובר ומדוע קארין כותבת את ההודעה הזו, מכיוון שידעה שבתה בדרך, ולכן התקשרה אליה שוב.

"עדיין לא קלטתי מה קורה באמת. לא הבנתי את סדר הגודל כי היינו עסוקים ברקטה, ושאלתי את קארין איפה בת הדודה שלה שאיתה הגיעה למסיבה. היא ענתה שהיא לא יודעת, שהן התפצלו. אז שמעתי את קולות הירי הולכים ומתקרבים", נזכרת ענבל בטראומה שמלווה אותה מאז בכל דקה בחייה. "שאלתי אותה, 'מי יורה עלייך? מה זה הרעש הזה?' אז היא אמרה לי שיש לידה מלא פצועים ושהיא נמצאת בחפ"ק הרפואי, בתוך קרוון".

"אימא, אני אוהבת אותך, יורים עלינו, יש מלא פצועים", אמרה קארין והוסיפה שהיא עם מתן, ידיד שלה שאיתו הגיעה למסיבה. "אימא, אני מתה מפחד, תצילי אותנו", ביקשה קארין – ואלה היו מילותיה האחרונות. "היא הייתה לבד. היא הלכה לאט כי על הרגל שלה היה מותקן סד, איתו היא הגיעה למסיבה", משחזרת ענבל בכאב. זמן קצר לאחר מכן התברר לענבל, לאחר שהצליחה לשחזר את מה שעבר על בתה, הסתתרה קארין בת ה-24 באמבולנס. לעבר כלי הרכב נורתה רקטת RPG. 

ענבל ז'ורנו והבת שלה שנרצחה ב-7.10 קארין ז
האם ליוותה את בתה שעות בטלפון. קארין ז'ורנו ז"ל וענבל ז'ורנו|צילום: באדיבות המשפחה

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"ראו אותה יושבת שם מפוחדת"

בשיחות הטלפון באותו הבוקר שמעה ענבל את קולות הירי ואת הפחד בקולה המרוסק של בתה. האם ניסתה לחייג אל בתה עוד כמה פעמים, ומשלא נענתה הבינה שמשהו רע קרה. "נסענו ישר לבית החולים בדרום לחפש אותה, ולא מצאנו", היא אומרת וממשיכה לתאר את הטרגדיה שטלטלה את עולמה.

במשך 11 יום הייתה המשפחה בחוסר ודאות מוחלט באשר לגורלה של הבת. חוסר האונים היה בלתי נסבל, עד שהגיעה הבשורה הקשה מכול. "רציתי לראות אותה לפני הקבורה, לזהות אותה, אך המבשר הודיע לנו שנשארו ממנה רק שלוש שיניים. היינו מזועזעים, כל הגוף שלה נשרף והתפורר. בהלוויה חברה קדישא סידרה משמיכות צורה של גוף, למרות שהיו שם רק שלוש השיניים שנשארו ממנה. זה היה מזעזע, לא הצלחתי לעמוד בזה".

ההכרה כי בשעות הקשות נשארה קארין לבדה, מפוחדת, באימה קיומית, לא הרפתה מענבל. "ידענו להגיד שהיא הייתה בחפ"ק בעקבות סרטון שהגיע אלינו מהאמבולנס ובו רואים אותה יושבת ומפוחדת. רק ככה ידענו שהייתה שם. אחרת לא היינו יודעים היכן היא. היא הייתה שם לבד, לא הכירה אף אחד".

מה ששמעה ענבל וחוותה באותו היום לא מרפה ממנה כבר קרוב לשנה. לימים הגישה תביעה כדי שיכירו גם בה כנפגעת פעולות האיבה, מכיוון שמבחינתה היא נכחה ברצח של בתה – גם אם דרך הטלפון. אף שמקרים מסוג זה הוכרו בעבר (ועל כך נרחיב בהמשך), הבקשה של האם השכולה סורבה.

ענבל אינה היחידה: עוד מאות משפחות מבקשות הכרה כנפגעות פעולות האיבה, לאחר שגם הן היו "נוכחות" במעשי הטבח, גם אם לא פיזית, ועולמן חרב עליהן. לא זו בלבד שיקיריהן נרצחו – קרובי המשפחה חיים את הטראומה מדי יום במלוא עוזה, ושיקום לא נראה באופק.

המקרים הללו מתבררים במהלך תביעה לביטוח לאומי, שנדחית (או מאושרת) באמצעות ועדה מאשרת של משרד הביטחון. קרובי המשפחה שבקשתם סורבה הם רק הניצנים הראשונים של משפחות וחברים שידרשו להכיר בהם, והם מעלים את שאלה שהמדינה תצטרך להתמודד איתה: בעידן שבו הטכנולוגיה מכניסה את האירועים הקשים אלינו הביתה ו"מאפשרת" לחוות אותם מרחוק באופן עוצמתי ובזמן אמת – מי ראוי להיות מוגדר "נפגע פעולות האיבה"? היכן עובר הקו – והאם יש צורך בהגדרה מחודשת של הסטטוס הזה?

"מתעוררת מסיוטים, הקול שלה מהדהד בראש"

"בכל לילה אני מאחלת לעצמי שלא אקום בבוקר", משתפת ענבל ז'ורנו במצב הנפשי הקשה שהיא נמצאת בו מאז מות בתה ובטראומה שהיא חווה מדי יום ביומו בעקבות שיחת הטלפון האחרונה עם בתה קארין ז"ל. "אני כל הזמן מדמיינת את הילדה שלי נשרפת ואת הפיצוץ של האמבולנס. אני לא מצליחה לעצום עיניים אם אני לא לוקחת שלושה או ארבעה כדורים. ואם אני נרדמת, אני מתעוררת אחרי חצי שעה מסיוטים. הקול שלה מהדהד לי בראש – 'אימא, יורים בי, אני מתה מפחד'. בכל בוקר אני מסתכלת למעלה, והאמון נשבר, ואני אומרת לעצמי, 'למה עוד יום אני צריכה להיות פה?'"

העשן שעלה מכיוון המסיבה
"היא אמרה שיש לידה מלא פצועים". העשן שעלה ממתחם המסיבה ב-7 באוקטובר

אחרי השבעה הגיעו אל בני משפחתה של קארין עדויות וסרטונים נוספים ששפכו אור על רגעיה האחרונים. באחד מהסרטונים, שמסרו לה נציגי זק"א, נראים המתנדבים אוספים בשקיות שחורות את האפר שנשאר מכל הנרצחים ליד אמבולנס הדמים. "אלו תמונות שלא עוזבות אותי, איך הם אוספים אפר לשקיות, והכול בוער, והשקיות נמסות כי האפר עדיין חם, והם אומרים קדיש על שקיות שחורות. אני נגמרת מהמחשבה על מה שהיא הרגישה, איזה עינוי היא עברה".

ענבל מספרת שהמשפחה נהרסה ברגע. "קארין חייתה איתי בבית, והבית פשוט נשאר ריק. אנחנו מנסים שלא להיות בבית, הוא עצוב ממש. כל מה שבניתי 30 שנה נהרס, היינו משפחה שאפתנית ותחרותית, לא היה חלום שלא הגשמתי – ומאז 7 באוקטובר כבר אין לי חשק לקום".

קארין ז'ורנו ז
"אימא, אני אוהבת אותך, יורים עלינו, יש מלא פצועים". קארין ז'ורנו ז"ל|צילום: באדיבות המשפחה

"נושמת כי צריך, אין חשק לחיות"

האם האבלה ממשיכה לעבוד בלית ברירה, אבל ללא העזרה שהיא מקבלת מחבריה ומבני משפחתה – גם את זה היא לא הייתה מצליחה לעשות. "אני חייבת לעבוד, אז אני מגרדת את עצמי. אני הולכת לשם להעביר את הזמן, אני מתקשה להתרכז. אם אני לא מגיעה, הבוס בא לקחת אותי, אני לא מסוגלת להישאר לבד". בחודשים הראשונים ניצלה ענבל כל עזרה שיכלה לקבל – טיפולים פסיכולוגיים וקבוצות תמיכה. "כשאתה יושב בטיפול אתה מבין כמה אתה עמוק בחרא ולא תצא מזה. כשאתה מאבד ילד זה גומר, אבל בטרגדיה כזו, באכזריות כזו ובשנאה כזאת? המחשבה על זה מחסלת אותך, אלו לא חיים, אני נושמת כי צריך. שום דבר לא מרגש, לא כיף, לא טעים. כלום. אין חשק לחיות. יש לי דופק מהיר כל הזמן כאילו רצתי מהר, כאילו יצקו בטון על הלב".

כביש המוות ברעים
האם הצליחה לשחזר מה עבר על בתה מסרטונים. כביש הדמים ברעים

קארין נרצחה שנה בלבד אחרי שחזרה מהטיול הגדול אחרי הצבא. היא התקבלה לעבוד בנתב"ג, אך זמן קצר אחר כך שברה את הרגל. לפסטיבל נובה היא כמעט שלא הלכה בגלל השבר בעצם, אך החברים שכנעו אותה שאפשר לרקוד גם בישיבה על כיסא: קארין החליטה ללכת - ולא חזרה משם. מאז הירצחה עוסקים בני משפחתה בהנצחתה: מדי שבוע נוסעת ענבל לרעים, למקום שבו נרצחה בתה. היא הקימה את מצפה קארין במושב תעוז לזכרה, ובו היא מבקרת מדי יום ביומו.

ענבל ז'ורנו והבת שלה שנרצחה ב-7.10 קארין ז
"לא נגמר הכאב הזה, אי אפשר לעמוד בו". ענבל ז'ורנו ובתה קארין ז"ל|צילום: באדיבות המשפחה

הסירוב להכיר באם: "אין נוכחות פיזית"

בעקבות מצבה הקשה הגישה ענבל בקשה למוסד לביטוח לאומי כדי שיכיר בה כנפגעת פעולות האיבה, בטענה כי הקשר הטלפוני שקיימה עם בתה עד שנרצחה גרם לה להיות נוכחת בפעולת האיבה. אך הבקשה, שהוגשה בידי עורך הדין אלישר פיינגרש ממשרד מרקמן טומשין ושות', נדחתה לאחר חוות הדעת של ועדה מטעם משרד הביטחון.

קארין ז'ורנו ז
"איזה עינוי היא עברה". קארין ז'ורנו ז"ל|צילום: באדיבות המשפחה

ההכרה בענבל ובמשפחות אחרות שחיות את הטראומה כנפגעי פעולות האיבה יכולה לזכות אותם בהטבות מהמדינה שיאפשרו להם להרים טיפה את הראש ובתמיכה שתסייע להם בהישרדות הכלכלית. בהטבות המתקבלות מביטוח לאומי, לאחר אישור משרד הביטחון: הנחות בתחבורה הציבורית, בארנונה, במס רכישה, מימון לימודים, פטור מאגרת רישום משכנתה, הנחות בעמלות בנקאיות, תעריפים נמוכים במים ובחשמל, זכאות לרכב ותגמולים בתקופת הטיפול הרפואי. הטבות אלו נועדות לסייע לנפגעי פעולות האיבה להתמודד עם אתגרים כלכליים ותפקודיים הנובעים מפגיעתם.

בהחלטה שנתנה הוועדה של משרד הביטחון בתביעתה של ענבל נטען כי כדי שאדם יוכר כנפגע פעולות האיבה, חייב להתקיים "קשר סיבתי, ממשי וישיר" בין הפגיעה ובין פעולת איבה מסוימת. כלומר, על ענבל היה להיות נוכחת באירוע רציחת בתה כדי שתוכר כנפגעת. עוד נימקו בהחלטה כי בעבר ניתנו החלטות מעטות שבהן הוכרו אנשים שחוו אירועי איבה דרך שמיעה מעשה הטרור בטלפון בזמן שהתרחש, אך החלטות אלו ניתנו בנסיבות שהיו חריגות בזמן – בתקופה שבה המציאות הכללית הייתה שונה והיכולת להיות נוכח באמצעים וירטואליים הייתה מצומצמת ביותר, ולכן היה מדובר במקרים נדירים יותר. אף שענבל נחשפה בטלפון לזוועות שעברה בתה, לטענת הוועדה היא לא הייתה בסכנה פיזית של ממש – ולכן החוק במתכונתו הנוכחית אינו מאפשר הכרה במקרה זה.

"שיבואו לחיות איתי 24 שעות, שיבואו להסתכל לי בעיניים", מגיבה ענבל על סירובו של משרד הביטחון להכיר בה – ומעלה את השאלות הקשות של בני המשפחות שנשארות שקופות: "שיבואו, לא דרך מכתב, יראו איך אני מתעוררת אחרי חצי שעה, את כמות הכדורים שאני לוקחת וכמה בכי. שיראו את הסרטונים של השיניים ונראה איך הם יישנו אחר כך. איך אפשר לבכות כל כך הרבה? לא נגמר הכאב הזה, אי אפשר לעמוד בו. מי אתם שיושבים מאחורי המקלדת? מישהו פגש אותי, ראה אותי? אלה סיוטים מתמשכים, כאב שלא יעבור בחיים. זה לא 'עוד פיגוע', זה מקרה קיצון, אכזריות שלא הייתה כמותה – איך אפשר לבטל את זה ככה? הם לא מבינים מה אנחנו עוברים".

קארין ז'ורנו ז
האם ענבל: "פיצוי חד-פעמי זה פשוט עלבון". בתמונה: קארין ז'ורנו ז"ל|צילום: באדיבות המשפחה

"רואים בשיחה תחליף לנוכחות בפיגוע"

אחד המקרים שהוכרו בעבר, בניגוד לזה של משפחת ז'ורנו, הוא של נחום (שם בדוי). בשנת 2002, בעיצומו של גל פיגועים רצחני, קיבל נחום שיחת טלפון מטלטלת: מעברו השני של הקו נשמע קולו של אחיו הצעיר, מ', שהתקשר מבית הוריהם באחד מהיישובים בשומרון. "יש יריות בבית, כולם שוכבים פצועים, הרוגים למטה, ואנחנו בקומה למעלה", זעק מ' אל תוך הפומית, קולו רועד. 

"המחבל עדיין בבית", הוסיף האח המבועת. אותה שיחת טלפון קצרה וטעונה ניפצה את עולמו של נחום לרסיסים. בתוך שניות ספורות מצא עצמו עד מרחוק לזוועה הבלתי נתפסת שהתרחשה בבית הוריו שנרצחו. קולות הירי, זעקות האימה של אחיו והידיעה המרה שיקיריו נתונים למתקפה רצחנית טלטלו אותו עמוקות. נחום המשיך ללוות את אחיו במשך דקות מספר בשיחת הטלפון, ובה המשיך לשמוע את יריות המחבל.

רק 17 שנה לאחר האירוע פנה נחום לביטוח לאומי בבקשה שיוכר כנפגע פעולות האיבה. "הרבה דברים עשיתי מאוחר בעקבות הפיגוע, אני מניח שזה חלק מהטראומה", הסביר לוועדה של משרד הביטחון. תחילה נדחתה בקשתו: הוועדה התקשתה לקבל את הטענה כי שיחת טלפון, גם אם הייתה בזמן אירוע קשה, יכולה להיות בסיס להכרה בו. אך נחום סירב להרים ידיים.

ביטוח לאומי (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
רק 17 שנה לאחר הפיגוע ביקש נחום הכרה כנפגע פעולות האיבה. המוסד לביטוח לאומי|צילום: נתי שוחט, פלאש 90

 

נחום ידע שהחוויות הקשות מאותה שיחה גורלית צרבו בנפשו צלקות עמוקות, נוסף על הירצחם של בני משפחתו, והן לא היו שונות מהותית ממה שחוו נפגעי טרור אחרים. לבסוף, לאחר מאבק משפטי עיקש, בעזרת משרד עורכי הדין מרקמן, טומשין ושות', הכיר בו בית המשפט כנפגע פעולות האיבה. "לנוכח החקירות ששמענו היום, אנו מוכנים לראות בשיחת הטלפון שהתקיימה בזמן הפיגוע תחליף לנוכחות העורר במקום הפיגוע", נכתב בפסק הדין, "ומכאן שאנו מסכימים להכיר בו כנפגע פעולות האיבה".

סיפורו של נחום מוכיח כי גם נוכחות וירטואלית בזמן אירוע טרור, ובפרט כאשר היא כרוכה בתקשורת ישירה עם הקורבנות, עלולה להיות טראומטית לא פחות מנוכחות פיזית. המקרה של נחום התרחש בתקופה שבה הנוכחות הווירטואלית בחיים שלנו לא הייתה גדולה, לפי החלטת משרד הביטחון, ולכן מדובר במקרה חריג. אך המשפחות שהיו עדות מרחוק לטרור – ובפרט למאורעות 7 באוקטובר המזעזעים באכזריותם – תוהות: האם במציאות הטכנולוגית של המאה ה-21, שבה הפך הטלפון הסלולרי לחלק בלתי נפרד מחיינו, אפשר להתעלם עוד מההשפעה הנפשית הקשה הזו? האם, במקום להחריג את המקרים האלו, יש צורך בשינוי ההגדרה של "נפגע טרור"?

גילתה דרך טלגרם: אימא נרצחה ברחוב

ב-7 באוקטובר הייתה נועם (שם בדוי) באילת. שם עבדה בעבודה מועדפת כחיילת משוחררת. נועם גדלה רק עם אימה, והיא הייתה כל עולמה. באותו בוקר ידעה נועם שאימא שלה נמצאת בשדרות בדרכה לטיול מאורגן בים המלח עם גמלאים אחרים. לאחר שנודע לנועם על חדירת מחבלים לשדרות, היא ניסתה ליצור קשר עם אימה.

לאחר שעות ארוכות שבהן ניסתה נועם בכל צורה להשיג את אימא שלה, היא נחשפה לפוסט בפייסבוק של אדם אחר שחיפש את אימו, שגם היא נסעה באוטובוס הגמלאים לים המלח. מהתגובות על הפוסט של אותו אדם הבינה נועם כי יש מידע נוסף על הגמלאים באפליקציית טלגרם. בשעה 17:00 אחר הצוהריים נכנסה ליישומון וראתה תמונות של אימה מוטלת ברחוב, ליד המיגונית, ירויה וללא רוח חיים. 

התמונות הללו טלטלו את עולמה של נועם וגרמו לה לפגיעה נפשית עמוקה. בזמן שגילתה שאימה נרצחה היא הייתה לבדה, והאבל היה קשה מנשוא. בימי השבעה, היא טוענת בכתב התביעה שלה, החלה לסבול מסיוטים ומפלאשבקים מהתמונות הנוראות, ותחושות אשמה ומחשבות קשות הציפו אותה. בהמשך נודעו לה גם פרטים נוספים על הניסיון של אימה וחברותיה להיכנס למיגונית, שהדלת שלה הייתה נעולה באופן אלקטרוני.

חודשיים לאחר שבעה באוקטובר אובחנה נועם כסובלת מהפרעת הסתגלות חמורה ומתסמינים של חרדה ודיכאון. היא התקשתה לתפקד ולישון והייתה מוצפת במחשבות טורדניות כל העת. גם נועם הגישה בקשה שתוכר כנפגעת פעולות האיבה, בצירוף חווֹת דעת רפואיות שמאשרות את העדות שלה, אך סורבה: במכתב הסירוב טען משרד הביטחון כי מאחר שלא נכחה פיזית באירוע, היא לא עומדת בתבחינים להכרה.

תיעוד של מחבלים בשדרות, 7 באוקטובר 2023
נועם ניסתה ליצור קשר עם אימה כשנודע לה מה קורה. מחבלים בשדרות בזמן מתקפת הפתע

הסבתא ששמעה הכול דרך הטלפון

בזמן שמחבלי חמאס זרעו הרס ומוות בקיבוץ כפר עזה, באותה שבת שחורה, ישבה סבתא לאה (שם בדוי) בת ה-75 לבדה בדירה באירופה. טיול שתוכנן חודשים מראש הפך בתוך שעות ספורות לסיוט מתמשך: הטלפון לא הפסיק לצלצל. בני משפחתה, שנלכדו בקיבוץ מוכה הטרור, ניסו להרגיעה מרחוק, אך קולות הירי והפיצוצים ברקע גילו את האמת הנוראה.

כפר עזה אחרי תקיפת חמאס ב-7 באוקטובר (צילום: חיים גולדברג, Flash90)
דיברה עם משפחתה בטלפון, בתה וחתנה נרצחו. ההרס בכפר עזה אחרי השבת השחורה|צילום: חיים גולדברג, Flash90

"הייתי פעילה לאורך כל האירוע, סייעתי לבני משפחתי ותמכתי בהם כמיטב יכולתי", תיארה לאה באוזני הפסיכולוג שטיפל בה. "חרף המרחק הפיזי היא הדריכה אותם כיצד להתגונן ולפעול במצבי חירום, הזעיקה עזרה והייתה אוזן קשבת לנכדיה המבוהלים שחיפשו נחמה בקולה המוכר. היא חוותה את האירוע בזמן אמת, דרך עיניהם וקולותיהם של יקיריה, וחשה בכל רגע את הפחד והאיום שריחפו מעליהם", ציין הפסיכולוג באבחנה שצורפה לתביעה להכיר בלאה כנפגעת טרור.

במהלך אותן שעות של אימה קיבלה לאה את הבשורה הקשה מכול: בתה וחתנה נרצחו במתקפת הטרור הרצחנית, ואילו נכדתה נחטפה לעזה וגורלה לא היה ידוע באותה העת. היא מצאה עצמה רחוקה אלפי קילומטרים מן הבית, חסרת אונים ובודדה, שרויה בכאב בלתי נתפס. שבועות ספורים לאחר מכן הגישה לאה בקשה למוסד לביטוח לאומי שיכיר בה כנפגעת פעולות האיבה. לדבריה היא סבלה מתסמינים קשים של פוסט-טראומה, מקשיי שינה ומסיוטים ליליים, מחרדה מתמדת ומתחושת ריקנות עמוקה. הטראומה שחוותה, כך טענה, לא הייתה שונה מהותית מטראומה של מי שנכחו בזירת הפיגוע: היא הייתה שם, עם ילדיה ונכדיה, דרך אותה שיחת טלפון גורלית שחרטה צלקות עמוקות בנפשה.

אך משרד הביטחון סירב להכיר בלאה. גם במקרה שלה טענו נציגיו כי התקופה השתנתה וכיום לכל אחד יש טלפון, ולכן לא ניתן להכיר בה. בעיני לאה זו הייתה סטירת לחי מצלצלת: היא חשה שמנסים להקטין את כאבה ולשלול ממנה את ההכרה בסבלה הנפשי העמוק. גם סיפורה של לאה מעלה שאלה עקרונה: האם עדיין ניתן להגדיר טראומה ופגיעה נפשית רק בתנאי שהקורבן נכח בזירה? האם נכונה ההחלטה שלא לכלול גם את אותם אנשים שחוו את הזוועה מרחוק, דרך מסך הטלפון או המחשב, ונפשם נגדעה יחד עם יקיריהם?

"בזמן השיחה ניסו מחבלים להיכנס"

בזמן שישבה בביתה בצפון, בבוקר 7 באוקטובר, שמעה שרית (שם בדוי) את הידיעות על הירי בתוך העיר שדרות, וליבה החסיר פעימה. שלושת ילדיה היו באותו בוקר אצל אביהם בשדרות. היא התקשרה לגרוש שלה, והוא אישר באוזניה – מחבלי חמאס חדרו לעיר. לאורך כל היום עמדה בקשר טלפוני עם ילדיה – שניים מהם היו בבית הגרוש שלה, והבת הגדולה הייתה בבית של הדודה בשדרות. כל שיחה הפכה למפגן אימה: "בזמן השיחה ניסו מחבלים לחדור לבניין דרך הגינה בבית האב, שם שהו שני הילדים הקטנים, וכעשרה מחבלים הסתובבו סביב הבניין שבו שהתה בתי הגדולה", סיפרה שרית בתביעה שהגישה.

חדירת מחבלים בשדרות (צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
כעשרה מהם הסתובבו סביב הבניין שבו שהתה בתה. מחבלים בשדרות|צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

שרית לא הפסיקה לדאוג כל אותו היום לילדיה: היא חשה שהם בסכנת חיים מיידית והיא הרגישה חסרת אונים. רק למוחרת, לאחר שחולצו ילדיה בשלום, הצליחה שרית לנשום לרווחה – אך הזיכרונות הקשים והחרדה המשתקת המשיכו לרדוף אותה, והיא החלה לסבול מתסמינים נפשיים שונים.

שרית הגישה תביעה להכרה כנפגעת פעולות האיבה. לתביעה צורפו הודעות טקסט, פלט שיחות טלפון ותיעוד רפואי – אך למרות זאת סירב משרד הביטחון להכיר בה. נימוק המשרד, גם כאן, היה חד וברור: שרית לא נכחה פיזית בזירת הפיגוע.

עורך הדין פיינגרש, שמייצג תובעים בכתבה הזו, מותח ביקורת חריפה על גישתו של משרד הביטחון כלפי בקשות להכרה בנפגעי פעולות האיבה – ובייחוד במקרים שבהם החוויה הטראומטית התרחשה מרחוק, באמצעות הטלפון: "אירועים דומים הוכרו בעבר. עתה, בשל מספר הנפגעים, חל לפתע שינוי במדיניות, ללא כל עיגון משפטי ותוך טיעון מוזר של 'השתנתה התקופה ולכל אחד יש טלפון'. זה טיעון שאינו יכול להיות עילה לפסילתן של בקשות אלו באופן גורף". עורך הדין מציין כי גם אדם שאינו קרוב משפחה, כגון חבר של מישהו שהיה בנובה או שביתו הותקף בידי מחבלים, ו"נכח וירטואלית" באותו אירוע – זכותו לטעון לאותה הכרה כמו קרובים שהיו בקו.

בשיחתנו מצביע עורך הדין פיינגרש על היעדר עקביות בהחלטות המשרד ובחוסר נכונות לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבות הייחודיות ובחומרת הפגיעה הנפשית. הוא מציע לאנשי משרד הביטחון להתחיל לפעול כדי לשנות את מה שנחקק מאז קום המדינה – כי הזמנים אומנם השתנו, כמו שהם עצמם מציינים בהחלטותיהם. "ראוי שמשרד הביטחון יבחן שנית עמדתו, ובמקום לשלול באופן קטגורי שורה ארוכה של נפגעים, יפעל לשרטוט קווי הגבול המשפטיים להבחנה בין המקרים השונים".

עו
"בשל מספר הנפגעים, חל לפתע שינוי במדיניות, ללא כל עיגון משפטי ומתוך טיעון מוזר". עו"ד אלישר פיינגרש

במשרד הביטחון הבהירו כי ההחלטות מתקבלות על פי החוק הקיים, חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה שחוקק ב-1970. אומנם החוק תוקן כמה פעמים, אפילו השנה, אך לא בנושא הדרישה לנוכחות פיזית במקום הפיגוע. במשרד הביטחון, כך הדגישו, מחויבים לפעול על פי הוראות הדין ולשמור על הקריטריונים הקבועים בחוק, "גם כאשר מדובר במקרים קשים ומצערים ביותר".


הסיוע שאושר בכל זאת – והסכומים

בשבוע שעבר אישרה הוועדה הציבורית בראשות פרופסור אביעד הכהן, ועדה שהקים שר האוצר בצלאל סמוטריץ', את מסקנותיה בנוגע לפיצוי אוכלוסיות שנפגעו מטבח 7 באוקטובר. הוועדה החליטה להעניק סיוע גם לאוכלוסיות שלא הוגדרו עד כה נפגעות פעולות האיבה, ובהן משפחות שכולות, משפחות חטופים, אחים וילדים של פדויי שבי – וגם תושבי אופקים. עוד הוחלט על פיצוי אנשים שהוגדרו נפגעי פעולות האיבה אך אינם עומדים בקריטריונים להכרה בנכות, כמו משתתפי המסיבות, תושבי יישובים שנפגעו באופן ניכר ואנשים ששהו ביישובים אלו בזמן האירוע.

לפי ההחלטה, הסיוע יינתן בשני מסלולים עיקריים: המסלול הראשון מיועד למשתתפי המסיבות, לתושבי יישובים שנפגעו ולאנשים ששהו ביישובים אלו בזמן מתקפת הטרור ואינם זכאים לדרגת נכות. מסלול זה כולל מענק חד-פעמי בסך של בין 7,180 ל-28,720 שקל למבוגר ו-1,436 עד 5,744 שקל לילד. נוסף על כך יינתן סל שיקום וטיפול בסך של 7,300 עד 30 אלף שקל לאדם.

המסלול השני מיועד לקרובי משפחה של מי שנספה או נחטף בטבח. מסלול זה כולל מענק חד-פעמי בסכום של 14,360 שקל לכל אדם מעל גיל 14. אחים וילדים של פדויי שבי מעל גיל 30 יהיו זכאים לסל טיפול ושיקום בסך 15 אלף שקל לאדם.

ענבל ז'ורנו והבת שלה שנרצחה ב-7.10 קארין ז
"שמעתי יריות והשיחה נותקה". ענבל ז'ורנו ליד תמונת בתה קארין ז"ל|צילום: באדיבות המשפחה

החלטות הוועדה וסך הפיצוי לא התקבלו בברכה אצל חלק מהמשפחות שנפגעו. "הוועדה הזו זו בדיחה, זה לצחוק עלינו. הם פשוט לא מבינים", אומרת בתוקף ענבל. "מי שמחליט על הדברים האלו – שיבוא לפגוש אותי ושיבין שזה לא הולך להיות מצב זמני אצלי ואצל המשפחות האחרות, אלו החיים שלי מעכשיו והלאה. פיצוי חד-פעמי זה פשוט עלבון. לאימא של מחבל אני לא מאחלת להרגיש את מה שאני מרגישה".


תגובת משרד הביטחון

"לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה, כדי שאדם יוכר כנפגע חייב להתקיים קשר סיבתי ממשי בין הפגיעה הנטענת ובין פעולת האיבה, כלומר נוכחות פיזית באירוע. אומנם היו בעבר מקרים בודדים שבהם הוכרו אזרחים שנחשפו לאירועי טרור באמצעים כמו שמיעת האירוע בטלפון, אך החלטות אלו ניתנו כחריגות, בנסיבות חריגות, בזמנים שבהם היכולת לנוכחות וירטואלית הייתה מוגבלת בהרבה. כיום, כאשר הכלים הטכנולוגיים מאפשרים חשיפה בזמן אמת לאירועים מכל מקום בעולם, ברור כי מדובר במציאות שונה לחלוטין. המקרה החריג האחרון שבו הוכר אדם שנחשף לאירוע מרחוק התרחש בשנת 2015.

"אין עוררין על כך שהחשיפה בזמן אמת לזוועות הטרור ב-7 באוקטובר, גם אם הייתה וירטואלית, גרמה למצוקה נפשית קשה. עם זאת, התובעת לא הייתה נתונה בסיכון פיזי ממשי באותה העת, ולכן החוק במתכונתו הנוכחית אינו מאפשר הכרה במקרה זה כנפגעת פעולות האיבה. משרד הביטחון מחויב לפעול על פי הוראות הדין ולשמור על הקריטריונים שנקבעו בחוק גם כאשר מדובר במקרים קשים ומצערים ביותר".