בעשרת חודשי המלחמה נחשפנו ללא מעט גיבורים וסיפורי גבורה. ובכל זאת, הסיפור של ארנון זמורה יוצא דופן: לוחם הימ"ם, שעל שמו קרוי המבצע ההרואי לחילוץ ארבעת החטופים מלב עזה, הוא מאלה שסביבם נוצרות אגדות. זה החומר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אבל מעשי הגבורה שלו החלו הרבה לפני מבצע ארנון: מהשירות הצבאי באגוז, ההצטרפות לימ"ם בגיל 27 שם השתתף בשורת מבצעים נועזים ושימש גם מדריך צניחות מבצעיות - ועד שבעה באוקטובר, כשהיה בצוות טקילה הבודד שנשלח לעוטף עזה עוד לפני שהחלה מתקפת חמאס - ובהמשך כשנלחם ביד מרדכי ובקיבוץ בארי, בבית של פסי. את הכול ארנון תיעד ביומן אישי שכתב, ובהקלטות שנחשפו לראשונה בכתבה ב"אולפן שישי".
"אני מת מפחד שאני כל רגע הולך לחטוף פה. אתה אומר לעצמך, הנה, עכשיו אני אחטוף"
ארנון זמורה ז"ל
"עוד עשר שנים אני יכול להתעורר פתאום ולהגיד 'וואי, לא עשיתי הכול', אבל אני כתבתי הכול לפרטי פרטים. לכן אני יכול לחזור לדף ולראות שעשיתי הכול אז אני לא פוחד"
ארנון זמורה ז"ל
"בחרת להציל במבצע מסכן חיים"
"הוא נתן חיים ואני שרדתי", אמר אנדריי קוזלוב, אחד החטופים שחולצו במבצע, במפגש עם הוריו של ארנון, בטקס הנצחה וקריאת גשר על שם "מבצע ארנון". לאחר מכן אמר אנדריי בטקס: "אני מעדיף לדבר בעברית, בשפה של ארנון. ישראל חייבת לזכור את הגיבור שלה". אורית, אימו של אלמוג מאיר ג'אן, ספדה לו: "בחרת להציל חטופים יחד עם יתר לוחמי הימ"מ במבצע מסכן חיים, ולמרות שידעת זאת עשית זאת בגאווה, בנחישות ובמקצועיות רבה".
והאם רותי משתפת: "במהלך השבעה חשבתי על זה שאם הוא היה רואה את כל כמות האנשים שמעריכים את מה שהוא עשה, הוא היה עומד מהצד ומגחך - כאילו, מה קרה לכם? זה בכלל לא צריך להיות, אני עשיתי מה שאני חשבתי שאני צריך לעשות".
ארנון, השני מבין ארבעה אחים ואחיות, נולד וגדל במוצא ובילה זמן רב מילדותו בחיק הטבע: "הוא היה שובב, מצחיק, חברותי. הוא היה עושה הפעלות של ימי הולדת, מתלבש כמו ליצן, ג'אגלינג, ועושה להם צחוקים ומפעיל אותם", נזכרים במשפחתו. גם מהטקסט של ספר המחזור אפשר היה לזהות שיהיה לוחם כבר אז: "כן, כבר בתיכון הוא היה מאוד חדור מטרה", מספרת אחותו ניצן. "אני זוכרת שהייתה פעם אחת שהוא החליט שהוא רוצה להתגייס לשייטת והוא נכנס למים בשיא החורף, קור אימים עם גשם בחוץ, אבל הוא נכנס כדי לחשל את עצמו".
יואל לוינשטיין, אחד מחבריו, מספר: "הוא אהב מאוד מאוד מאוד ספרים על גיבורים - חיילים, קומנדו". ועומרי פנחס, חבר ילדות של ארנון, משחזר: "הוא היה רואה מלא סרטי גיבורים. אני הייתי הולך עם סיוטים הביתה אחרי הסרטים שהיינו רואים איתו. הוא היה בחור חסון ואדם בכושר שמתאמן, אבל גם אחד שרואה אותך בעיניים".
אמיר אלפיה, גם הוא חבר ילדות, מתאר: "לפעמים יש כאלה אנשים שאומרים להם שאם הם לא היו אז היו צריכים להמציא אותם, אני חושב שהיחידות האלה היו שם כדי שהוא יתגייס אליהן. אם הייתי יכול לנחש את חייו בגיל 15 - אני לא חושב שזה היה כל כך שונה מאיך שהלכו חייו, כי הוא השיג את מה שהוא רצה והוא הבין מה המשמעויות".
הגיבוש, הצניחות - וההתאהבות
בגיל 18 ארנון התגייס ליחידת אגוז ונשאר בקבע שנה נוספת. אחרי השחרור עשה קורס צניחה וטס להתמקצע כמדריך במועדון צניחה באוסטרליה. כשחזר לארץ הוא פגש את מיכל: הם התאהבו, התחתנו והביאו שני ילדים - נועם בן ה-8 ואיתי בן ה-5.
מה היו המחשבות שלו? מה הוביל אותו לימ"מ?
האבא ראובן נזכר: "היה לו ברור שכדי להתגייס ליחידה רצינית כמו ימ"מ, שב"כ ועוד כאלה, הוא צעיר מדי. הוא התייעץ עם בחור שעובד באחת המערכות האלה והוא אמר לו 'תחכה לפחות עד גיל 28, לפני זה אין בכלל טעם להתחיל תהליך'".
כלומר מהרגע שהוא השתחרר מצה"ל זה היה לו ברור שהוא ממשיך בעולם הזה?
ראובן: "לא. מרגע שהוא עוד לפני צה"ל. וכשהוא השתחרר, אז הוא התחיל בצניחה. והיה לו ברור שאימא שלו לא תוותר לו על תואר, אז הוא הלך ללמוד גם תואר".
רותי: "וכשהגיע הזמן הוא הלך לגיבוש, שזה גיבוש לא פשוט".
ארנון סיים את הגיבוש בהצלחה והצטרף לשורות הימ"מ. הוא היה לוחם מצטיין, יצא לקורס קצינים והשתתף בעשרות מבצעים - אף אחד מהם לא הכין אותו לכאוס שפגש ב-7 באוקטובר.
"ראינו רכב לבן מחורר לגמרי"
ארבעה חודשים לפני שנהרג, לקח ארנון את בני משפחתו למסע בעוטף, למקומות שבהם נלחם ב-7 באוקטובר. ראובן, אבא של ארנון, נזכר: "ארנון היה בכוננות ביחידה, היה שם עם המשפחה שלו. ואז בסביבות שלוש או ארבע הקפיצו אותם, אמרו 'תתכוננו לצאת לכיוון העוטף, עלול להיות משהו שם', ובחמש הוא כבר ארגן את הרכבים, ונסעו למין משהו שלא ידוע".
בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר, במערכת הביטחון מתחילות להתקבל אינדיקציות שמשהו חריג קורה בעזה. בתום התייעצות לילית הוחלט להסתפק בשלב ראשון רק בהקפצה של צוות טקילה בודד לעוטף - לוחמי העילית של השב"כ והימ"מ. ארנון זמורה היה אחד המפקדים באותו צוות.
מתי נפל לו האסימון ששבעה באוקטובר זה אירוע חריג?
ראובן: "כשהוא אמר לחבר'ה שלו 'תעלו על ווסטים, תהיו מוכנים'. זו הייתה ההחלטה הראשונה שהוא עשה טוב ביום הזה, ככה הוא אמר".
"עלינו על שני רכבים והתחלנו לנסוע דרומה, כשאנחנו מבינים שנקודת הכינוס שלנו היא ניר-עם. אנחנו לא מבינים מה קורה עדיין, אבל קיבלו דיווח על איזה רכב לבן, טנדר לבן, ואנחנו נוסעים. מצד שמאל של הכביש, בנתיב נגדי, אנחנו רואים רכב לבן מחורר לגמרי ואני אומר לעצמי 'איזה יופי, הסתיים האירוע'"
ארנון זמורה ז"ל
מההקלטות שיונתן, אחיו הצעיר של ארנון, הקליט בסיור שהם ערכו יחד בעוטף - אנחנו מקבלים הצצה יוצאת דופן לפעילות של צוות טקילה הראשון שירד דרומה: ארנון שיתף את אביו ואחיו, שלב אחרי שלב, ברגעים הראשונים שעוד לפני המתקפה - כשהגיעה הפקודה המעומעמת בחמש בבוקר "צאו לאזור ניר-עם".
"בדיוק מגיעים שני הקרקלים, הרכבים הממוגנים, ואני אומר לחבר'ה 'תעלו לקרקלים, תשאירו את הרכבים ככה באמצע הכביש'. עכשיו אנחנו על הקרקלים, צריכים להגיע לניר-עם. מה זה אומר? לנסוע עד צומת יד מרדכי ולפנות שמאלה. אני מסתכל ימינה, רואה ככה את הש"ג - כל חמישה מטרים אופנוע, עומדים בצד"
ארנון זמורה
"הם מנעו מהמחבלים להתקדם צפונה"
התחנה הראשונה שצוות ארנון נעצר בה, הוא וששת חייליו, היא קיבוץ יד מרדכי. מושון וקנין, חבר כיתת הכוננות, מספר: "אותי ארנון הציל בעצם. מי שלא היה פה, לא מבין איזה קרב היה פה. זה היה מטורף, - עפו פה טילים וירי מטורף, כדורים מכל הכיוונים. היינו ארבעה אנשים. שמענו את הרעש העמום הזה של ירי, ואז מחבלים באו לחתוך את הגדר. פה התחילה ההיתקלות של הצוות של ארנון. איך הם הצילו אותנו? בעצם הם הסיטו את הלוחמים שהיו עלינו על הגדר, כי הם הלכו לעזור למחבלים שהיו פה בצומת". ויונתן מספר: "ארנון התחיל לנהל את הלחימה בעצם פה".
ובנחיתות מספרית מטורפת.
יונתן: "שישה לוחמים פלוס ארנון".
ראובן: "שמונה עשרה הם היו פה (המחבלים). אחרי זה הגיעו עוד עשרים. המחבלים מתחילים לברוח אחורה, ובתוך השיחים הם חוטפים פה אש תופת. כל הלחימה הזאת לוקחת בערך שעה פלוס. המחבלים ברחו וכשהם הגיעו לעץ הזה, אחד החבר'ה זיהה ארבעה מחבלים. פתח באש וחיסל אותם ופה הסתיים הקרב הראשון".
באותו רגע הם מבינים את גודל האירוע? שיש עוד הרבה עבודה?
ראובן: "ממש לא, הם חושבים שזהו, שהתמזל מזלם - הייתה חדירה, חיסלו את המחבלים, בוא נחזור לאוטו, נלך לשתות בירות, נלך לחגוג. נגמר האירוע של יום שבת. זה מה שהם חשבו".
יונתן: "על המחבלים האלה שארנון והצוות שלו חיסלו מצאו מפות של תל נוף, צומת סילבר וצומת ראשי באשקלון".
אז הצוות של ארנון בעצם מנע...
יונתן: "את ההתקדמות של המחבלים צפונה".
היה בו פחד?
ראובן: "ממש לא. שאלתי אותו 'ארנון, אתה הולך בג'נין, בשכם, צוות כזה קטן, בתוך מחנות פליטים' והוא היה אומר 'אבא, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים'".
"מדרכי אנילביץ' של שנת 2023"
ארנון וששת הלוחמים שאיתו מצליחים לחסל את כל המחבלים שהגיעו לצומת יד מרדכי. בכך הם הצילו את הקיבוץ, שבו איש לא נפצע, נרצח או נחטף - וגם עצרו את התקדמות המחבלים צפונה. "אם לא היה ארנון בבוקר, יד מרדכי לא היה נראה כמו שהיא נראה עכשיו. בזכות ארנון יש פה המון חיים", אומר וקנין. "מדברים תמיד על זה שהקיבוץ הוא על שם מרדכי אנילביץ'. זה היה מרדכי אנילביץ' של שנת 2023".
וגיל שחם, גם הוא מכיתת הכוננות, פונה לאביו ולאחיו של ארנון ומצהיר: "אנחנו קיבלנו את החיים שלנו. וזה מאוד חשוב לנו להגיד לכם (לאב ולאח) את התודה שלנו, כלפי ארנון, כלפי הצוות, כלפי ההורים שגידלו כזה בן אדם. חשוב שכל בן אדם בישראל יידע שהאנשים האלה גיבורי על".
איך זה לכם לשמוע את זה?
ראובן: "אני עוצר את הדמעות. זה לא שלא ידענו מי זה ארנון". ובני הקיבוץ משיבים לו: "אתה צריך להיות גאה בזה שגידלת ילד לתפארת".
"כשהגענו לניר עם כבר היו שם השוטרים, היה שם הצבא, לא היה מה לעשות שם. ואז אומרים לנו לנסוע לנחל עוז. אני אומר 'סבבה, אני מוביל אותנו לנחל עוז, אבל אני כבר חטפתי תשעה RPG בבוקר, אני לא מוכן לנסוע לכביש. אנחנו נוסעים דרך השטח"
ארנון זמורה ז"ל
"הוא ראה שם זוועת עולם"
"כשהוא פנה לכביש 232, הוא ראה זוועת עולם", מציין האב ראובן. "הוא ראה כל חמישה מטרים גופות של תינוקות, אנשים, עגלות, רכבים מחוררים". והאח יונתן מוסיף: "כל הדרך היו נפילות של פצמ"רים ורקטות, האספלט נמס, הכול שרוף".
"זה מחזה שאתה אומר לעצמך, וואו, מה היה פה. היו שם אלף רכבים, אלף. כל שני מטרים רכב מרוסס - קרעו אותנו. היער פה מצד ימין, זה מקום מושלם למארב. אני מת מפחד שאני כל רגע הולך לחטוף פה. אני אומר 'טוב, אללה הוא אכבר, חבר'ה - מרחקים אחד מהשני, ונוסעים עכשיו הכי מהר שלנו'. בצד שמאל ג'יפ סופה של הצבא שרוף לגמרי, בקיצור על הפנים. (בנחל עוז) היו קולות ירי כאילו יש תרגיל פלוגתי, ועשן מהמוצב"
ארנון זמורה ז"ל
בשטח נחל עוז אביו ואחיו מספרים איך הכוח של ארנון פרץ את הגדר: "הם הלכו באמת לחמ"ל וטיהרו את החמ"ל - נשארו שלושה מחבלים שהם חיסלו, והיו שם קבוצה של איזה 12 חיילים שהם חילצו", מגולל ראובן, "את החמ"ל הוא תיאר בצורה שאני לא יודע אם אני רוצה לתאר אותה פה". "הוא ראה זוועות", מסכים יונתן.
המראות האלה ליוו אותו?
יונתן: "כן. היה חשוב לו ללכת לפסיכולוגית. הוא בתפקיד קצה שמצריך ממנו להיות 200% מתוך 100%. והיה לו חשוב שגם החבר'ה שלו יילכו. הוא נתן דוגמה".
אז הוא לא היה רק מפקד משימתי.
יונתן: "הוא היה מעבר למפקד. הוא היה כמו חבר ואבא".
ראובן: "דאג להם, דאג לנשותיהם. הוא היה קודם כל בן אדם".
יונתן: "אחרי שהם ניקו את נחל עוז, ארנון והמפקד שלו מקבלים פקודה".
"אירוע בני ערובה, 40 בני ערובה בחדר אוכל ואנחנו רוצים להגיע מהר"
ארנון זמורה ז"ל
האבא ראובן אומר: "הבית של פסי ליווה את ארנון הרבה זמן אחרי שבעה באוקטובר. הם עשו את כל מה שהם יכלו, ממש אפילו מעבר למה שהם יכלו - והוא היה מוכן אפילו להיכנס, והוא ידע שהוא ייהרג שם. הוא היה עושה את זה פשוט כדי להציל אנשים".
"דיווח שכבר אין בני ערובה"
חילוץ בני הערובה זו ההתמחות של ארנון ולוחמי הימ"מ: למצבים האלה הם נערכים ומתאמנים כל החיים, אבל ספק אם מישהו אי פעם שיער אירוע כל כך מורכב כמו זה שהיה בבית של פסי, שבו הוחזקו 15 בני ערובה בידי עשרות מחבלים. ארנון פיקד על צוות הפריצה שניסה להיכנס פנימה לבית של פסי לחלץ את בני הערובה. תחת חילופי האש הכבדים הוא הצליח לדבר דרך החלון עם אחת מהן, חוה בן עמי ז"ל.
יונתן מספר: "הוא עמד פה מחוץ לבניין, היה פה לוחם שחצה את הקו הזה וקיבל כדור למותן. מה היה פה? אש תופת מבפנים". וראובן מציין: "הוא תקשר איתה, שאל אותה עם היא מי שם, אמר לה 'תזחלי החוצה'. אז היא אומרת 'אני לא יכולה, לא נותנים לי', ואז הוא שמע בעצם איך הרגו אותה ובזה נגמר הסיפור - ארנון דיווח אחורנית שזהו, כבר אין בני ערובה כי לפי מה שהוא כבר תחקר, הוא הבין שהיא אחרונה".
לפי יונתן, "הבית התחיל להישרף באיזשהו שלב. התחילו לברוח מחבלים והם חיסלו אותם. כשהבינו שאין מחבלים, אז לפני שזה ישרוף את כל מה שיש שם, הם התחילו להוציא אותם". ועמרי רווח, מחותנה של חוה, מספר: "מתוך איזה חלון הם ראו את חווה שהיא עוד נושמת, ואז הם פרצו והוציאו אותה".
ארנון לקח דגל ישראל שמצא בשטח, כיסה את גופתה של חוה והמשיך להילחם בבארי עד ליום ראשון. "בגלל שהתחלנו לחקור בעצמנו, אז הגעתי לטלפון שלו והתקשרתי אליו בשלב שכבר בימ"מ הנחו אותם לא כל כך לדבר איתנו", נזכר עמרי רווח. "הוא אמר 'כמה אני רוצה לפגוש אתכם ונחכה אחרי שהתחקיר יתפרסם לפגוש אתכם', הרגשתי איזה לב ענק הוא - הוא היה כל כך אכפתי, כל כך כאב לו. הוא הביע את התסכול על זה שזו הייתה התוצאה ואני שמח שיצא לי להגיד לו עד כמה אנחנו מודים להם ועל זה שהאחריות היא לא עליהם, שהם עשו את כל מה שהם יכלו בתוך המצב הכאוטי הזה".
ארנון אמר: "מרגיש שהשתניתי קצת"
נעם בן עמי, הבת של חוה, מספרת: "כשבאנו לשבעה אליכם, רק אמרתי שאני הבת של חוה וישר ידעתם בדיוק על מה מדובר ובמי מדובר, ואז סיפרתם לי את מה שאתם יודעים. אני כל הזמן מחפשת נחמות קטנות, וכל מיני דברים שייתנו לי קצת שקט ושלווה, וקשה למצוא אותם. אחד הדברים שהרגשתי זה שאיזה מזל שהיא שמעה מישהו שבא לעזור לה ברגעים האחרונים, ואיזה מזל שהיה שם מישהו בצד השני שכל כך התכוון וכל כך רצה לעזור, שהיא ידעה שמישהו בא סוף סוף, כי כל כך הרבה שעות לא באו".
וראובן מגלה לה: "ארנון מאוד היה מתוסכל מזה שהוא לא הצליח להציל, לעזור פה למישהו, לא רק לאימא שלך. זה הלך איתו הרבה זמן. ואחרי הימים הנוראים האלה, הוא אמר לבת שלי ניצן 'תבדקי לי מי זו האישה הזאת שהייתה שם', והיא גילתה שזאת חווה". "אני יודעת שהוא עשה את כל מה שהוא היה יכול", מצהירה נעם. "אני יודעת שזו הייתה סיטואציה בלתי אפשרית. הלוואי וזה היה נגמר אחרת. המעט שאנחנו יכולים לעשות... הוא (ארנון) חי עם תחושת החמצה על הדבר הזה, אני מרגישה החמצה מאוד גדולה שלא נפגשנו ושהייתי אומרת לו את המילים האלה, ואולי זה היה עושה איזשהו שקט".
הבית של פסי לא הניח לארנון. למרות שהוא אישית לא היה אחראי לכישלון, הוא התייסר על הסוף הטרגי. תחושת הכישלון צרבה. שבוע אחרי 7 באוקטובר, הוא יצר קשר עם אמיר עופר, לוחם סיירת מטכ"ל לשעבר שפיקד על מבצע אנטבה. הוא שיתף אותו איך נשבר לו הלב בבית של פסי ואיך התייסר כשלא הצליחו להציל את בני הערובה. אז גם החליט לכתוב יומן על אירועי 7 באוקטובר, עיבד לאט-לאט את מה שעבר. והאימא רותי מספרת על אותו יומן: "פעם הם באו לכאן לשבת וארנון לקח אותנו לחדר שנקרא מה שהוא כתב, וקראנו. בערך אחרי חודשיים, אני חושבת, דווקא היינו אצלו והוא אמר 'עשיתי תיקונים, בואו תקראו את זה עוד פעם'".
"האירוע מבחינתי פתור. אני עצוב על חווה ועל זה שלא יכולנו לעשות משהו אבל באמת לא יכולתי לעשות משהו. עשיתי מה שיכולתי ובצורה טובה ואחראית, והבאתי את הלוחמים בשלום, הם לא נהרגו לי. ואני מרגיש שהשתניתי קצת אבל אני רוצה לא להשתנות"
ארנון זמורה ז"ל
"כגודל הגאווה, כך גודל הכאב"
כמה חודשים לאחר מכן הגיעה הזדמנות לסוג של תיקון על הטרגדיה בבית של פסי, כשהחלו ההכנות בימ"מ למבצע חילוץ של ארבעה חטופים מתוך עזה. "ידעתי שהולך להיות מבצע כזה", משחזר ראובן. "שאלתי אותו איך הוא מרגיש. הוא אמר שהוא מרגיש עם זה טוב מאוד, הוא אמר 'זהו, אבא, אנחנו עושים את זה' וזהו, הבנתי שלא צריך לשאול שאלות. והוא אמר 'אני אדבר איתך בשבוע הבא', זאת אומרת מעכשיו דממת אל-חוט ואל תצפה לכלום".
הבנת שזו יכולה להיות השיחה האחרונה?
ראובן: "לרגע לא, כי ארנון שידר ביטחון לאורך כל הדרך - 'הכול בסדר, אנחנו מקצועיים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים'. פתחתי טלוויזיה ואז אני רואה שיש מלחמה נוראית בעזה, וזה לא היה נראה טוב - ואז בשתיים דפקו לי פה בדלת. פתחתי, הם עמדו בכניסה ואמרו לי 'ארנון פצוע אנוש בראש'. אז לקחו לי כמה שניות להתאושש, אמרתי 'חכו רגע, אני אלך להעיר את אשתי'".
"ראובן מעיר אותי", נזכרת רותי. "שלושה אנשים עומדים פה בבית ואני בכלל לא באירוע - 'אוקיי, ארנון פצוע, הכול יהיה בסדר'. לא תפסתי בכלל שיש סיכוי כזה שהוא לא יתגבר, זה מנגנון שלי". וראובן מוסיף: "אנחנו פוגשים את מיכל ומתחילים לפגוש חברים ומשפחה ואומרים לנו שהוא בהחייאה. לא לקח הרבה, לקח איזה חצי שעה עד שהרופא נכנס ואמר שארנון נפטר'".
כשאתם בבית החולים אתם מבינים שכמה מסדרונות לידכם יש חטופים ש...
ראובן: "כן, זה היה נורא".
רותי: "זה היה קשה. נכנסנו ובכניסה עמדה כל שרשרת הצלמים והכתבים ועמדתי ככה, הסתכלתי עליהם".
ראובן: "היו קריאות שמחה שם וריקודים, גם בפנים".
רותי: "אני שמחה שהחטופים חזרו אבל... באמת הדבר הגדול הזה - מצד אחד שמחה ואני בצד מתכנסת בתוך עצמי, בתוך האסון. אז נכון שנתנו לארנון את הכבוד הגדול וקראו לו המבצע על שמו וביבי הזכיר אותו בקונגרס, אבל..."
ראובן: "היינו מעדיפים אותו פה".
רותי: "לגמרי".
ראש הממשלה יצר איתם קשר? הוא הגיע לבקר?
ראובן: "לא רצינו להיפגש איתו בבית החולים, כי הוא בא ממסיבת עיתונאים של החטופים והוא רצה לבוא אלינו ולא רצינו מסיבות עיתונאים. אני מזמין אותו גם היום - ראש הממשלה, תלבש חולצת טריקו ותבוא אליי, אני מוכן לשבת איתך ולדבר. אל תבוא אליי עם חליפות ועם צלמים. אני אפילו רוצה שהוא יבוא, אבל לא מסיבות עיתונאים".
יש נחמה בעובדה שהוא מת באופן הזה? שהוא רצה להציל חיים והוא הציל חיים?
ראובן: "אין נחמה בשום דבר. אומרים לי 'איזו גאווה הבן שלכם הביא לכם', אבל כגודל הגאווה ככה גודל הכאב, האובדן, אז אין נחמה בשום דבר".
רותי: "אין לנו אותו יותר והילדים שלו לא יגדלו איתו, קשה".
הכי קרוב לארנון: הצניחה לזכרו
"בשבעה דיברנו על צניחות ועל איך ארנון היה במועדון", מספרת אחותו ניצן. "אחד הדברים הראשונים שאמרתי זה שאני רוצה לצנוח איתם ואז אמרתי גם יונתן ירצה לצנוח וגם אבא ירצה לצנוח וזה גדל לכל המשפחה המורחבת".
מה זה בשבילך?
"אני חושבת שזו פיסה ממנו, משהו שמרגיש קרוב אליו". ומדריך הצניחה שלומי ארד, חברו של ארנון, מספר: "עם ארנון יש לי 2,500 צניחות איתו אישית. הוא היה הגיבור הפרטי שלי. מבחינתי כשארנון נהרג, עכשיו אני יודע שגם סופרמן מת".
לפני הצניחה אומר האב ראובן: "היום יהיה יום מיוחד בשבילו, חוויה משפחתית, חוויה שארנון הכיר לנו". והאח יונתן מספר אחרי הצניחה: "חושבים על ארנון, ועד שנפתח המצנח יש שקט. כיף גדול". מדריך הצניחה ארד סיכם: "אני יכול להבטיח לך בוודאות שסימן לנו אגודל ככה מלמעלה".
תחקיר: יעל יפה